בצוהרי 10 באוגוסט הופתעתי פעמיים. פעם אחת נוכח הדיווח שלפיו "נתוני מערכת הביטחון שפורסמו מצביעים על עלייה חדה של 63% בפשיעה הלאומנית שמתבצעת על ידי יהודים ביהודה ושומרון במחצית הראשונה של 2026 בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד". במחצית הראשונה של 2026 נרשמו 660 אירועים, לעומת 405 במחצית השנייה של 2025 ו־440 במחצית הראשונה של אותה שנה.
לפי הדיווח של כרמלה מנשה באתר "כאן": "העלייה באלימות ניכרת גם במספר הנפגעים הפלסטינים: במחצית הראשונה של השנה נפצעו 140 פלסטינים ושישה נהרגו, לעומת 82 פצועים וללא הרוגים במחצית שקדמה לה". וכן, כי "הנתונים לא כוללים את רישומי חודש יולי האחרון. על פי נתוני מערכת הביטחון, ביולי לבדו נרשמו כמאה אירועי פשיעה לאומנית נוספים, כך שמגמת העלייה נמשכה גם אל תוך המחצית השנייה של 2026".
הדיווח ציין כי "גם במספר התקיפות המכוונות נגד כוחות הביטחון, שבהן נרשמה עלייה של 50% – 45 אירועים נרשמו במחצית הראשונה של 2026, לעומת 30 במחצית השנייה של 2025".
אז מה מפתיע בזה? נראה היה לי מוזר שמשרד הביטחון, המופקד על הנעשה ביהודה ושומרון, "מתהדר" בפרסום נתונים אלה, שרק מחדדים את אוזלת ידו בטיפול בבריונים האלימים המשתוללים ברחבי יהודה ושומרון. ההיגיון חייב שצריך היה להיות לו כל אינטרס שבעולם להעלים נתונים אלה, והנה – פעל להפך.
על תבונת העומד בראש המשרד נאמר כבר מספיק, אבל עד כדי כך? אך אולי בעצם הטעות היא נחלתי: במציאות שבה ארגוני הטיהור האתני הללו מתהדרים ומפרסמים "דוחות שבועיים וחודשיים" של פעילויותיהם הזוועתיות נגד פלסטינים, מדוע שמשרד הביטחון לא יבין לאן נושבת רוח השטח ו"יתחרה" בהם?
במציאות שבה ארגוני הטיהור האתני מתהדרים ומפרסמים "דוחות שבועיים וחודשיים" של פעילויותיהם הזוועתיות נגד פלסטינים, מדוע שמשרד הביטחון לא יבין לאן נושבת רוח השטח ו"יתחרה" בהם?
וההפתעה השנייה נבעה מכך שהפרסום המדובר יצא לאור בדיוק כאשר קבוצת חברים שעימה אני נמנה הסכיתה לדבריו ותיאוריו של האלוף יעקב מנדי (קיצור של מנדלסון) אור, כיום – "אביר" סיורי השטח להכרת מעשי הפרוגרומיסטים ברחבי הגדה.
מנדי אור אינו חדש לי. הוא אמנם מבוגר ממני בשלוש שנים (כבר נושק לשמונים), אך גדלנו יחד בילדותנו בשיכון ותיקים בחולון, בצומת הרחובות העלייה השנייה–הי"ד, כשבזה האחרון, רחוב קטן וצנוע, התגוררו גם מושאי הערצתנו: "חיים משולם הקרען" – "הנץ השחור", שהפליא בפעלוליו על אופנועים בדיונות של העיר; הכדורגלן גדעון טיש ז"ל, הבלם המג'ונג'ן של הפועל תל אביב ונבחרת ישראל; ומי שהפך ברבות הימים לגיבור ישראל, עוזי יאירי ז"ל.
מנדי, שגדל בבית יקי, עשה קריירת לוחם במלחמות ישראל בגולני, לרבות כמפקד הסיירת וכמג"ד. בניגוד לחבריו המחוספסים בחטיבה, הופעתו ודיבורו צנועים, רכים, מחויכים, מזמינים וחבריים. נתקלתי בכך רבות כשסגרנו מעגל בשנות שירות משותפות באינתיפאדה הראשונה, הוא כמפקד אוגדת "אדום", מפקד אוגדת עזה וראש מטה פיקוד הדרום, ואני כששימשתי כקמ"ן הפיקוד. לימים הוא פיקד על אוגדת איו"ש ומונה אחר כך כאלוף למתאם הפעולות בשטחים.
בעת האחרונה מנדי לקח על עצמו משימה שאין חשובה ממנה – הובלת סיורי אח"מים, "משפיענים" כל אחד בדרכו, ברחבי יהודה ושומרון, על מנת לחשוף אותם מקרוב לפשעי טיהור אתני של יהודים נגד האוכלוסייה הפלסטינית שם. זאת, בתקווה שיש לה מקום, שהידע הזה יופץ במעגלים רחבים ככל האפשר בארץ ובעיקר בחו"ל, וייצור מנופי לחץ על הדרג המדיני, שבמישרין או בעקיפין מוביל את האיוולת המוסרית הנוראית הזו.
לאחרונה מנדי אור לקח על עצמו משימה חשובה: להנהיג סיורי אח"מים, "משפיענים" כל אחד בדרכו, ברחבי יהודה ושומרון, על מנת לחשוף אותם מקרוב לפשעי טיהור אתני של יהודים נגד האוכלוסייה הפלסטינית שם
בדרכו, מנדי אינו "זאב בודד". יש לא מעט ארגונים והתארגנויות שאף לוקחים על עצמם להיות מגן פיזי לאוכלוסיות פלסטיניות מאוימות, לרבות נשים וגברים בעשורים המאוחרים של חייהם, העומדים חוצץ להגנתם.
אך אלה, האמיצים המופלאים בשטח אינם מספיקים מול הלחץ האדיר שמפעילים הפושעים הצעירים, הנהנים מרוח גבית יעילה של ההתנחלויות, החוות החקלאיות והמאחזים, ההולכים ומתרבים באיו"ש כפטריות לאחר הגשם.
אז מה עושים? בואו ניטול קורה מבין עינינו: לצערנו, הציבור הישראלי התשוש הפך אדיש לחלוטין והכול מחכים לבחירות. ראינו את כמעט אפס התגובה והמעשה לבליץ החקיקה של הכנסת, בטרם זו סיימה את ימיה. אז אם נוכח טירוף המערכות הפוגע בנו, הציבור היהודי, לא נפעל דבר – מה לנו לצפות שתהיה הירתמות יהודית של ממש להגנת פלסטינים?
מכל בחינה, צה"ל הוא הריבון בשטח והעיניים צריכות להיות נשואות אליו. אבל הטיפול, לדוגמה, באירוע הכפר קוסרה, המחיש ושיקף בושה אחת גדולה בצד עשיית גורמי מערכת הביטחון. גם מעורבות אישית של כל בכיריה לא הניבה פעולה נחרצת כנדרש.
המינימום שצריך היה לעשות בשטח הוא להורות למשטרה ולצה"ל להתארגן ולפעול כמו שפעלו בגוש ימית ב-1982 ובגוש קטיף ב-2005: לרכז אלפי שוטרים וחיילים, לעצור את הפורעים, להעמידם לדין מהיר, להחרים את כל כלי הרכב שלהם ו"לקלף" מהשטח את כל נקודות היישוב שמהן יצאו מפירי החוק.
האמיצים שמספקים מגן אנושי בשטח לא מספיקים מול הלחץ האדיר של הפושעים הצעירים, הנהנים מרוח גבית יעילה של ההתנחלויות, החוות החקלאיות והמאחזים, המתרבים באיו"ש כפטריות אחרי הגשם.
אבל לדרג המדיני אינטרס הפוך, ולכן ברור שהנחיה כזו לא תצא. מורי ורבי הפרופסור אסא כשר הציע לאחרונה – ברמה האסטרטגית – לפרום את הקשר של ישראל עם סדום (איו"ש) ועמורה (עזה). הוא אף פירט מספר דרכי פעולה לכך. זה חשוב אך לא מספיק. מה בכל זאת ניתן עוד לעשות כדי להקל על הנפגעים על לא עוול בכפם?
ראשית, להצטרף ולקחת חלק במסעותיו של האלוף מנדי אור, לראות את הזוועות מקרוב, ולתת להן ביטוי בציבורים המקיפים אותנו, וככל הניתן, בתקשורת הישראלית ובעיקר – הבינלאומית.
שנית, למי שמוכן להיות מגן אנושי פיזי, ובמיוחד לצעירים בגילם, לקחת חלק בפעילות השטח של ארגונים כמו "עומדים ביחד", "מסתכלים לכיבוש בעיניים", "לוחמים לשלום", "מחסום ווטש", "שומרים משפט", "פזעה", ואפילו "בני אברהם" של השמאל האמוני. נראה שתמיכה פיזית בשטח היא ציפייתם העיקרית של המותקפים.
ושלישית, אם לא ברמה הלאומית, להוריד את משימת חיזוק המודעות הציבורית לרמה המוניציפלית: לגייס לכך את ראשי הערים והמועצות המקומיות והאזוריות, לדרבן ולתת מקום לכינוסים, כמו אלה שנעשו נגד ההפיכה המשטרית או לשחרור החטופים. או לכל הפחות, להציב שלטי ענק ולקנות שטחי פרסום דיגיטליים לתצוגת צילומי הזוועות הללו כ"תערוכה חיה" ברחובותינו. זה עלול לעורר קצת אנטגוניזם וונדליזם, אך חשוב מאוד לצורך ה"מכה בתודעה" הנדרשת.
* * *
ואסיים בזיכרון הבא: בעשור שבו הדרכתי מסעות בני נוער בפולין, נהגתי לחלק בגסות את האוכלוסייה המקומית במלחמת העולם השנייה כך: כחמישה אחוזים היו רוצחים, כחמישה אחוזים חסידי אומות עולם, וכתשעים אחוזים עמדו מן הצד.
בעשור שבו הדרכתי מסעות בני נוער בפולין, נהגתי לחלק בגסות את האוכלוסייה המקומית במלחמת העולם השנייה כך: כחמישה אחוזים היו רוצחים, כחמישה אחוזים חסידי אומות עולם, וכתשעים אחוזים שעמדו מן הצד
בלי להשוות, הדילמה של העומדים מן הצד היום אצלנו (מה שעומד בסיכון) פחותה בהרבה, ובכל זאת חלקם היחסי בכלל האוכלוסייה לא קטן יותר. הבה נפעל לשינוי כדי שבעתיד נעמוד פחות למשפט העמים.
ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו