הסוכן מוונציה

על מרבית שאלותיו של רביב דרוקר על חוסרים מהותיים בסרט נז"א השיב יובל אברהם בלקוניות, בנוסח "כשאתה תעשה סרט – תפעל כך".

ברוח זו ענה לשאלה מדוע מיעט להתייחס לטבח שבעה באוקטובר; כך השיב לתהייה מדוע לא השתמש בתיעודים המחרידים מהשבי; וזה גם היה הסברו לשאלה מדוע נמנע מבחינת הסוגיה – המשמעותית במיוחד לטעמי – של התמודדות צבאית עם מחבלים שעושים שימוש מחריד באוכלוסייה אזרחית ומתחבאים בתוכה.

אברהם, בחור נעים הליכות ורך דיבור, לא עשה זאת באדנות או בהתנשאות, חלילה, אלא כתוכחה כלפי העיתונות הישראלית, שהתעלמה לשיטתו מהמתרחש בעזה ועכשיו סורקת במסרקות כינים סרט שאפילו לא ראתה, בחיפוש אחר פגמים בלתי נראים.

דובר צה"ל אישר באוזניי השבוע כי לקראת יציאת הסרט לא הועברו שאלות לתגובת הצבא. פרקטיקה עיתונאית בסיסית של עיתונות חוקרת לא מומשה. זאת אף שאברהם מבהיר כי הסטנדרטים שהופעלו בסרט גבוהים

ואכן, בהתחשב בעוצמת הוויכוח הלוהט בין "מתנגדי" הסרט נז"א ל"תומכיו", התשתית העובדתית שעליה הוא נשען דלה במיוחד. אבל צריך לומר: זו כמובן אשמת היוצרים. מעל כל במה ומיקרופון הם מצהירים שהסרט מיועד ל"ישראלים". אברהם מבהיר עד כמה הוא כָּמֵהַּ לכך ש"ישראלים" ישמעו עדויות של "ישראלים" על חיילים "ישראלים" שעושים דברים בגבולה של "ישראל".

ועם זאת, כמעט אף ישראלי לא ראה את הסרט, ואף ישראלי גם לא יכול לצפות בו. לא היו הקרנות, אין אפשרות לצפייה בתשלום, לא הועברו עותקים לעיתונאים – אותם עיתונאים שנאלצים לכתוב על האירוע בוונציה מתוך גונדולה מחוררת של מידע – ולצה"ל לא ניתנה האפשרות לצפות בסרט ולהתייחס אליו.

יובל אברהם בריאיון ראשון על הסרט "נז"א" @yuval_abraham @newsisrael13 pic.twitter.com/H6GVK4PAy9

— Raviv Drucker (@RavivDrucker) September 14, 2026

למעשה, "הישראלים" – אותו קהל יעד נכסף ומיתולוגי – נדרשים להתייחס לאירוע פרודי ומגוחך של 25 דקות של מחיאות כפיים, בלי לראות אפילו 25 שניות מהסרט.

יותר מכך: דובר צה"ל אישר באוזניי השבוע כי לקראת יציאת הסרט אף לא הועברו שאלות לתגובת הצבא. פרקטיקה עיתונאית בסיסית של עיתונות חוקרת לא מומשה. זאת אף שאברהם מבהיר כי הסטנדרטים העיתונאיים שהופעלו בסרט גבוהים וכי העדויות נבדקו ואומתו על ידי צוות של "הגרדיאן", עיתון רציני ובעל מוניטין.

ואחר כך עוד באים בטענות לרמטכ"ל אייל זמיר, שמגיב "מבלי שראה את הסרט", במעין קלאסיקה של "רצח את אביו ובכה שהוא יתום".

מעבר לשאלת ההגינות הבסיסית, אני תוהה אם אברהם לא היה סקרן לקבל את התייחסות הצבא להאשמות בדרגת החומרה הגבוהה ביותר האפשרית

מעבר לשאלת ההגינות הבסיסית, אני תוהה אם אברהם לא היה סקרן לקבל את התייחסות הצבא להאשמות בדרגת החומרה הגבוהה ביותר האפשרית, כפי שהוא עצמו ביטא במסיבת העיתונאים בהצהרה נחרצת: "ההרג ההמוני הזה הוא שיטתי. לא בטעות, אלא מתוך תכנון". כלומר, לא היה נז"א אלא טבח לכל דבר.

מול מגי ג'ילנהול יותר קל

ללב מתגנבת התחושה שלא במקרה ונציה קודמת לירושלים. בתחכום לא מבוטל רקחו יוצרי הסרט קמפיין עתיר הצלחה, המבוסס על זיקוקי דינור שניצתים מאדי הדלק של השנאה האוטומטית כלפי ישראל בקרב חלקים מהאליטה התרבותית האירופית.

הבמאים רחל שור ויובל אברהם, זוכי פרס חבר השופטים המיוחד על הסרט נז"א, מצטלמים במהלך צילומי הזוכים בטקס הנעילה של פסטיבל הסרטים ה־83 בוונציה, איטליה, 12 בספטמבר 2026 (צילום: Scott A Garfitt/Invision/AP)

באווירה הגאופוליטית הנוכחית – שלישראל, כמובן, יש אשמה מכרעת ביצירתה – גם שקופית "סליחה, תקלה" תחת הכותרת "ישראל עושה ג'נוסייד" הייתה זוכה ל־25 דקות של מחיאות כפיים.

לו היה אברהם רוצה דיון אמיתי ב"בית שלי, ישראל", היה מתחיל אותו כאן, לא אצל מגי ג'ילנהול באולם עם כורסאות קטיפה באיטליה. והדיון הזה מתחיל באירועי שבעה באוקטובר. שם אבדה התקווה של ישראלים שפויים רבים, ושם גם חמקה החמלה כלפי חפים מפשע.

נדמה לי שקשה יהיה להתווכח שהיו פשעי מלחמה ב"חרבות ברזל", ואולי אפילו רבים. במלחמה שנמשכת באופן מייאש שלוש שנים, גם צפוי שיהיו כאלה. נכונה גם הטענה שישראל, בטיפשותה, נמנעה מלבדוק אותם כראוי ולהעמיד לדין את האחראים. גם הטיעון שישראל אינה יכולה מצד אחד לסגור את עזה לתקשורת העולמית במשך שנים, ומצד אחר להתלונן שהדיווח מוטה, הוא מוצדק.

אבל כאשר יוצר ועיתונאי ישראלי מראיין 24 חיילים ישראלים על גגות תל אביב, הוא לא יכול לעשות לעצמו הנחות ולצפות לאמפתיה או לקשב אוטומטיים מבית. לא רק הפלסטינים זקוקים לחמלה ולהתחשבות; גם בני עמו

אבל כאשר יוצר ועיתונאי ישראלי מראיין 24 חיילים ישראלים על גגות תל אביב, הוא לא יכול לעשות לעצמו הנחות ולצפות לאמפתיה או לקשב אוטומטיים מבית. לא רק הפלסטינים זקוקים לחמלה ולהתחשבות; גם בני עמו שלו.

בקרב המיינסטרים הישראלי שוררת כיום תודעת שואה נוראה: גם עם צה"ל הגדול והאימתני, אנחנו עדיין חשופים וחלשים. בבחירה בין נז"א עזתי לנז"א בקיבוצי העוטף, רוב הישראלים יבחרו בנז"א הראשון. האקסיומה הזאת אינה מונעת בחינה דוקומנטרית וביקורתית של האירועים; היא רק הופכת את הבחינה הזאת למורכבת יותר.

הביטחון העצמי הישראלי עבר טלטלה פסיכוטית בשלוש השנים האחרונות. מצד אחד הוא חזר כמעט מאה שנה לאחור, לימי הפוגרום והשטעטל; מצד אחר הוא זינק לספֵרות דמיוניות, עם חלומות באספמיה על מהפכות אזוריות וחיסול מוחלט של אויביו. שתי התודעות האלה כוזבות, ושתיהן מתודלקות על ידי פוליטיקאים מושחתים וחסרי אחריות.

אברהם כמובן לא צריך לשקף אותן או להתחשב בהן. הן אינן חלק מהנרטיב התיעודי שלו. אבל אם הוא רוצה סרט שמיועד לבני עמו, הוא צריך לפחות להתכתב עם הרציונל שלהם.

הציפייה שישראלים יגלו קשב והבנה לעדויות אנונימיות על נזק אגבי, שנארזות בעטיפת ג'נוסייד מובהקת – כפי שהוא עצמו הבהיר בנאומו בפסטיבל – בלי להתחשב בטריגר שהביא למצב הנוכחי, אינה רק נאיבית; היא קרה ומנותקת.

הציפייה שישראלים יגלו קשב והבנה לעדויות אנונימיות על נזק אגבי, שנארזות בעטיפת ג'נוסייד מובהקת, בלי להתחשב בטריגר שהביא למצב הנוכחי, אינה רק נאיבית; היא מנותקת

נראה שגם השם NAZA אינו מקרי, והוא אולי חלק מהרצון לייצר סנסציה בינלאומית באמצעות הלחם מרומז בין "נאצי" ל"עזה", תוך שימוש בראשי התיבות של "נזק אגבי".

זו כותרת צבע "מצוינת" מבחינה לשונית, אבל איומה מבחינת המסר התיעודי, שאמור להיות מרוחק ואבסטרקטי יותר. אברהם יכול היה לקרוא לסרט Colla (קיצור של Collateral Damage – המונח באנגלית לנזק אגבי), אבל אז, במקסימום, היה מעצבן את החברה למשקאות קלים. והוא רצה לעורר את קהל הפסטיבלים; קשה לפרש זאת אחרת.

ציור גרפיטי באשדוד של יוצרי הקולנוע הישראלים יובל אברהם ורחל שור, שעל גבי דיוקנאותיהם רוססה המילה "בוגדים", 15 בספטמבר 2026 (צילום: לירון מולדובן/פלאש90)

אפשר להצטער על כך, כי יש הרבה דברים שאפשר לומר בשבחו של אברהם: אומץ ליבו, נחישותו ללכת נגד הזרם והחשיפות הרבות שלו על עוולות נגד פלסטינים.

את הקהל הישראלי הוא כנראה איבד, אבל התגובה ההיסטרית של הדרג המדיני לסרט – בסוף־בסוף זה כולה סרט! – כולל איומים מטופשים בשלילת אזרחות והסתה מסוכנת לאלימות, מבטיחה לו מקום בהיסטוריה הקולנועית. ואולי גם עוד אוסקר.