שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר: הצבא כובש, הדרג המדיני מאלתר

שלוש שנים ויום חלפו מאז האסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, ועדיין לא הושגה הכרעה צבאית כוללת בחזיתות שנפתחו מאז שמחת תורה 2023.

שלוש שנים אחרי האסון, ו־19 ימים לפני הבחירות שאמורות להכריע אם הציבור מוחל להנהגה או לא, ראוי לבחון את המדיניות הישראלית החדשה ולשאול: האם הצעדים הטקטיים שננקטו הפכו למעשה לאסטרטגיה החדשה של ישראל?

מראות המוני המחבלים (לפי הערכות, יותר מ־6,000) ששטפו את הנגב המערבי הביאו את ראש הממשלה בנימין נתניהו להחליט על מדיניות התקפית חדשה. מעתה, ההגנה על הגבולות תתבסס על רצועות ביטחון מעברו השני של הגבול, ולא בשטח ישראל (למעט בגבולות עם ירדן ומצרים ובגדה המערבית).

המדיניות הישראלית כאן אינה ברורה. האם מדובר בכיבוש שטח לצמיתות (בשם הצורך הביטחוני), או רק בהחזקה זמנית שלו עד להשגת סידורי ביטחון מתאימים (ובמילים אחרות, "רגל מדינית מסיימת")?

ברצועת עזה מחזיק צה"ל בכ־65% מהשטח, עם קו מוצבים שהולך ומתבצר מיום ליום. האוכלוסייה הפלסטינית נדחקה בעיקר לערים הגדולות – עזה, חאן יונס ורפיח – וכן למחנות המרכז ולאזור המוואסי (גוש קטיף לשעבר). כל השטח המיושב שממזרח לקו הצהוב ועד למה שהייתה פעם גדר המערכת נהרס. עיירות וכפרים שהיינו רגילים לשמוע את שמותיהם חדשות לבקרים אינם קיימים עוד. בית חאנון, בני סוהילה, ח'וזאעה ועבסאן אל־כבירה הם רק חלק מהשמות הללו.

בלבנון התמונה דומה, כאשר ישראל מתבססת פחות או יותר על קו הליטני כרצועת ביטחון. כל היישובים הלבנוניים צמודי הגדר, שהוגדרו "כפרי המגע", נהרסו, ובהם מארון א־ראס, עייתא א־שעב, מייס אל־ג'בל ובינת ג'בייל.

בלוק בטון צהוב באל־בורייג', שהונח על ידי צה"ל כדי לסמן את הגבול בין השטח ברצועת עזה שבשליטת ישראל לזה שבשליטת הפלסטינים, 4 בנובמבר 2025 (צילום: Bashar Taleb / AFP)

בסוריה, ישראל נמצאת עמוק מאוד ברמת הגולן הסורית, פחות או יותר עד קו התלים הסורי. אבל יש הבדל מהותי אחד וחשוב: במסגרת נוכחותה בסוריה, ישראל שולטת גם על אוכלוסייה. כלומר, צה"ל פועל בתוך אוכלוסייה אזרחית סורית.

ניסיון העבר בלבנון מלמד שתבשיל כזה עלול לרתוח ולגלוש מהר מאוד. בהיבט המדיני, המגעים עם המשטר הסורי הוקפאו לאחר שכבר הושגו הסכמות רבות בין הצדדים, כפי שהעיד נשיא סוריה אחמד א־שרע בעצרת השנתית של האו"ם בחודש שעבר.

המדיניות הישראלית כאן אינה ברורה. האם מדובר בכיבוש שטח לצמיתות (בשם הצורך הביטחוני), או רק בהחזקה זמנית שלו עד להשגת סידורי ביטחון מתאימים (ובמילים אחרות, "רגל מדינית מסיימת")? בהקשר הלבנוני, למשל, שר הביטחון ישראל כ"ץ אמר לפני כחצי שנה בדיון סגור כי הנחה לבנות קו מוצבים "לעשרות שנים". האם התכוון לעמידות פיזית או שמא למשהו אחר? לא ברור.

השהייה ברצועות הביטחון הללו אולי מרחיקה את איום הפשיטה, אבל בעייתית מאוד לאורך זמן. בסוריה, למשל, מתחילה תסיסה בקרב התושבים הסונים, שבמהלך מלחמת האזרחים היו סמוכים על שולחנה של ישראל

השהייה ברצועות הביטחון הללו אולי מרחיקה את איום הפשיטה, אבל בעייתית מאוד לאורך זמן. בסוריה, למשל, מתחילה תסיסה בקרב התושבים הסונים, שבמהלך מלחמת האזרחים היו סמוכים על שולחנה של ישראל בכל הנוגע לצרכים בסיסיים. רק השבוע נהרגו, נפצעו ונעצרו שלושה אזרחים שהתקרבו לכוחות צה"ל בגולן הסורי. עד עכשיו לא ברור אם מדובר במחבלים או באזרחים תמימים.

בכתבה שהתפרסמה בסוף ספטמבר בעיתון "הארץ", הביאה אליזבט צורקוב ראיונות עם כמה אזרחים סורים בדרום הגולן, שמהם עולה תמונה מדאיגה. הכעס בקרב האוכלוסייה הסורית בדרום הרמה מתחיל לקבל ממדים של התנגדות לאומית, והדרך משם לפעולות נקם עלולה להיות קצרה מאוד.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ בשטח סוריה שעליו השתלטה ישראל בשלהי 2024, 9 בספטמבר 2026 (צילום: דוברות ראש הממשלה)

נראה שהנוכחות בסוריה היא בבחינת פצצת זמן לישראל, או כפי שהגדירה זאת ד"ר כרמית ולנסי, ראשת תחום סוריה במכון למחקרי ביטחון לאומי: "ישראל מייצרת לעצמה אויבים חדשים".

ישראל רוקנה את דרום לבנון מתושביו השיעים, והשאלה היא אם תוכל לשמר את המציאות הזו לאורך זמן. ההנהגה הלבנונית, ובראשה הנשיא ג'וזף עאון, היא אומנם כתובת ובת שיח, אבל מנגד, היא אינה יכולה להסכים לגירוש אזרחים לבנונים מבתיהם. בפועל, ישראל כפתה שינוי דמוגרפי־אזורי בתוך לבנון, שמעורר תסיסה רבה והאשמות כלפי הממשלה בביירות שהיא משתפת פעולה עם ישראל.

במצב הדברים הזה, לא ברור עד כמה המשא ומתן המדיני בין ירושלים לביירות יכול להתקדם. בעיית השורש בלבנון, פירוק חזבאללה מנשקו, נראית כרגע בלתי פתירה, ולכן יש כאן סכנה כפולה. כוחות צה"ל ברצועת הביטחון יהפכו מהר מאוד למטרות, כפי שקרה כבר בעבר, והדבר יחייב את ישראל להגיב צבאית.

ספק אם הטיעון הישראלי המצדיק תפיסת שטח בלבנון, נכון וצודק ככל שיהיה, יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן בזירה הבינלאומית, שגם כך רוחשת עוינות רבה כלפי ישראל

בתרחיש הזה, ממשלת לבנון עלולה לנתק מגע בשיחות המדיניות ולחזור למצב של קיפאון ביחסיה עם ישראל, מה שמשרת את האינטרס של חזבאללה, המבקש לשמר את המצב הקיים. ספק אם הטיעון הישראלי המצדיק תפיסת שטח בלבנון, נכון וצודק ככל שיהיה, יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן בזירה הבינלאומית, שגם כך רוחשת עוינות רבה כלפי ישראל.

ברצועת עזה נראה שישראל נחושה הרבה יותר להותיר את רצועת הביטחון רחבה ככל האפשר. אמונם של תושבי הנגב המערבי תלוי בכך, אבל כאן בדיוק טמון פער הציפיות. בינתיים, המסר הישראלי, בגיבוי אמריקאי, הוא שכל עוד חמאס לא מתפרק מנשקו, לא יהיו נסיגות.

הריסות בעיר עזה. 10 באוגוסט 2026 (צילום: AP Photo/Jehad Alshrafi)

אלא שלגיבוי הזה יש תאריך תפוגה: הבחירות לנשיאות ארה"ב ב־2028. סביר להניח שבשלב מסוים ארה"ב והקהילה הבינלאומית יתחילו ללחוץ על ישראל לסגת, ולכך חייבים להתכונן כבר עכשיו, באמצעות תכנון מרחב חיץ חדש שאומנם ינגוס בשטח הרצועה, אבל לא בשיעור הנוכחי.

זה לא אומר שישראל צריכה לסגת עכשיו. החזקת שטח ברצועה היא קלף מיקוח חשוב, אבל לצד זאת חייבים להכין מראש תוכנית שתענה על הצרכים הישראליים. כל פתרון שייכפה על ישראל יהיה רע יותר.

לא בכדי נשאלת השאלה אם רצועות הביטחון הן חלק מאסטרטגיה ישראלית או רק מהלך טקטי. מכאן עולה שאלה רחבה יותר: האם בשלוש השנים האחרונות הפכה המלחמה למטרה במקום לאמצעי?

הנפנוף של בכירי הממשלה במהלך הקמפיין הנוכחי בנתון של החזקת 65% משטח הרצועה מבלבל מאוד. האם יש מי שחושב שזה פתרון הקבע? בינתיים לפחות, אין לכך תשובה ברורה מלשכת ראש הממשלה.

בשורה התחתונה, רצועות הביטחון הן רק ממד אחד במציאות הביטחונית הישראלית של 2026, בואכה 2027. לא בכדי נשאלת השאלה אם הן חלק מאסטרטגיה ישראלית או רק מהלך טקטי. מכאן עולה שאלה רחבה יותר: האם בשלוש השנים האחרונות הפכה המלחמה למטרה במקום לאמצעי?

מיצב שהוקם בחוף ימה של תל אביב לציון יום השנה השלישי למתקפה של חמאס על ישראל, 7 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Oded Balilty)

זהו היפוך יוצרות מסוכן, ומתכון להחמצת הזדמנויות מדיניות שנוצרו לאחר שמדינת ישראל, החברה הישראלית וצה"ל שילמו מחיר כבד.