נתן אשל, מטאור של מילים ומעשים בסביבתו של ראש הממשלה (ואחד היחידים שנותרו לצידו בחיבוק דב במשך כל השנים הללו), העריך לפני קצת יותר משנה באוזניו של שלום ירושלמי ש"עד הבחירות כולם ישכחו מאסון 7 באוקטובר".
ההצהרה השחצנית הזאת, הטיפוסית כל כך לשלטון קרתני ומנוכר שליבו קר כאבן, לא נאמרה כלאחר יד, ואין לתייג אותה כטנטרום של מכונת רעל. היא לוותה בהערכה אסטרטגית שלפיה האיום האיראני – הלווייתן הלבן של בנימין נתניהו במשך כל שנות כהונתו כפוליטיקאי הבכיר בישראל, זה יותר מ־30 שנה – "פי מאה יותר משמעותי מאסון אוקטובר".
אשל זיקק בהערכה הזאת את כל מהות גישת השבט (יש שיאמרו "כת") שגיבש סביבו נתניהו בשנים ארוכות ליד ההגה: שבט הכולל שורה של פוליטיקאים חדלי אישים וגסי רוח, אישי ציבור שחלקם הגדול תוצר של מינוי פוליטי, שופרות בכלי תקשורת המהדהדים כל מסר וחבורת יועצים המורכבת בחלקה מחבריו של בנו, החשודים בפלילים.
התורה שלהם אחת: אנחנו יכולים לשלוט במסר, ויהי מה. אין "סדר יום" בישראל – יש "ועדה מסדרת" של השיח, שאיש מלבדנו לא יחליט מה ייכנס לתוכה ומה יישאר בחוץ
התורה שלהם אחת: אנחנו יכולים לשלוט במסר, ויהי מה. אין "סדר יום" בישראל – יש "ועדה מסדרת" של השיח, שאיש מלבדנו לא יחליט מה ייכנס לתוכה ומה יישאר בחוץ.
ובכן, מר אשל, יש לנו הכבוד לבשר לך כי שגית, ובגדול.
למרות כל המאמצים להסיט את האש לעבר איראן, סוריה או לבנון; למרות הניסיונות הבלתי פוסקים ללבות את אש העדתיות ואת להבות הגזענות נגד אזרחי ישראל הערבים; למרות ההתעקשות להימנע מהקמת ועדת חקירה ממלכתית וההפרטה הבלתי פוסקת של האשמה והאחריות לעבר גורמי משנה (שב"כ, צה"ל, המוסד, גלי בהרב־מיארה, שקמה ברסלר, יאיר גולן) – 7 באוקטובר נותר יציב ואיתן כאירוע החשוב ביותר שחוותה מדינת ישראל בכל שנותיה.
על האירוע הזה, ורק על האירוע הזה, מתקיימות הבחירות ב־27 באוקטובר.
יש מי שיטען שגם זה ניצחון של מפעלות אשל־נתניהו. שהעובדה שבמלאת שלוש שנים אנחנו לא מסוגלים "לעבור הלאה" מהאבל, מהעלבון, מהחרפה ומהחידלון של היום הארור ביותר בתולדותינו, ולהביט קדימה, גאים ובריאים בנפשנו, היא בדיוק מה שנתניהו רצה: עם בלי תקווה, ארץ מסוכסכת ומשוסעת שפניה מחוטטים כפני מתבגר וגפיה קטומות. מדינה עם זרועות של בריון המחטיף לכל השכונה כדי למסך את צריבת הצלקת בנפשו.
הטבח רשום על שמו בטאבו
ובכן, זוהי עוד קונספציה שגויה – הפעם של חלקים מהמחנה הליברלי, המדוכדך תמיד. נתניהו אולי רצה לשלוט בשיח הציבורי ובסדר היום, אבל נכשל בכך נחרצות. אין זה אומר שהקמפיין שעומד מולו מוצלח או יעיל, או שבעוד שלושה שבועות צפוי לנו קתרזיס בוהק, מלובש במחלצות "מהפך". אין זה אומר שנתניהו הולך הביתה – עדיין.
נתניהו כל כך טוב בקמפיינים, עד שהתמכר אליהם. אבל השיח על 7 באוקטובר אינו מהונדס כפי שתכנן. אולי משום כך הוא מגביר את הווליום אחת ליממה בספין חדש, כמו אזעקה שנועדה להזכיר לנו שלא העירו אותו
אבל במלאת שלוש שנים לטבח, הוא חתום ורשום בטאבו על שמו של השלטון הזה. אין "הערת אזהרה" על הנכס הזה על שם שקמה ברסלר או יאיר גולן. אלה הסחות דעת שמעניקות לחלק מהציבור גלולת הרגעה ונתיב להפצת שנאה מיותרת. אבל הן אינן "סדר יום" בשום צורה.
אם רצה אשל שידברו על "ההצלחה" מול איראן, נכשל נחרצות; אם רצה שידברו על ישראל החזקה והנערצת באמריקה, המחובקת על ידי נשיא גרופי, נכשל גם כן; אם רצה שיזכרו את מבצעי הביפרים הנועזים, את החיסולים של חסן נסראללה ויחיא סנוואר ואת הפגיעה הכירורגית בכל צמרת המשטר האיראני בהינף פגז מדויק – וירשמו אותם על שמו של צ'רצ'יל הישראלי – לא נותר מכך כמעט דבר.
נתניהו כל כך טוב בקמפיינים, עד שהתמכר אליהם. אבל השיח על 7 באוקטובר אינו מהונדס כפי שתכנן. אולי משום כך הוא מגביר את הווליום אחת ליממה בספין חדש, כמו אזעקה שנועדה להזכיר לנו שלא העירו אותו.
אבל השיחדש הזה אינו מחזיק מים. למרות השנאה שסביבת נתניהו מעוררת כלפי אזרחי ישראל הערבים (שהפעם באמת אולי ינהרו לקלפיות), הם אינם מתפתים להפוך למרכז מערכת הבחירות. למרות החרדה מפני עוצמת התיעוב כלפי ישראל בניכר שעורר הסרט נז"א – הסרט לא נדבק בדמוקרטים, ובוודאי שלא בגדי איזנקוט (ורבים מהמחנה הליברלי הישראלי, כולל כותב שורות אלה, הסתייגו מהמסר המכליל של יוצריו ומהאופן שבו הדהדו אותו ברחבי העולם).
מבחינתו, אפשר היה לדלג עלינו בניתור קל לעבר ביצור שלטונו הארוך בהיסטוריה המערבית. אבל נדמה לי שלמרות הדכדוך הטיפוסי שאחז בנו מחדש לאחרונה, הפעם זה לא יצליח לו
גם "הפתעת אוקטובר" הגדולה, בדמות אסון כמעט־התרסקותו של מטוס פליי דובאי – שלרגע הפכה את נתניהו שוב ל"קברניט" – התהפכה עליו. מהר מאוד התברר שהקברניט שלנו שיכור, והדיילת הראשית שלו במשרד התחבורה אפשרה למאות טייסים עוינים להיכנס לכאן, במסגרת אירוע שיכול היה להפוך בקלות לפיגוע המונים חדש. וראו זה פלא: נתניהו הפסיק לדבר על האירוע ועבר הלאה.
אחרי כל הספינים, האוריכים והאשלים – נותרנו כאן לבד. אנחנו, שדומעים מול העדויות של החטופים, מוכים מסיפורי השכול והמומים מהשפה המכוערת של ינון מגל כלפי הקורבנות. אנחנו, שמגדלים פה ילדים ונכדים ושואלים איזה עתיד נשאיר להם. אנחנו – חיינו, חוסננו, משפחותינו ועתידנו כאן – הם הנזק האגבי האמיתי של שלטון נתניהו.
מבחינתו, אפשר היה לדלג עלינו בניתור קל לעבר ביצור שלטונו הארוך בהיסטוריה המערבית. אבל נדמה לי שלמרות הדכדוך הטיפוסי שאחז בנו מחדש לאחרונה, הפעם זה לא יצליח לו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואבנר, טעות בידך. זה לא הוא. אלה האנשים שתומכים בו: הבבונים חסרי המוח, אנשי שלושת הכפ'ים שנבחרים על ידי מרכז הג'ובים, הטפילים החרדים, והמשיחיים ההזויים. כל אלה הם הבעיה שלנו. לא הנוכל. הוא רק חכם שיודע לרכב על השסעים. להרחיב אותם. אבל הם שם, איתו ובלעדיו. ואת המפלצת הזו, שהוא רוכב עליה בבטחה לעבר הניצחון הבא, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להכניע.