מדוע באמת ההנהגה החרדית מתנגדת לגיוס

ההנהגה החרדית מתנגדת לגיוס בני הישיבות בשם עולם התורה. אך זו איננה דאגתם היחידה – ואולי אף לא המרכזית.

*  *  *

מאוקטובר 2023, גיוס בני הישיבות אינו עוד רק אחת המחלוקות בחברה הישראלית – הוא הכרחי לצה"ל לעמידה במשימותיו והכרחי לשוויון בנטל. אף שהצורך ודאי וברור, ההנהגה החרדית מתנגדת בעוצמה קיצונית לכל פשרה מעשית. מנגד, חוק גיוס מחייב לא יביא לבדו את הצעירים החרדים לשירות מרצון.

רשומה זו מבקשת להבין את שורשי ההתנגדות דרך הסוציולוגיה של קהילות דתיות סגורות ודרך הכלכלה ההתנהגותית, ולהציע על בסיסן פתרונות משלימים לחוק המחייב.

רשומה זו מבקשת להבין את שורשי ההתנגדות לגיוס בקרב ההנהגה החרדית: דרך הסוציולוגיה של קהילות דתיות סגורות ודרך הכלכלה ההתנהגותית, ולהציע על בסיסן פתרונות משלימים לחוק המחייב

חשוב להבהיר מלכתחילה: אני מכיר בכך שלימוד תורה הוא ערך מרכזי במסורת היהודית לדורותיה, וההצדקות ההלכתיות למעמד "תורתו אומנותו", מהרמב"ם ועד לגילוי הדעת של מועצת חכמי התורה מיולי 2026, נשענות על בסיס איתן בעל חשיבות לעם היהודי.

יתרה מזו, בציבור החרדי קיים מיעוט של עילויים אמיתיים שתרומתם הרוחנית אינה שנויה במחלוקת. צה"ל עצמו מכיר בעיקרון של פטור לעילויים בתחומים אחרים, מדענים, ספורטאים ומוזיקאים, ומכאן שההצעה שהועלתה לאחרונה למתן פטור מגיוס לשכבת עילויי התורה היא המשך טבעי של אותו עיקרון.

השאלה, אם כן, אינה על הפטור מגיוס לעילויים. היא על הרוב: מדוע ההנהגה החרדית בישראל נאבקת בעוצמה כזו נגד גיוסם של עשרות אלפי בחורי ישיבה ואברכים שאינם עילויים, ובעוד שבקהילות היהודיות בארצות הברית הם עובדים למחייתם ולומדים תורה במקביל?

התשובה הרגילה, "שמירה על עולם התורה", מסבירה חלק, אך לא את מלוא העוצמה. שני שדות מחקר, הסוציולוגיה של קהילות דתיות סגורות והכלכלה ההתנהגותית, מציעים יחד הסבר עמוק לכוחות האמיתיים המזינים את עוצמת ההתנגדות של ההנהגה החרדית.

"תרבות המובלעת": מבט סוציולוגי השוואתי

החברה החרדית פועלת במה שההיסטוריון עמנואל סיון (Sivan, 1995) כינה "תרבות המובלעת" (enclave culture): קהילה שמשקיעה משאבים ניכרים בשמירה על גבול חד בינה לבין החברה הכללית. אמנם המחקר ההשוואתי של סיון הקיף מגוון רחב של תנועות דתיות שאינן קשורות כלל לדיון הנוכחי ואינן רלוונטיות לחברה החרדית בישראל, אך הוא מספק את המסגרת האנליטית לשאלת שמירת הגבולות שבה אדון.

החברה החרדית פועלת במה שההיסטוריון עמנואל סיון כינה "תרבות המובלעת" (אף ש חקר מגוון תנועות דתיות אחרות): קהילה שמשקיעה משאבים ניכרים בשמירה על גבול חד בינה לבין החברה הכללית

דוגמה מובהקת ל "תרבות המובלעת" בעולם המערבי, מחוץ ליהדות, היא האיימיש. אלו קהילות נוצריות שמקורן במאה ה-16, שהיגרו לאמריקה בשל רדיפה דתית. הן מונות כיום כ-400 אלף איש וידועות במערכת מוסדית עצמאית הכוללת בתי ספר ובתי מלאכה שבתי המשפט האמריקאים מכירים בהם, ומאופיינות בסירובן לאמץ טכנולוגיות מודרניות ובלבושן המסורתי.

ההשוואה בין ההנהגה החרדית להנהגת האיימיש אינה מופיעה במחקר של סיון עצמו, אף שנדונה במחקרים ישראליים מאוחרים יותר (Neriya Ben Shahar, 2024), ואינה טריוויאלית, שכן שתי הקהילות פועלות במסורות דתיות שונות, בהקשרים היסטוריים ופוליטיים שונים, וללא כל קשר ביניהן. אך דווקא היעדר ההשפעה ההדדית בין ההנהגה החרדית להנהגת האיימיש הוא מה שהופך את הדמיון בין דפוסי השימור שלהן למאלף. שני הציבורים, כל אחד באופן עצמאי, אימצו את אותה ערכת כלים:

• מערכת חינוך עצמאית: למעלה מ-2,000 בתי ספר איימיש שבהם תוכנית הלימודים ממוקדת בערכי הקהילה, ולא בהכנה לשוק העבודה הכללי. המקבילה החרדית: רשתות החינוך החרדיות (עם הפרדה מוסדית בין הזרם האשכנזי לזרם הספרדי), פועלת על אותו עיקרון: התוכן נקבע על ידי ההנהגה, וההלימה שלו לצורכי הכלכלה הכללית. אינה השיקול המרכזי.
• לבוש מובחן: החליפה השחורה של בן הישיבה, כמו הכובע והזקן של האיימיש, אינם רק ביטוי אסתטי. הם סימן זיהוי דו-כיווני: מזכירים לפרט מי הוא, ומאותתים לחברה שהוא שייך לקבוצה שגבולותיה ברורים.
• ריסון של טכנולוגיה: האיימיש אינם דוחים טכנולוגיה באופן גורף; הם מסננים אותה על פי השפעתה הצפויה על מבנה הקהילה. אותו היגיון בדיוק פועל בחברה החרדית: השימוש בסמארטפונים "כשרים" והיחס הזהיר למדיה חילונית.
• נישואין בתוך הקהילה: המנגנון החזק ביותר להעברה בין-דורית, שכן הוא קובע בפועל את זהות הדור הבא.

דווקא היעדר ההשפעה ההדדית בין ההנהגה החרדית להנהגת האיימיש הוא מה שהופך את הדמיון בין דפוסי השימור שלהן למאלף. שני הציבורים, כל אחד באופן עצמאי, אימצו את אותה ערכת כלים

הממצא המעניין ביותר לענייננו מגיע ממחקר על דפוסי נשירה בקהילות האיימיש. מאיירס (Meyers, 1994) הראה ששיעורי הנשירה בקהילות איימיש הגובלות בערים גדולות, או שחבריהן נאלצים להיכנס אליהן לצרכים יומיומיים – גבוהים משמעותית מאלו של קהילות מרוחקות ואוטרקיות. משמעות הממצא: חשיפה מתמשכת של חברי הקהילה לאורחות חיים שמחוץ לגבולותיה מחלישה את יכולת ההנהגה לשמר את דרכם המסורתית.

ממצא זה מאשש את דאגותיהם של מנהיגי הציבור החרדי: הפחדים אינם משוללי יסוד. ואמנם, שירות צבאי, אפילו במסלול מופרד לחלוטין, הוא במונחים סוציולוגיים אירוע של חשיפה כפויה בסדר גודל שהקהילה מעולם לא התמודדה איתו. וכאן עולה השאלה שהמאמר בא לענות עליה: מדוע שיקולי שימור הקהילה גוברים אצל ההנהגה על שיקולי ביטחון המדינה גם ברגעים של איום קיומי? כאן הכלכלה ההתנהגותית עשויה להשלים את התמונה.

הסוואת העדפות: הפחד האמיתי של ההנהגה החרדית

לפני שאסביר את המנגנון, חשוב לזכור שההנהגה מגינה על מציאות שהתייצבה במשך שני דורות של פטור מגיוס, שהחלו בהסדר הפוליטי של בן-גוריון ב-1948. זו נקודת המוצא שהיא רואה כמובנת מאליה, וכל שינוי בה נחווה כאיום. אבל מהו בדיוק האיום, ומדוע הוא כה עוצמתי? הכלכלה ההתנהגותית מציעה הסבר.

קוראן (Kuran, 1995) הראה שבחברות עם לחץ חברתי חזק, כמו בחברה החרדית: יש פער מובנה בין ההעדפה המוצהרת של הפרט לבין העדפתו האמיתית. צעירים חרדים עשויים להעדיף מסלול של עבודה ולימודים, אך יימנעו מלהצהיר על כך כדי לשמור על מעמדם בקהילה ועל דרכה החרדית של משפחתם.

המנגנון יציב כל עוד הצעירים מסיקים מהתנהגותם הגלויה של בני גילם שהם באמת מעדיפים את הסטטוס קוו, אך הוא גם שביר: ברגע שאלו נחשפים לתנאים חדשים שלא הכירו קודם, הם עשויים לזהות שהעדפתם האמיתית שונה מהמוצהרת.

לפי מחקר על האיימיש, חשיפה מתמשכת של חברי הקהילה לאורחות חיים שמחוץ לגבולותיה מחלישה את יכולת ההנהגה לשמר את דרכם המסורתית. הממצא מאשש את דאגותיהם של מנהיגי הציבור החרדי

זהו החשש האמיתי של ההנהגה. היא יודעת היטב שאפשר לשמור, במסלול צבאי מופרד, שהחייל החרדי לא יחלל שבת ולא יאכל מזון שאינו בכשרות מחמירה. היא בעצם חוששת מכך שהצבא יחשוף את הצעירים לעולם חיצוני שאינו ניתן לחסימה: טכנולוגיות שלא הכירו, כללי התנהגות וסדרי עבודה שונים בתכלית מאלה שהורגלו אליהם. גם אם ישמרו על כשרות, שבת והפרדה מגדרית בקפדנות מלאה, עצם החשיפה למידע חדש על העולם עשויה לערער את נקודת הייחוס שממנה נבנתה העדפתם המוצהרת.

הנה עדות אמפירית: מחקר בחברה שמרנית ודתית (Bursztyn et al, 2020) הראה שרוב הגברים הצעירים שהשתתפו בניסוי תמכו באופן פרטי בעמדה שנחשבה טאבו בקהילתם, אבל שלושה רבעים מהם טעו בהערכת שיעור התמיכה בקרב שכניהם.

קבוצת ניסוי נחשפה למידע פשוט על העולם האמיתי סביבה, לא לחוויה ממשית, רק לנתון שלא היה ברשותם קודם. חודשים ספורים לאחר מכן, התנהגותם השתנתה בצורה מדידה ובת־קיימא. המסקנה ברורה: ייתכן שדי בחשיפה של אדם למידע חסר על העולם כדי לשחרר אותו מההעדפה המוסווית שהחזיק.

השירות הצבאי, על אחת כמה וכמה, אינו רק חשיפה למידע; הוא התנסות ממושכת בעולם שלם שהיה בלתי נגיש קודם. זו יכולה להיות הסיבה שההנהגה החרדית נלחמת בחירוף נפש: לא רק על מקומה של התורה, אלא על חסימת גישתם של האברכים חייבי הגיוס למידע.

כיווני פתרון ברוח הכלכלה ההתנהגותית

הניתוח שהוצע כאן אינו טיעון "נגד" ההנהגה החרדית. הוא ניסיון להבין מהיכן נובעים פחדיה, וכיצד ניתן להתמודד עימם בכבוד, תוך מענה לצורך הביטחוני האמיתי של המדינה. שני כיווני פעולה עיקריים עולים מהניתוח:

• הכרה מפורשת בקטגוריית "עילויי התורה". על פי הכלכלה ההתנהגותית, כאשר חלק מהאיום מוסר מראש, שאר המשא ומתן יוצא מזירת "הכול או לא כלום". פטור מובנה ומוצהר ל־3%-5% של מצטיינים אמיתיים, על פי קריטריונים ברורים המנוהלים על ידי הקהילה עצמה, יסיר את הפחד ההלכתי המרכזי ויותיר על השולחן את השאלה המעשית: מה בדבר האחרים?
• עבודה עם השונות הפנימית של החברה החרדית. הציבור החרדי בישראל אינו גוש אחיד. יש בתוכו קהילות שהגבולות בינן לבין האוכלוסייה הסובבת רכים יותר מלכתחילה, וזוהי ההזדמנות הטבעית לפיילוט. המבט ההתנהגותי מבהיר את מטרתו: פיילוט מוצלח, ככל שיהיה, אינו אמור לחולל שינוי דרמטי; הוא אמור להסיר איומים ולהקטין פחדים בהדרגה. פיילוט מוגבל בהיקפו מאפשר להנהגה החרדית ולצה"ל לעצור, לחשב מסלול מחדש, או להתאים את התנאים בכל שלב, ובכך לשמור על השליטה בקצב השינוי ולמנוע את המפולת שממנה חוששת ההנהגה החרדית. כאשר ההנהגה תראה שחיילים חרדים מקהילות אלו מדווחים על חוויה חיובית ועל שמירה מלאה על אורח חייהם, הפחדים עצמם, לאט לאט, יפחתו. זה שינוי שינבע מבפנים, לא ייכפה מבחוץ, ולכן הוא ישלים את החוק המחייב, לא יתחרה בו.

השירות הצבאי אינו רק חשיפה למידע; הוא התנסות ממושכת בעולם שהיה בלתי נגיש קודם. זו יכולה להיות הסיבה שההנהגה החרדית נלחמת בחירוף נפש: לא רק על מקום התורה, אלא על חסימת האברכים למידע

לסיכום 

יש להבין שהמאבק הנוכחי אינו על השאלה אם החרדים ילמדו תורה, כי אם על התנאים המבניים שבהם ניתן יהיה ליישם חוק גיוס מותאם – כזה שיאפשר גם המשך לימוד תורה וגם מענה לצורכי צה"ל והמדינה. הכרה בכך אינה פוגעת בכבוד התורה או בלומדיה. אדרבה, היא מזמינה לשיחה שממנה עשוי לצמוח פתרון.

ד״ר עוזי ערן, סא"ל במיל', הוא חוקר בתחום הפסיכולוגיה של המשפט וקבלת החלטות בתנאי אי־ודאות וסיכון. מחקריו עוסקים בהשפעת סגנונות חשיבה, אינטואיציה והטיות קוגניטיביות על שיקול הדעת של שופטים, ומקבלי החלטות מדיניות וצבאיות.