לא משילות. בריונות

השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר קורא לזה "משילות", חבר הכנסת צבי סוכות עוטף חלק מהביקורים ב"פיקוח פרלמנטרי", וגם חבר הכנסת אלמוג כהן השתתף בסיור שהסתיים בעימות.

אבל כאשר פוליטיקאים נכנסים ליישובים ערביים כדי להתגרות בתושבים, לייצר עימות ולחזור עם סרטון לקהל שלהם זה לא לגיטימי. ראשי הרשויות צריכים להתנגד לתופעה, והתושבים צריכים ללמוד כיצד לא לתת לפרובוקטורים את מה שבאו לחפש.

השיטה היא כזו: נכנסים ליישוב ערבי עם ערימה של מאבטחים, מצלמות ולעיתים גם כוחות משטרה. מכריזים שבאו "להחזיר את המשילות", "לבדוק את ההסתה" או "לבצע פיקוח פרלמנטרי". אומרים את מה שצריך לומר כדי שהמסר יעבור. התושבים בצדק מתרגזים. מישהו צועק לעבר הפוליטיקאי, הפוליטיקאי צועק בחזרה, אולי קצת דחיפות ואז הכול נערך ומשודר על ידי צוות הסושיאל של הפרובוקטור.

כשפוליטיקאים נכנסים ליישובים ערביים כדי להתגרות בתושבים, לייצר עימות ולחזור עם סרטון לקהלם – זה לא לגיטימי. ראשי הרשויות צריכים להתנגד לתופעה, והתושבים צריכים ללמוד לא לתת לפרובוקטורים את מה שחיפשו

בחודשים האחרונים ראינו את השיטה הזאת שוב ושוב. בן גביר ערך שורה של "סיורי משילות" ביישובים ערביים. צבי סוכות הגיע פעם אחר פעם ליישובים ולבתי ספר ערביים, בחלק מהמקרים בחסות תפקידו כיו"ר ועדת החינוך של הכנסת. ועוד קודם לכן הגיעו סוכות ואלמוג כהן לביר הדאג'. המקומות משתנים, העילות משתנות, אבל הדפוס דומה: היישוב הערבי הוא במה והתושבים ניצבים בעל כורחם, כאשר הכעס שלהם הוא חומר הגלם.

יש כאן לוגיקה מגעילה במיוחד: מסיתים ומסמנים ציבור שלם כחשוד, אחר כך נכנסים למרחב שלו באופן מתריס ובריוני שמטרתו להכעיס, ואז משתמשים בכעס כהוכחה לטענה שהחשד כלפי אותו ציבור היה מוצדק. זו מלכודת שתמיד עובדת כלפי הבייס הפוליטי.

כאשר שר משתמש במשטרה ובמעמדו כתפאורה להתעמרות ולהפגנת כוח מול אזרחים, זה חמור יותר מפעיל פוליטי שמגיע להפגין. וכאשר יו"ר ועדה משתמש בסמכות הפיקוח של הכנסת כדי להתבריין ולהשפיל, הרעיון של "פיקוח פרלמנטרי" הופך לבדיחה.

יש פער עצום בין היכרות עם מערכת החינוך הערבית (המוכה והמקופחת) לבין הפיכת בית ספר לבמה של חוליגניזם. יש הבדל בין מאבק בפשיעה לבין צעידה טווסית ביישוב ערבי כדי להכריז בפני תושביו מי בעל הבית.

רוצים להראות משילות בחברה הערבית? תפסיקו את הרציחות. תפרקו את ארגוני הפשיעה. תאספו את הנשק. תגנו על בעלי עסקים מפני סחיטה. תפענחו מקרי רצח. תאפשרו להורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר בלי לחשוש מירי ברחוב.

רוצים להראות משילות בחברה הערבית? תפסיקו את הרציחות. תפרקו ארגוני פשיעה. תאספו את הנשק. תגנו על בעלי עסקים מסחיטה. תפענחו מקרי רצח. תאפשרו להורים לשלוח ילדים לבית הספר בלי לחשוש מירי

שר שאחראי על ביטחון הפנים ומגיע ליישוב מוכה פשיעה עם שיירה ומצלמות כדי להכריז מי בעל הבית הוא כישלון מהלך. הפלסטינים אזרחי ישראל הם לא אורחים במדינה והיישובים הערביים אינם מובלעות שהריבון צריך לפלוש אליהן מעת לעת כדי לתקוע דגל או אצבע בעין.

ראשי רשויות ערביות אינם צריכים להתייחס לסיור פרובוקציה כאילו היה ביקור עבודה רגיל. הם אינם צריכים להצטלם לתמונת הנימוס, להשתתף בטקס או לספק לגיטימציה מקומית לאירוע שנועד להשפיל את הציבור שהם מייצגים. כאשר ברור שמדובר בפרובוקציה, ראוי שיגידו באופן פומבי שאינם משתפים פעולה עם מופע הבריונות הזה.

במקביל, צריך לעשות הכול כדי למנוע מהבריונים את מבוקשם. לצעיר שרואה את בן גביר, סוכות או כהן נכנסים ליישוב שלו ורוצה לרוץ לעברם ולצעוק – אני מציע להסתכל קודם על המצלמה שמחכה לו כדי שיתקרב, או יצעק או ידחוף מאבטח.

הכי טוב פשוט לא לבוא במגע עם "המבקרים" כי אין תמונה מתסכלת יותר עבור פרובוקטור מפרובוקציה שאיש אינו משתתף בה.

גם לתקשורת יש אחריות. כאשר פרובוקציה מתוכננת מייצרת עימות, והעימות מייצר מייד כותרות ושידורים, נוצר תמריץ פשוט לקיים את הסיור הבא. צריך לסקר נבחרי ציבור, אבל גם לשאול: מי יזם את האירוע? האם הוא מתואם? האם הוא משרת את היישוב ותושביו?

שר שאחראי על ביטחון הפנים ומגיע ליישוב מוכה פשיעה עם שיירה ומצלמות כדי להכריז מי בעל הבית – הוא כישלון מהלך. הפלסטינים אזרחי ישראל הם לא אורחים ויישוביהם אינם מובלעות שהריבון צריך לפלוש אליהן

על גופי התקשורת להבין שסיורי הפרובוקציה אינם "צבע" או עניין "שנוי במחלוקת". כאשר מטרתם היא להתגרות בציבור, לסמן אותו כאויב ולהפיק מתגובתו רווח פוליטי – הם, כאמור, לא לגיטימיים, גם לא לכיסוי עיתונאי.

אמנון בארי-סוליציאנו משמש מנכ"ל שותף ב"יוזמות אברהם" מזה שני עשורים. בעל מומחיות בנושאים הבאים: שיטור, אכיפה ופשיעה בחברה הערבית; ערים ואזורים מעורבים; יחסי רוב-מיעוט במקומות עבודה ומרבים משותפחים; פוליטיקה ערבית.