אסור לשכוח שפעם המדינה אמרה: אתם לא יכולים להיות משפחה

לפני תשע שנים, באוגוסט 2017, קיבל בית המשפט העליון החלטה דרמטית ששינתה מן הקצה אל הקצה את חייהם של אלפי ישראלים.

בג"ץ קבע כי ההסדר שקיים בחוק ומונע מזוגות גברים ומגברים יחידניים להיעזר בשירותי פונדקאות בישראל הוא הסדר מפלה, הפוגע אנושות בזכות לשוויון ובזכות היסודית להורות ולהקמת משפחה.

אך כיום, תשע שנים לאחר אותה פריצת דרך, דווקא משום שהמציאות השתנתה ללא היכר והפכה לחלק נורמטיבי מחיינו, קל מדי לשכוח עד כמה המציאות הקודמת הייתה שונה, פוגענית ומפלה.

תשע שנים לאחר פריצת הדרך של בג"ץ בנוגע לפונדקאות, דווקא משום שהמציאות השתנתה ללא היכר והפכה לחלק נורמטיבי מחיינו, קל מדי לשכוח עד כמה המציאות הקודמת הייתה שונה, פוגענית ומפלה

קל לשכוח שרק לפני פחות מעשור מדינת ישראל אמרה באופן רשמי ומוצהר שיש אזרחים שראויים להיות הורים – ויש כאלה שלא. שיש משפחות שהמדינה מוכנה להכיר בהן ולהעניק להן את תמיכתה – ויש כאלה שהיא בוחרת להותיר מחוץ לגדר.

ההבחנה הזו לא נעשתה על בסיס מסוגלות הורית, לא בגלל עומק האהבה, ולא בגלל היכולת להעניק לילד בית חם, בטוח ומטפח. היא נעשתה אך ורק בשל זהותם של המבקשים להפוך להורים, בגלל מי שהם.

פסק הדין המכונן של בג"ץ לא היה רק הכרעה משפטית טכנית בסוגיה נקודתית; הוא היה רגע היסטורי שבו המדינה נדרשה להביט ביושר במראה הציבורית והערכית שלה. הוא הזכיר עיקרון דמוקרטי פשוט אך יסודי: תפקידה של המדינה הוא לא לבחור מי ראוי להקים משפחה ומי אינו זכאי לכך.

הזכות להיות הורה אינה פרס על התנהגות טובה, היא אינה הטבה שלטונית והיא בוודאי לא פריווילגיה השמורה לחלקים מסוימים באוכלוסייה. היא מהווה אחת מזכויות האדם הבסיסיות, העמוקות והטבעיות ביותר הקיימות.

פסיקה זו שימשה תזכורת חזקה לכך שפסקי דין יכולים לקבוע עקרונות משפטיים נעלים, אך שינוי חברתי אמיתי ומתמשך מתרחש רק כשיש אנשים שמסרבים לוותר. כשיש קהילה ופעילים שממשיכים להילחם עד שהמילים שנכתבו על הנייר בפסק הדין הופכות למציאות חיה בשטח.

רק לפני פחות מעשור ישראל אמרה באופן רשמי ומוצהר שיש אזרחים שראויים להיות הורים – ויש כאלה שלא. שיש משפחות שהמדינה מוכנה להכיר ולתמוך בהן – ויש כאלה שהיא בוחרת להותיר מחוץ לגדר

מאחורי כל עתירה שהוגשה לבג"ץ הסתתרו בני אדם אמיתיים: זוגות שחיכו שנים ארוכות להגשים את החלום ולהפוך לאבות, יחידים שביקשו לממש חלום פשוט כל כך – לגדל ילד באהבה. אלו היו אנשים שלא ביקשו יחס מועדף או זכויות עודפות, אלא דרשו אך ורק יחס שווה ומימוש זכות יסוד שכל כך הרבה אחרים קיבלו כמובנת מאליה.

הדרך עדיין לא תמה ב-2017. בשנת 2021 השלמנו את המאבק המוצדק הזה בעזרת עתירה נוספת שהתקבלה בבג"ץ. פסיקה זו הבטיחה סופית ובהוראה אופרטיבית את היכולת של כל זוג וכל אדם להביא ילד לעולם באמצעות פונדקאות בישראל, תוך ביטול סופי של התקנות והמגבלות שהפלו זוגות חד-מיניים וגברים יחידניים.

והיום, כשהוויכוח הציבורי הסוער כבר נראה מאחורינו והמציאות החדשה נראית ברורה ומובנת מאליה, דווקא עכשיו חובה עלינו לעצור, להתבונן לאחור ולזכור מאיפה באנו. זכויות אזרחיות אינן הופכות למובנות מאליהן ברגע שבו הן ניתנות. הן הופכות לכאלה רק כשהחברה שומרת על זיכרון קולקטיבי ויודעת איך נראו החיים בלעדיהן. כשאנחנו שוכחים את העוול שהיה מנת חלקנו בעבר, אנחנו מסתכנים בכך שלא נזהה את העוול הבא שעלול להתרחש.

התינוקות שנולדו מאז, המשפחות החדשות שקמו בכל רחבי הארץ והבתים שהתמלאו באור, בצחוק ובשמחה של ילדים – הם ההוכחה הטובה ביותר לכך שפסק הדין ההוא לא שינה רק את ספר החוקים של מדינת ישראל. הוא שינה חברות, פתח לבבות, והחשוב מכול – שינה חיים של בני אדם.

מאחורי כל עתירה לבג"ץ הסתתרו בני אדם אמיתיים: זוגות שחיכו שנים להגשמת החלום להפוך לאבות, יחידים שביקשו לגדל ילד באהבה. הם ביקשו רק יחס שווה ומימוש זכות יסוד שרבים מקבלים כמובנת מאליה

חברה דמוקרטית ונאורה אינה נבחנת רק ביכולת העכשווית שלה להעניק זכויות לאזרחיה; היא נבחנת בראש ובראשונה ביכולת שלה לזכור שפעם היא שללה אותן – ולפעול בנחישות כדי להבטיח שלעולם לא תעשה זאת שוב.

יניב נוימן אייל הוא מנהל חברת הפונדקאות תמוז ישראל. במשך שנים פעל כיזם בתחומי הקמעונאות וההייטק. לאחר לידת בנו בחר לעשות שינוי מקצועי ולהצטרף לתמוז - החברה שליוותה אותו ואת שחר במסע שלהם להורות וסייעה להם להגשים את חלומם להפוך להורים וכיום הוא מלווה ומוביל תהליכי פונדקאות בישראל.