אם ימין אז פלסטין

בסופו של דבר עשה ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, את מה שהיה צפוי מן הרגע הראשון: הבחירות שעליהן הכריז בחגיגיות, ושאותן העלה על נס בנאומו באו"ם, נדחו – שוב. הוא ביטל את הבחירות למועצה המחוקקת שנקבעו ל-28 בנובמבר, והוציא צו חדש לבחירות משולבות, לנשיאות ולמועצה המחוקקת, ב־11 בספטמבר 2027.

הדחייה אינה עניין פלסטיני פנימי בלבד. היא עשויה להשפיע עמוקות על ישראל – תלוי איזו ממשלה תקום כאן בעוד שבועיים – ועל המזרח התיכון כולו.

מדינת מאבק

בשורה התחתונה, הרשות הפלסטינית היא מן הדגם של "מוקאוומה" – מאבק. "מדינת מאבק", כמו סוריה של בשאר אסד או לוב של מועמר קדאפי, אינה יכולה להיות דמוקרטיה, משום שהערך המוביל אותה אינו טובת אזרחיה אלא האידיאל המלחמתי.

אם תרצו, זה גם דגם המדינה שישראל צועדת לעברו, ואין זה מקרה שמדינת "מלכות דוד" מכרסמת גם היא ביסודותיה הדמוקרטיים.

הרשות הפלסטינית היא מדגם "מוקאוומה". "מדינת מאבק", כמו סוריה של אסד או לוב של קדאפי, לא יכולה להיות דמוקרטיה, כי הערך המוביל בה אינו טובת אזרחיה אלא האידיאל המלחמתי, דגם שגם ישראל צועדת לעברו

מדוע דחה אבו מאזן את הבחירות?

ביסודו של דבר כל מהלך הבחירות נבע מלחץ אירופי שנועד להבטיח שהרשות הפלסטינית תהיה רלוונטית לפתרון בעזה. רק בחודש שעבר, בנאום מוקלט לעצרת הכללית של האו"ם, אבו מאזן הודיע לעולם שהרשות עמדה בהתחייבויותיה, השלימה את תוכנית הרפורמות ויוצאת לבחירות ב-28 בנובמבר. התאריך הזה היה אמור להוכיח שהרשות ראויה להיות הממשלה המוכרת "ביום שאחרי".

כעת אבו מאזן מסביר כי ישראל היא המכשול לבחירות. לאחר התייעצות לאומית עם פלגי אש"ף סוכם שהצעדים הישראליים בשטח אינם מאפשרים לקיים את ההצבעה במועד. ישראל אכן לא התירה לוועדת הבחירות להיכנס למזרח ירושלים ולעזה.

סגנו של מחמוד עבאס, חוסיין א-שייח', הכין את הקרקע במכתב לשר החוץ הצרפתי, ובו נכתב שהתנאים הפוליטיים, הביטחוניים והכלכליים שעליהם נשען המועד לא התממשו. הפלגים, מצידם, אימצו בקהיר את יוזמת החזית העממית לדחייה בשנה, ומצרים אמורה לארח דיאלוג לאומי כולל.

אבל ירושלים היא תירוץ מוכר. ב-2021 ביטל עבאס את הבחירות באותו נימוק בדיוק, ברגע שבו פתח התפצלה לרשימות יריבות, אחת מהן של מוחמד דחלאן. גם אז ניסו ראשי המודיעין המצרי והירדני להניא אותו מבחירות, מחשש לניצחון חמאס. גם הפעם הסיבה האמיתית נמצאת בתוך פתח.

ירושלים היא תירוץ מוכר. ב-2021 ביטל אבו מאזן את הבחירות באותו נימוק בדיוק, כשפתח התפצלה לרשימות יריבות, אחת מהן של דחלאן. גם הפעם הסיבה האמיתית נמצאת בתוך פתח

ברמאללה מבינים שפתח אינה מסוגלת להתאחד, בשעה שדחלאן – יריבו הוותיק של עבאס, שגורש מהתנועה ב-2011 ויושב באיחוד האמירויות – בונה קואליציה עם חמאס ועם הג'יהאד האסלאמי.

לפני כחודש נפגשה בביירות משלחת בכירה של חמאס עם משלחת "הזרם הרפורמיסטי" של דחלאן, בראשות מחמוד עיסא (אל-לינו), איש הביטחון של דחלאן במחנות הפליטים בלבנון, ושני הצדדים קראו להקים את הקואליציה הלאומית הרחבה ביותר לקראת הבחירות. פתח מפולגת מול גוש של דחלאן והאסלאמיסטים – זה סיכון שהמוקטעה לא הייתה מוכנה לקחת. אין פלא שזרם דחלאן מיהר לגנות את הדחייה.

הגוש שדחלאן הקים עם חמאס והאסלאמיסטים ממחיש מדוע ישות של מאבק לא יכולה לקיים בחירות.

גם בתוך המערכת לא כולם היו שלמים עם המהלך. לפי ערוץ א-שרק, ראש ועדת הבחירות המרכזית, חנא נאסר, הסתייג מבקשת הדחייה, מחשש שתפגע באמינות התהליך. מוסטפא ברגותי, ראש "היוזמה הלאומית", כינה את הדחייה מצערת, ואמר שעצם ההכרזה על בחירות בלי דיאלוג פנימי הייתה טעות גדולה. ואכן, אבו מאזן הכריז על בחירות כדי לרצות את העולם, לא משום שהרשות הייתה מוכנה להן.

ברמאללה מבינים שפתח אינה מסוגלת להתאחד, בשעה שדחלאן – יריבו הוותיק של עבאס, שגורש מהתנועה ב-2011 ויושב באיחוד האמירויות – בונה קואליציה עם חמאס ועם הג'יהאד האסלאמי

הפרדוקס

באופן פרדוקסלי, אילו האינטרסים של הפלסטינים היו מנותקים מאלה של העולם הערבי הרחב, הם היו מעוניינים בניצחון הימין בישראל. ממשלת ימין הייתה מכניסה את ישראל למסלול של דרום אפריקה, ומדינה פלסטינית הייתה נכפית עליה מבחוץ. לא צריך טלסקופ כדי לראות שהתהליכים האלה כבר החלו.

אבל לנוכח המצוקה הביטחונית של ערב הסעודית, ממשלה חדשה בישראל, שתאפשר את מה שהיה אמור לקרות מזמן – נאט"ו ערבי-ישראלי מול איראן ושלוחותיה – היא צו המציאות. ורק בראשית השבוע הבהיר מוחמד בן סלמאן עצמו שקשר עם ישראל מותנה בקידום הבעיה הפלסטינית.

אפשר לספר לעצמנו שאירופה מתאסלמת, או מתאבדת, ויכול מאוד להיות שזה נכון. אבל להיות צודק אין פירושו להיות חכם. אז מה עושים עם זה? סנקציות כלכליות של אירופה עלולות להקריס את ישראל, ולפני שאתה צודק, אתה חייב לסכל סכנה קיומית.

אחרי המראות שראה העולם כולו – הטרור היהודי המשתולל בגדה בחסות הממשלה, ואחרי מראות ההרס בעזה על רקע התפארות שרי "הימין על מלא" שמשטחים אותה – פתרון כפוי הוא סכנה ממשית. אפשר לסכל אותו רק בשינוי כיוון גמור בסוגיה הפלסטינית, ואין מנוס מלהתחיל להתייחס אליה ברצינות: למרות המלחמה באיראן, ולמרות המתקפות החות'יות על ערב הסעודית, הבעיה הפלסטינית חיה ובועטת.

פרדוקסלית, אילו האינטרסים של הפלסטינים היו מנותקים מאלה של העולם הערבי הרחב, הם היו רוצים בניצחון הימין בישראל. ממשלת ימין הייתה מכניסה את ישראל למסלול דרום אפריקה, שהיה כופה עליה מדינה פלסטינית

האינטרס הישראלי האמיתי היה להרדים את הבעיה, לשמור על הנכס בשקט, בלי לעשות גלים. אבל שכל אינו תווית הזיהוי של "הימין על מלא". נוער הגבעות הוא שפתח את הצוהר להסדר כפוי, ועצירת הטרור היהודי היא תנאי לכל מהלך עתידי. אם תרצו, יש להפוך את סיסמת הליכוד על פניה: לא "או ימין או פלסטין", אלא "אם ימין – אז פלסטין".

מה צריכה לעשות ממשלה חדשה

אם, כפי שאני מקווה, תתחלף הממשלה בעוד כשבועיים, עליה קודם כל להפוך לשחקנית אמיתית במועצת השלום של דונלד טראמפ. כיום, ההשתתפות הישראלית שם היא פורמלית בלבד: נציג כמעט פרטי בלי שום משמעות של ממש. ממשלה חדשה צריכה להתחיל להשפיע על המהלכים בסוגיה הפלסטינית – ובכיוון הנכון, שיש לקדם גם בעזה וגם בגדה.

ראשית, בחירות בשעה שהרשות היא ישות של מוקאוומה לא יועילו, אלא יחמירו את המצב. הדרישה לרפורמה ברשות – להפוך אותה מישות של מאבק לישות הפועלת למען אזרחיה – צריכה להקדים את הבחירות. זה יתחיל בחינוך לשלום ובשלילת האלימות, וימשיך בקידום המעמד הבינוני הפלסטיני, הסקטור המעוניין ביציבות, ולכן נחשב לאויב של כל משטר דיקטטורי או ישות של מוקאוומה.

הסכנה לירדן אינה תאורטית. ממלכה שחלק גדול מאזרחיה ממוצא פלסטיני, ושרק לפני שנה וחצי הוציאה את האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק, אינה יכולה להרשות לעצמה שלטון חמאס מעבר לנהר. לא במקרה היה המודיעין הירדני, ב-2021, בין אלה שלחצו על עבאס לוותר על הבחירות.

גם הסכנה לירדן אינה תאורטית. ממלכה שחלק גדול מאזרחיה ממוצא פלסטיני, ושרק לפני שנה וחצי הוציאה את האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק, אינה יכולה להרשות לעצמה שלטון חמאס מעבר לנהר

משום כך, דווקא הדחייה יכולה להיות הזדמנות – אם אחד-עשר החודשים עד ספטמבר 2027 ינוצלו לרפורמה, ולא רק לקניית זמן עבור פתח. אחרת, בחירות יביאו את חמאס לגדה, ויסכנו לא רק את הרשות הפלסטינית, אלא גם את ישראל ואת ירדן.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.