לא רק לחיות יחד, גם להנהיג יחד

אחת הסתירות הגדולות בחברה הישראלית היא הפער בין המציאות לבין הפוליטיקה. במציאות, יהודים וערבים נפגשים מדי יום בבתי החולים, באוניברסיטאות, במקומות העבודה, בעסקים ובמרחב הציבורי. הם מנהלים יחד מערכות, מטפלים יחד בחולים, מלמדים ולומדים יחד, מפתחים יוזמות ומקבלים החלטות מקצועיות משותפות. אבל כאשר מגיעים לפוליטיקה, נדמה לפתע שהשותפות הזאת הופכת לבעיה.

כחמישית מאזרחי המדינה הם ערבים. קולותיהם נספרים בבחירות בדיוק כמו כל קול אחר, אך פעם אחר פעם, כאשר מגיע הרגע להרכיב ממשלה, מתחיל דיון אחר: האם מותר להסתמך על מפלגות ערביות? מי מהן "לגיטימית"? איזה פוליטיקאי ערבי עבר את מבחן הכשרות ומי עדיין נחשב מחוץ לגדר?

הגיעה העת לשנות את השאלה. במקום לשאול האם הערבים יכולים להיות שותפים בשלטון, צריך לשאול כיצד ניתן לקיים דמוקרטיה שוויונית כאשר ציבור שלם מודר באופן כמעט קבוע ממוקדי קבלת ההחלטות.

הגיעה העת לשנות את השאלה. במקום לשאול האם הערבים יכולים להיות שותפים בשלטון, צריך לשאול כיצד ניתן לקיים דמוקרטיה שוויונית כאשר ציבור שלם מודר באופן כמעט קבוע ממוקדי קבלת ההחלטות

שותפות אינה תרגיל אלקטורלי

שותפות יהודית־ערבית אינה צריכה להיות פתרון מתמטי לבעיה של 61 מנדטים. היא אינה "רשת ביטחון" לממשלה ואינה סידור זמני שנזכרים בו כאשר אין דרך אחרת להרכיב קואליציה.

שותפות צריכה להיות תפיסה פוליטית.

משמעותה היא ההכרה בכך שהאזרחים הערבים אינם רק ציבור שיש לקדם עבורו תקציבים ותוכניות ממשלתיות. הם אינם רק סוגיה של חינוך, תעסוקה, דיור, תשתיות או מאבק בפשיעה. הם אזרחים שיש להם זכות להיות שותפים בעיצוב דמותה של המדינה ובקבלת ההחלטות הגדולות שלה.

יש להם קול לגיטימי בשאלות של כלכלה וחברה, אבל גם בשאלות של דמוקרטיה, שלום, זכויות אדם, יחסי יהודים-ערבים והסכסוך הישראלי-פלסטיני.

במובן הזה, השותפות אינה טובה שהרוב מעניק למיעוט. היא מימוש של אזרחות שווה.

וזו גם הסיבה שאני מסתייג מהמושג "שילוב" כאשר הוא הופך למושג המרכזי ביחסי יהודים וערבים. שילוב מניח שיש מערכת קיימת, ויש מי שמבקש להיכנס אליה. שותפות אומרת משהו עמוק יותר: המערכת היא של כולנו, ולכן כולנו שותפים בעיצובה.

לערבים יש קול לגיטימי בשאלות כלכלה וחברה, אך גם בשאלות של דמוקרטיה, שלום, זכויות אדם, יחסי יהודים-ערבים והסכסוך הישראלי-פלסטיני. השותפות אינה טובה שהרוב מעניק למיעוט. היא מימוש של אזרחות שווה

פוליטיקה מעצבת גם את הרחוב

לשותפות פוליטית יש משמעות החורגת הרבה מעבר לכנסת ולממשלה.

השיח הפוליטי אינו נשאר בין כותלי המליאה. הוא מחלחל אל החברה. כאשר נבחרי ציבור מתארים שוב ושוב את האזרחים הערבים כאיום, כבעיה דמוגרפית, כמי שנאמנותם מוטלת בספק או כמי שאינם שותפים לגיטימיים לשלטון, המסר הזה אינו נעצר ביום הבחירות.

אם חבר כנסת ערבי נחשב חשוד מעצם זהותו, הדרך קצרה יותר להטלת חשד גם ברופא הערבי, במרצה הערבי, בסטודנט הערבי, בעובד הערבי או בשכן הערבי.

זו הסיבה שאירועים גזעניים אינם יכולים להיתפס רק כאוסף של מקרים נקודתיים. המקרה שעלה לאחרונה סביב רופאים ערבים ברמב"ם צריך להדליק נורה אדומה רחבה יותר. מעבר לעובדות של כל מקרה, שאותן כמובן יש לברר לגופן, עלינו לשאול באיזו אווירה ציבורית אירועים כאלה מתרחשים.

דווקא מערכת הבריאות ממחישה עד כמה האבסורד גדול. בתי החולים הם אולי אחד המרחבים המשותפים ביותר בישראל. רופאים, אחיות, רוקחים ואנשי מקצוע יהודים וערבים עובדים כתף אל כתף ומטפלים יחד בחברה כולה. בחדר המיון או בחדר הניתוח, השותפות אינה סיסמה אידאולוגית. היא מציאות יומיומית.

ואם אפשר לסמוך זה על זה בהחלטות של חיים ומוות, מדוע אי אפשר לסמוך זה על זה גם בקבלת החלטות על עתידה של המדינה?

אם ח"כ ערבי נחשב חשוד מעצם זהותו, הדרך קצרה להטלת חשד גם ברופא הערבי, במרצה הערבי, בסטודנט, בעובד או בשכן הערבי. זו הסיבה שאירועים גזעניים אינם יכולים להיתפס רק כאוסף של מקרים נקודתיים

בחירות אינן היתר לחימום האווירה

השאלה הזאת מקבלת חשיבות מיוחדת ככל שמתקרבים למערכת בחירות.

הניסיון מלמד שבתקופות כאלה גובר הפיתוי להפוך את האזרחים הערבים לכלי במאבק הפוליטי. קל לייצר קולות באמצעות פחד. קל יותר לאחד מחנה נגד "אויב" מאשר לבנות חזון שמחבר בין קבוצות שונות.

הסכנה טמונה בכך שהרטוריקה הזאת אינה מסתיימת עם סגירת הקלפיות.

מי שמחמם את האווירה לפני הבחירות צריך להבין שהחום הזה נשאר בחברה גם ביום שאחריה. הוא מגיע למקומות העבודה, לקמפוסים, לבתי החולים, לרשתות החברתיות ולמרחב הציבורי. משפט שנאמר כדי להרוויח עוד מנדט עלול להפוך ללגיטימציה להתנהגות מפלה כלפי אזרח ערבי למחרת.

לכן לא מספיק לגנות כל אירוע גזעני לאחר שהוא מתרחש. צריך להתמודד עם התנאים שמאפשרים לו לצמוח.

ההפך מגזענות אינו רק סובלנות. ההפך מגזענות הוא שותפות.

לא שותפות שמטשטשת זהויות, אלא שותפות שמכירה בהן. לא שותפות המבוססת על הסכמה בכל נושא, אלא כזו שמאפשרת מחלוקת בלי להפוך את עצם זהותו של האחר לסיבה להדרתו.

הניסיון מלמד שבתקופות בחירות גובר הפיתוי להפוך את האזרחים הערבים לכלי במאבק הפוליטי. קל לייצר קולות באמצעות פחד. קל יותר לאחד מחנה נגד "אויב" מאשר לבנות חזון שמחבר בין קבוצות שונות

לא מבחני נאמנות

אחד המכשולים הגדולים בדרך לשותפות הוא מבחן הקבלה שמוצב שוב ושוב בפני הפוליטיקה הערבית.

המערכת מבקשת לקבוע מי הוא הערבי שאיתו "מותר" לשבת ומי אינו לגיטימי, מי מספיק פרגמטי ומי קיצוני, מי מקובל ומי פסול.

זוהי תפיסה בעייתית מבחינה דמוקרטית.

לגיטימיות אזרחית אינה פרס על התנהגות טובה. אזרחים ערבים ונציגיהם אינם צריכים להוכיח בכל מערכת בחירות מחדש שהם ראויים להשתתף במשחק הפוליטי. הזכות להשתתף בקבלת ההחלטות נובעת מעצם האזרחות.

כמובן, כל מפלגה רשאית לחלוק אידאולוגית על מפלגה אחרת, וכל שותפות קואליציונית מחייבת הסכמות, פשרות וקווים משותפים. אבל יש הבדל מהותי בין מחלוקת פוליטית לבין פסילה על בסיס זהות.

שותפות גם אינה צריכה לדרוש מהאזרח הערבי לוותר על זהותו הלאומית או על הנרטיב שלו. אפשר להיות פרגמטי וזקוף קומה. אפשר להיות שותף בממשלה ועדיין לדבר על שוויון, על שלום, על הסוגיה הפלסטינית ועל זכויות קולקטיביות ואזרחיות.

באותה מידה, יהודי אינו צריך לוותר על זהותו כדי להיות שותף במסגרת פוליטית שבה ערבים ממלאים תפקיד מרכזי.

עבאס וסגלוביץ כדוגמה לאפשרות אחרת

דווקא על הרקע הזה אפשר להבין את החשיבות הסמלית של מהלכים כמו זה שהוביל מנסור עבאס, וכמו האפשרות המדוברת לשותפות פוליטית עם יואב סגלוביץ.

לא האנשים הם העיקר כאן, אלא התקדים.

אחד המכשולים הגדולים בדרך לשותפות הוא מבחן הקבלה שמוצב שוב ושוב בפני הפוליטיקה הערבית. המערכת מבקשת לקבוע מי הערבי שאיתו "מותר" לשבת ומי אינו לגיטימי, מי מקובל ומי פסול

עבאס הוכיח שמפלגה ערבית יכולה להיות חלק מקואליציה, לשאת באחריות ולהשפיע. האפשרות שיהודי ציוני ישתלב במסגרת שמוביל פוליטיקאי ערבי יכולה להמחיש את הצד השני של אותה משוואה.

במשך שנים שאלו האם ערבי יכול להשתלב במפלגה ציונית. אפשר להתחיל לשאול גם האם יהודי ציוני יכול להשתלב במסגרת פוליטית ערבית מבלי לוותר על זהותו.

אם התשובה לשתי השאלות היא כן, מתחילה להיווצר פוליטיקה חדשה: לא פוליטיקה של מחיקת הבדלים, אלא של יכולת לחיות ולפעול איתם.

אבל אסור שהתקדים של עבאס יהפוך למבחן כשרות חדש. המסקנה אינה שעבאס "הוכיח" שיש ערבים שאפשר לשבת איתם ולכן האחרים נותרים מחוץ לגדר. להפך. ההישג המשמעותי יהיה אם התקדים יסייע להרחיב את גבולות הלגיטימיות של השותפות הפוליטית הערבית בכלל.

המחנה הדמוקרטי צריך לבחור

מכאן נגזרת גם אחריות מיוחדת למחנה המבקש להציג את עצמו כמחנה דמוקרטי וליברלי.

אי אפשר להיאבק למען הדמוקרטיה ובאותה נשימה לקבל את הדרתם הפוליטית של כחמישית מאזרחי המדינה. אי אפשר לדבר על שוויון ובמקביל להתייחס לקולות הערבים כאל קולות לגיטימיים לצורך החלפת ממשלה אך לא כאל שותפים לגיטימיים בה.

אי אפשר להיאבק למען הדמוקרטיה ובמקביל לקבל הדרה פוליטית של כחמישית מאזרחי המדינה. אי אפשר לדבר על שוויון ובמקביל להתייחס לקולות הערבים כלגיטימיים לצורך החלפת ממשלה אך לא כשותפים בה

האלטרנטיבה צריכה להיות ברית דמוקרטית יהודית-ערבית המבוססת לא רק על אינטרס משותף אלא על תפיסה ערכית: אזרחות שווה, הכרה הדדית, כבוד לזהויות שונות, מאבק בגזענות והכרה בכך שהעתיד כאן משותף.

לא "אנחנו מוכנים לקבל אתכם", אלא אנחנו בונים את העתיד הזה יחד.

המעבר הזה חשוב במיוחד עכשיו. מול פוליטיקה שמבקשת לייצר כוח באמצעות פחד, צריך להעמיד פוליטיקה שמייצרת כוח באמצעות שותפות. מול מי שמבקש להלהיט את היצרים בין יהודים לערבים לפני הבחירות, צריך להציב אלטרנטיבה שאינה מתנצלת על השותפות אלא הופכת אותה לדגל.

כי המאבק נגד גזענות והמאבק למען שותפות פוליטית אינם שני מאבקים נפרדים. הם שני צדדים של אותה שאלה: האם האזרח הערבי הוא אורח שמעמדו מותנה בהתנהגותו, או שותף שווה שהמדינה הזאת היא גם המרחב האזרחי והפוליטי שלו.

הגיע הזמן לעבור מדיבור על חיים משותפים להנהגה משותפת.

לא רק לעבוד יחד בבתי החולים, ללמוד יחד באוניברסיטאות ולבנות יחד את הכלכלה – אלא גם לקבל יחד החלטות, לשאת יחד באחריות ולעצב יחד את העתיד.

האלטרנטיבה צריכה להיות ברית דמוקרטית יהודית-ערבית המבוססת לא רק על אינטרס משותף אלא על תפיסה ערכית: אזרחות שווה, הכרה הדדית, כבוד לזהויות שונות, מאבק בגזענות והכרה בכך שהעתיד כאן משותף

זו אינה טובה לערבים. זו אינה פשרה שיהודים נדרשים לעשות. זהו תנאי לדמוקרטיה שוויונית, וזהו אולי המתכון החשוב ביותר לחברה שמבקשת לא רק להיאבק בגזענות לאחר שהיא מתפרצת, אלא למנוע את הקרקע שעליה היא צומחת.

חוסאם אבו בכר הוא ד"ר למנהל חינוכי, מנכ"ל ארגון אלפנאר לפיתוח כלכלי חברתי וקידום תעסוקה, פעיל ויזם חברתי. מילא תפקידים בכירים במגזר הציבורי, במערכת החינוך ובחברה האזרחית. עמית בארגון צעד - תקשורת בונה אמון.