הנחת היסוד המקובלת בשיח הפוליטי, התרבותי והמשפטי בישראל, היא שהכיבוש מתרחש "שם", מעבר לגבול הבלתי-נראה, בעוד שבישראל הריבונית מתקיימת דמוקרטיה ליברלית יציבה.
גם מתנגדי הכיבוש הנחרצים ביותר נוטים לצמצם את הכיבוש לשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כאילו מדובר במציאות המתקיימת במנותק מהחברה הישראלית.
ייתכן שההפרדה המדומה הזאת היא מנגנון הגנה פסיכולוגי, המאפשר לחברה הישראלית לדמיין כי שליטה ממושכת על עם אחר אינה מעוותת את דמותה המוסרית, התרבותית והפוליטית.
ייתכן שההפרדה המדומה בין הכיבוש לבין החברה הישראלית היא מנגנון הגנה פסיכולוגי, המאפשר לחברה הישראלית לדמיין כי שליטה ממושכת על עם אחר אינה מעוותת את דמותה המוסרית, התרבותית והפוליטית
אלא שכיבוש ממושך איננו מתקיים בריק; הוא מחייב העמדת מערכות של חוקים, צווים, מוסדות, מנגנוני אכיפה, תקדימים משפטיים ושפה פוליטית. וכאשר אותם מוסדות ואותם בעלי תפקידים פועלים "שם" ו"כאן", קשה להניח שהנורמות שנוצרו כדי לקיים את הכיבוש לא יזלגו לישראל הריבונית.
הנורמות של שלטון הכיבוש מתקיימות באמצעות אנשים, מוסדות ושפה. חייל בגדה המערבית, שנחשף למציאות של אלימות ואפליה, חוזר למשפחתו בישראל הריבונית; משפטנים המנסחים את הכללים בשטחי הגדה המערבית פועלים גם בישראל הריבונית; פקידי המדינה, שוטרים, פוליטיקאים ושופטים נעים בין שתי הזירות; תקדימים שיצר שלטון הכיבוש, המאפשרים שלילת חירויות בסיסיות, מצטרפים למאגר האפשרויות של פעולות שלטוניות; שפה ביטחונית שהתפתחה כדי להצדיק הגבלות על אוכלוסייה נכבשת יכולה להצדיק הגבלות גם בתוך ישראל גופא.
אין מדובר רק בהשפעה פסיכולוגית על מי שמשרתים בשטחי הגדה המערבית, אלא בתהליך מוסדי, תרבותי ופוליטי; כאשר מדינה מתרגלת במשך עשרות שנים להפעיל סמכויות נרחבות, הבלתי-שוויוניות וללא מנגנוני פיקוח אפקטיביים, קשה להניח שהנורמות הללו לא יתנו אותותיהם גם על החברה הכובשת עצמה. במילים אחרות, השאלה אינה רק אלו עוולות מחולל הכיבוש הישראלי לחברה הפלסטינית, אלא גם כיצד הכיבוש מעוות את דמותה של החברה הישראלית עצמה.
כאשר חברה מציגה את השליטה על עם אחר כהכרח קיומי, וכשכל ערעור על מוסכמה זו נחשב למעשה בגידה, היא מבטאת למעשה נכונות להגמיש את ערכיה המוסריים ולשעבד את כל משאביה לטובת המשימה.
ביטויים בולטים וישירים להשפעת הכיבוש על אופייה של החברה הישראלית מתגלים בלגיטימציה החברתית לפגיעה מתמשכת בעקרון השוויון, בעלייה בגילויי האלימות, באכיפת חוק סלקטיבית, ובהתערערות חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית.
כיבוש ממושך לא מתקיים בריק, אלא מחייב מערכות חוקים, צווים, מוסדות, מנגנוני אכיפה, תקדימים משפטיים ושפה פוליטית. קשה להניח שהנורמות שנוצרו כדי לקיים את הכיבוש לא יזלגו לישראל הריבונית.
הפגיעה המתמשכת בעקרון השוויון, שמתקבלת באדישות מוחלטת מצד החברה הישראלית, מבטאת, אולי יותר מכול, את השפעות הכיבוש. בגדה המערבית מתקיימת במשך עשרות שנים מציאות שבה יהודים ופלסטינים החיים באותו מרחב גאוגרפי אינם נהנים מאותן זכויות: המתנחלים כפופים למשפט האזרחי הישראלי בעוד שהפלסטינים כפופים למשפט הצבאי. חופש התנועה, חופש ההתאגדות, הגישה לקרקע, ההגנה מפני שרירות שלטונית וזכויות נוספות אינם מתקיימים באופן שווה עבור שתי האוכלוסיות.
בחוות דעת מייעצת מיולי 2024 הגדיר בית-הדין הבינלאומי לצדק את ההפרדה המשפטית בין שתי האוכלוסיות כהפרה של סעיף 3 לאמנה הבינלאומית לביעור כל צורות האפליה הגזעית (CERD).
עצם קיומה של נורמה בלתי-שוויונית, שבה זכויות אדם בסיסיות אינן נתפסות כזכויות אוניברסליות אלא כאתנן שאפשר להעניק לקבוצה אחת ולשלול מקבוצה אחרת, ושבה קיימת האפשרות לקבוע מגבלות על עקרון השוויון בשם אילוצים ביטחוניים, לאומיים או אפילו דתיים – לא בהכרח ייעצר בגבול המטושטש שבין ישראל לגדה המערבית.
ביטוי מובהק לכך נמצא בחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, שנמנע במפורש מלקבוע את עקרון השוויון כזכות חוקתית. ואכן, בישראל גופא ניכרים פערים משמעותיים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית בתחומים שונים, כמו ביטחון אישי, תעסוקה, תשתיות חברתיות וייצוג במוסדות ממשלתיים. מחקרים רשמיים ודוחות מבקר המדינה מצביעים על עומק הפערים בין שתי החברות ועל כישלון הממשלה לצמצם אותם.
עצם קיומה של נורמה בלתי-שוויונית, שבה זכויות אדם בסיסיות אינן נתפסות כזכויות אוניברסליות אלא כאתנן שאפשר להעניק לקבוצה אחת ולשלול מאחרת – לא בהכרח תיעצר בגבול המטושטש שבין ישראל לגדה
ההבחנה הזאת מקבלת לגיטימציה מובהקת גם בשיח הפוליטי. אחד ממאפייניה הבולטים של הפוליטיקה הישראלית מתבטא בהתנגדות כמעט גורפת לשילובן של מפלגות ערביות בממשלה.
במדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2025 נמצא כי 77% מהנשאלים הערבים תמכו בצירוף נציגיהם לממשלה, בעוד שכ-71.5% מהנשאלים היהודים התנגדו לכך. עצם העובדה שהשתתפותה של מפלגה המייצגת את אזרחי ישראל הערבים בשלטון נתפסת בעיני רוב הציבור היהודי כבלתי לגיטימית, מצביעה על מוסכמה חברתית לתלות שבין שוויון אזרחי ופוליטי לזהות לאומית.
אולם מרגע שעקרון השוויון נקשר בזהות – לאומית, דתית או פוליטית – קשה להבטיח שהוא ייעצר בגבול הלאומי. ואכן, דפוסים של אי שוויון ואפליה ניכרים גם ביחסים בין יהודים חילונים לדתיים, ואפילו ביחסה של הממשלה הנוכחית לפעולות מחאה של תומכיה לעומת יחסה כלפי מבקריה, המוגדרים כ"שמאל אנרכיסטי", ש"שכח מה זה להיות יהודי".
ההיבט השני משתקף בהתערערות מעמדו של שלטון החוק. במובן זה, אופן הפעלת הסמכות השלטונית בגדה המערבית יכול לסייע להבנת תופעת האכיפה הבלתי שוויונית, שהפכה כמעט לנורמה בישראל.
אלימות מתנחלים ו"נוער הגבעות", בשטחי הגדה המערבית, אינה זוכה לאותה אכיפה שנוהג השלטון הצבאי כלפי האלימות הפלסטינית, המוגדרת כטרור. והפער בין מספר החקירות לבין מספר כתבי האישום וההרשעות מוכיח: לפי נתוני תנועת "יש דין", 93.6% מתיקי החקירה שנפתחו מאז 2005 בנוגע לעבירות שביצעו מתנחלים נגד פלסטינים בגדה המערבית הסתיימו ללא הגשת כתב אישום, ורק 3% הסתיימו בהרשעה מלאה או חלקית. נתונים אלה אינם מצביעים רק על תמיכה שקטה במפעל ההתנחלויות אלא על גישה חיובית כלפי אכיפת חוק סלקטיבית ובלתי שוויונית.
אלימות מתנחלים ו"נוער הגבעות", בשטחי הגדה, אינה זוכה לאותה אכיפה שנוהג השלטון הצבאי כלפי האלימות הפלסטינית, המוגדרת כטרור. והפער בין מספר החקירות לבין מספר כתבי האישום וההרשעות מוכיח זאת
נורמה זו כבר מזמן חלחלה לישראל הריבונית, ומתבטאת באוזלת היד של המדינה בהבטחת ביטחונם האישי של אזרחי ישראל הערבים. בשנת 2024 שיעור מקרי הרצח בחברה הערבית בישראל היה גבוה פי 14 מזה שבאוכלוסייה היהודית.
הסלקטיביות משתקפת גם בנתוני פענוח מקרי הרצח; לפי נתוני המשטרה שיעור הפענוח בחברה היהודית ירד מ-78% בשנת 2021 ל-50% בשנת 2024. ואילו בחברה הערבית הוא ירד באותן שנים מ-30% ל-18%.
מדינה דמוקרטית אינה נמדדת רק בשאלה האם חקיקתה שוויונית, אלא בעיקר בשאלה האם היא מגינה על אזרחיה באופן שווה. כאשר חברה מנרמלת מצב שבו קבוצה מסוימת חווה אלימות מתמשכת מבלי לקבל הגנה אפקטיבית, הפגיעה שנוצרת אינה מצטמצמת לביטחון האישי אלא משקפת פגיעה במעמד האזרחי עצמו.
ההיבט השלישי משתקף בהתערערות יסודות הדמוקרטיה הישראלית. בגדה המערבית מתקיימת במשך עשרות שנים מערכת שבה השלטון הצבאי מחזיק בסמכויות שלטוניות נרחבות, כולל סמכויות שיפוט וחקיקה, בעוד שהאמצעים הפוליטיים והמשפטיים שיש בידי האוכלוסייה הפלסטינית להגביל את הכוח הזה כמעט שאינם קיימים.
"הרפורמה המשפטית", כפי שהוכיח מיכאל ספרד בספרו "כיבוש מבית", ביקשה לממש מטרה דומה בישראל הריבונית: תכלית "הרפורמה" הייתה לחזק את הרשות המבצעת על חשבון הרשות השופטת., להחליש את מנגנוני הפיקוח ולפורר את מערכת האיזונים והבלמים. המאבק האזרחי העיקש, שמתקיים בישראל מאז ראשית 2023, על עצמאות הרשות השופטת. הוא חשוב מאין כמוהו. אבל לא ניתן לנתק אותו משאלת הכיבוש.
הגדה המערבית אינה מעבר לים. היא משולבת בחברה הישראלית. וככל שהכיבוש נמשך, שלושת העקרונות שהוא מנרמל – אי-השוויון, אכיפת חוק סלקטיבית והתערערות יסודות השיטה הדמוקרטית – הם רק דוגמאות בודדות לשורה של עיוותים שהוא מחולל בדמותה של החברה הישראלית. לכן המאבק על הדמוקרטיה הישראלית אינו יכול להסתפק בהגנה על עצמאות הרשות השופטת. הוא חייב להתחיל במאבק נחוש לסיום הכיבוש.
הגדה המערבית אינה מעבר לים. היא משולבת בחברה הישראלית. וככל שהכיבוש נמשך, שלושת העקרונות שהוא מנרמל – אי השוויון, אכיפת חוק סלקטיבית והתערערות השיטה הדמוקרטית – הם חלק משורת עיוותים
הכיבוש איננו מתקיים מחוץ לדמוקרטיה הישראלית: הוא מתקיים בתוכה, במוסדותיה, בתפיסת עולמם של מנהיגיה, בספר חוקיה ובשפתה הפוליטית – ומטבע הדברים הוא גם מעצב ומעוות אותה בהתאם.
ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ובמכון ליאו בק, ירושלים. חבר אגודת הסופרים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו