דוח השיח של האקטיביסטים הפלסטינים ברבעון השני של 2026 מטעם קבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה" מצביע על שינוי עמוק: הרשת מוסיפה לשמש זירת תיעוד של הרג, הרס ונישול, אך היא נעשית גם זירה של ביקורת פנימית, ויכוח על הנהגה וניסיון להניע פעולה.
המחקר בחן 234 פוסטים של 48 אקטיביסטים בחמש זירות – ערביי 48', הגדה המערבית, מזרח ירושלים, רצועת עזה והגולה. בהשוואה לרבעון הראשון, מספר הפוסטים עלה ב־14.7%, אך הוויראליות הכוללת ירדה ב־28.2%.
הירידה אינה מלמדת בהכרח על היחלשות השיח, אלא על שינוי במבנהו: במקום פוסט־על יחיד שריכז כמעט מחצית מן הוויראליות ברבעון הראשון, התפוצה ברבעון השני התחלקה בין יותר דוברים, אירועים וסוגי תוכן.
דוח השיח של האקטיביסטים הפלסטינים מצביע על שינוי עמוק: הרשת מוסיפה לשמש זירת תיעוד של הרג, הרס ונישול, אך היא נעשית גם זירה של ביקורת פנימית, ויכוח על הנהגה וניסיון להניע פעולה
עזה והגולה ריכזו יחד כ־85% מהוויראליות, אך מילאו תפקידים שונים ומשלימים. האקטיביסטים בעזה סיפקו עדויות ישירות על תקיפות, עקירה, רעב, אובדן בית וכשלי חלוקת הסיוע.
פעילי הגולה תרגמו את העדויות הללו לאנגלית ולשפה משפטית, רפואית ומוסדית, והפנו אותן לתקשורת, לבתי משפט, לארגוני זכויות אדם ולקהלים מערביים. כך נוצרה מעין חלוקת עבודה: עזה מייצרת את חומר הגלם האנושי והחזותי, והגולה ממירה אותו ללחץ בינלאומי.
אחת המגמות הבולטות היא דחיית הטענה שהמלחמה הסתיימה. גם כאשר הוכרזה הפסקת אש, האקטיביסטים תיארו רצף של אלימות המשנה צורה אך אינו נפסק. בעזה בלטו דיווחים על הרוגים, הרס ועקירה; בגדה – אלימות מתנחלים, פשיטות, מעצרים, חסימות דרכים ופגיעה בחקלאות; במזרח ירושלים – הריסות, הפקעת קרקע ופגיעה בחופש הפולחן; ובקרב ערביי 48' – אפליה, הדרה והיעדר הגנה מצד המדינה.
לעומת הרבעון הראשון, שבו בלטו הלם, הישרדות והסתגלות, ברבעון השני הכאב נעשה פוליטי יותר: האירועים מוצגים לא כאסונות נפרדים, אלא כביטוי למערכות של שליטה, הפקרה וחוסר אחריות.
לעומת הרבעון הראשון, שבו בלטו הלם, הישרדות והסתגלות, ברבעון השני הכאב נעשה פוליטי יותר: האירועים מוצגים לא כאסונות נפרדים, אלא כביטוי למערכות של שליטה, הפקרה וחוסר אחריות
השינוי המשמעותי ביותר הוא התרחבות הביקורת הפנים־פלסטינית. ברבעון הראשון היא נשמעה בעיקר מפי פעילים בגולה; ברבעון השני היא הופיעה בגלוי גם מתוך עזה. כותבים תקפו את השקעת חמאס במנהרות ובנשק, את דיכוי מחאת 26 ביוני, את השימוש ברטוריקה של הקרבה ואת השחיתות והפטרונות בחלוקת הסיוע. בגדה הופנתה ביקורת גם כלפי פת"ח והרשות הפלסטינית.
ביקורת זו אינה מחליפה את האשמת ישראל בהרג, בהרס ובכיבוש, אלא יוצרת שיח של אחריות רב־שכבתית. אותו פוסט עשוי לתקוף במקביל את ישראל, את חמאס, את הרשות ואת המערכת הבינלאומית.
במקביל ניכרת תנועה מעדות לפעולה. האקטיביזם התקשורתי נותר דומיננטי ונמצא ב־216 מתוך 234 הפוסטים, והאקטיביזם הפוליטי הופיע ב־210 מהם. אולם האקטיביזם העממי התחזק והגיע ל־42 פוסטים: מחאות ויוזמות סיוע בעזה, ליווי קהילות מאוימות בגדה, עצומות ומאבקים משפטיים בגולה והתארגנויות פוליטיות בקרב ערביי 48'.
גם האקטיביזם הדתי יותר מהוכפל, משמונה ל־17 פוסטים, והשיח על נשק והתנגדות מזוינת עלה משניים לשמונה. אין מדובר בפעילות צבאית של האקטיביסטים, אלא בהתרחבות הוויכוח על תפקיד הנשק, מחירו ויכולתו לספק הגנה או הישג מדיני.
התרחבה הביקורת הפנים־פלסטינית, שלא מחליפה את האשמת ישראל בהרג ובכיבוש, אלא יוצרת שיח של אחריות רב־שכבתית. אותו פוסט עשוי לתקוף במקביל את ישראל, את חמאס, את הרשות ואת המערכת הבינלאומית
סוגיה נוספת שחודדה ברבעון השני היא הצגת פלסטין כעדשה להבנת הסדר האזורי והעולמי. לבנון, איראן, ארצות הברית ואירופה אינן מופיעות עוד כרקע בלבד, אלא כחלק מן הוויכוח על אחריות, הרתעה ופתרון מדיני.
לצד התמיכה בציר ההתנגדות הופיעו קולות שקידמו פתרון שתי מדינות, ממשל טכנוקרטי והפעלת מנגנונים בינלאומיים. בכך נעשה השיח הגאופוליטי קונקרטי ומקוטב יותר.
לכל זירה נשמר דגש ייחודי. בגדה המצלמה משמשת גם ראיה וגם אמצעי הגנה; במזרח ירושלים הזיכרון, שמות המקומות והמורשת נעשים כלים במאבק על המרחב; בקרב ערביי 48' מתחברים השיח האזרחי והלאומי לפעילות מוסדית ולשאלת השותפות היהודית־ערבית; ובעזה מתלכדים הישרדות, מחאה וסיוע עם ויכוח חריף על היום שאחרי חמאס.
במקביל, סרטונים ותמונות נותרו הכלים המרכזיים, אך התחזקו הדיבור הישיר למצלמה, ציטוטי פוסטים והמסגור הקצר והסרקסטי.
הרגש המארגן של השיח הוא זעם מפוכח ורב־כיווני, המלווה באבל, תשישות וחוסר אמון. הציניות וההומור השחור הפכו מאמצעים נקודתיים לדפוס מרכזי, המאפשר לערער על מושגים כמו "ניצחון", "עמידה איתנה" ו"ביטחון". המגמה הכוללת ברורה: השיח הפלסטיני הנבדק נע מהישרדות ותיעוד לעבר חלוקת אחריות, ערעור על הנהגות וחיפוש אחר דרכי פעולה.
הרגש המארגן של השיח הוא זעם מפוכח ורב־כיווני, מלווה באבל, תשישות וחוסר אמון. הציניות וההומור השחור הפכו מנקודתיים לדפוס מרכזי, המאפשר לערער על מושגים כמו "ניצחון", "עמידה איתנה" ו"ביטחון"
עם זאת, יש לזכור שהמחקר עוסק בפוסטים בעלי ביצועים גבוהים של חשבונות נבחרים, ולכן הוא משקף מגמות בקרב משפיענים ולא את מלוא השיח הפלסטיני.
סיגלית מאור-הירש היא חוקרת ומומחית בכירה בתחומי המודיעין, הביטחון והטרור, ומרצה באוניברסיטת רייכמן. חוקרת בקבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו