מי קושר אותנו אל התורן?

שני ריבועים אפורים זהים יכולים להיראות לנו כהים או בהירים, בהתאם לרקע שעליו הם מונחים. קילוגרם אחד מרגיש קל אחרי שהרמנו עשרה קילוגרמים, וכבד אחרי שהרמנו נוצה. כך גם זמן, עוצמת קול, טמפרטורה. החושים אינם מודדים באופן מוחלט אלא ביחס לנקודת ייחוס.

גם השיפוט שלנו פועל כך. אנחנו נוטים לחשוב שיש לנו סרגל פנימי יציב שבאמצעותו אנחנו מעריכים מה סביר ומה קיצוני, מה מוסרי ומה בלתי מוסרי, מה מותר ומה אסור. אבל גם הסרגל הזה תלוי בהקשר. כשסביבת הייחוס משתנה, משתנה איתה גם השיפוט.

השבעה באוקטובר הוא דוגמה קיצונית לכך. אירוע טראומטי משנה בבת אחת את המרחב שבתוכו אנחנו שופטים. אחרי טבח, חטיפה ואיום ממשי על עצם הביטחון, פעולות ועמדות שיום קודם היו נתפסות כקיצוניות עשויות להיראות פתאום סבירות; ומה שנראה קודם סביר עלול להיתפס כחולשה בלתי נסבלת.

אחרי טבח, חטיפה ואיום ממשי על עצם הביטחון – פעולות ועמדות שיום קודם היו נתפסות כקיצוניות עשויות להיראות פתאום סבירות, ומה שנראה קודם סביר עלול להיתפס כחולשה בלתי נסבלת

אין צורך להניח שאנשים שינו בן לילה את ערכיהם. לפעמים מה שהשתנה הוא נקודת הייחוס שמולה הם מפעילים אותם.

וזה אינו קורה רק בעקבות אירוע טראומטי יחיד. נקודות ייחוס יכולות לנוע בהדרגה. אמירה שפעם הייתה מזעזעת נשמעת שוב ושוב, ובפעם העשירית היא כבר פחות מזעזעת. צעד שנראה בתחילה בלתי מתקבל על הדעת הופך לנקודת המוצא לדיון על הצעד הבא. כל שינוי קטן נמדד ביחס למה שהיה אתמול, לא ביחס למקום שממנו יצאנו. כך אפשר לעבור מרחק עצום בלי לחוות אף צעד בודד כקפיצה גדולה.

כאן נכנסים לתמונה המוסדות הדמוקרטיים.

אנחנו רגילים לחשוב על בג"ץ, התקשורת, האקדמיה, החברה האזרחית ומוסדות דומים במונחים של כוח: מי מוסמך לעשות מה, מי מגביל את מי, מי מפקח על מי. אבל אפשר לחשוב עליהם גם במונחים קוגניטיביים: מוסדות הם מנגנוני זיכרון של חברה; הם משמרים נקודות ייחוס שאינן מתחלפות בכל פעם שהמציאות משתנה.

בית משפט אינו אמור לשאול רק מה נראה לנו סביר היום. תקשורת אינה אמורה לוותר על בחינה ביקורתית מפני שטענה מסוימת נעשתה מקובלת בציבור. אקדמיה אינה אמורה להתאים את העובדות לצרכים של השעה. מוסדות כאלה מחזיקים עבורנו סרגל ארוך יותר: חוקים, תקדימים, עובדות, נורמות, הבחנות ומילים שנוצרו לאורך שנים. במובן הזה, מוסד דמוקרטי טוב אינו רק בלם על כוחו של השלטון. הוא גם נקודת ייחוס חיצונית לשיפוט של הציבור עצמו.

נקודות ייחוס יכולות לנוע בהדרגה. אמירה שפעם הייתה מזעזעת נשמעת שוב ושוב, ובפעם העשירית היא כבר פחות מזעזעת. צעד שנראה בתחילה בלתי מתקבל על הדעת הופך לנקודת המוצא לדיון על הצעד הבא

מכאן גם נובעת תשובה לטענה המוכרת שמוסדות כאלה "עומדים בדרכו של רצון העם". לפעמים הם אכן עומדים בדרכו של מה שרוב הציבור רוצה עכשיו. אבל "מה אני רוצה עכשיו" ו"מה אני רוצה" אינם תמיד אותו דבר. אני יכולה לרצות עכשיו עוד פרוסה מעוגת הקצפת, ובה בעת לרצות, באופן עמוק ומתמשך יותר, לשמור על בריאותי.

אנחנו מכירים היטב את ההבחנה הזאת ביחס ליחידים; בדמוקרטיה היא קיימת גם ביחס לציבור. אנחנו מבקשים לנו חוקה, בתי משפט עצמאיים, תקשורת חופשית ומוסדות מקצועיים דווקא מפני שאנחנו יודעים שבשעת פחד, זעם או אופוריה אנחנו עלולים לרצות דברים שמרחיקים אותנו מעצמנו, ממי שאנחנו.

זו אינה טענה שהמוסדות תמיד צודקים. גם הם יכולים לטעות, להתנוון ולהתרחק מן הציבור. וגם נקודת ייחוס צריכה לפעמים להשתנות. השאלה איננה אם לא להזיז אותה לעולם, אלא באיזה קצב, ובתגובה למה. אם הסרגל עצמו נע יחד עם כל מה שאנחנו מבקשים למדוד, לא רק שלא נדע כמה התרחקנו – לא נוכל למדוד כלל.

בדרכו הביתה ממלחמת טרויה לאיתקה, ידע אודיסאוס שספינתו עומדת לעבור ליד הסירנות, ששירתן המפתה משכה מלחים אל מותם. אודיסאוס ידע שמי ששומע את שירת הסירנות אינו יכול לעמוד בפניה, ולכן, עוד לפני שהתקרבה ספינתו אל האי, הוא ציווה על אנשיו לקשור אותו אל התורן ולאטום את אוזניהם שלהם בשעווה. הוא הזהיר אותם מראש: גם אם יתחנן שישחררו אותו אסור להם להיענות לו; להפך, עליהם להדק את החבלים. אודיסאוס שלפני הסירנות קבע כלל שיגביל את אודיסאוס שישמע אותן.

אנו מבקשים לנו חוקה, בתי משפט עצמאיים, תקשורת חופשית ומוסדות מקצועיים דווקא מפני שאנו יודעים שבשעת פחד, זעם או אופוריה אנחנו עלולים לרצות דברים שמרחיקים אותנו מעצמנו, ממי שאנחנו

זה אולי אחד מתפקידיה העמוקים של דמוקרטיה חוקתית. לא רק לתת ביטוי לרצונו של הציבור, אלא גם לשמר עבורו את מה שרצה להיות לפני שהרוח השתנתה. המוסדות הדמוקרטיים קושרים אותנו אל התורן, לא מפני שרצונו של הציבור אינו חשוב, אלא דווקא מפני שגם רצונו המתמשך של הציבור חשוב, ולא רק רצונו ברגע הסערה.

פרופ' ענת מריל היא חוקרת קוגניטיבית בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד, חברת סגל בחוג לקוגניציה ומדעי המוח ובמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.