JavaScript is required for our website accessibility to work properly. הקורא בקלפי: ספינת השוטים | זמן ישראל
הקורא בקלפי
הקורא בקלפי
תקשורת, פוליטיקה ושקרים אחרים

ספינת השוטים

הפרסום על שתילת המידע הכוזב היה אמור להיות כרטיס היציאה של ליברמן ובנט מההבטחה המטופשת להחרים את הערבים, והזדמנות להציל את ישראל מאותה "מדינת מאפיה" שמפניה הזהירו ● אך במקום לנצל את ההזדמנות הם ממשיכים לפרפר במים פוליטיים עכורים ולייחל שדווקא האונייה הפיראטית של נתניהו תאסוף אותם לסיפונה ● פרשנות

אילוסטרציה: אביגדור ליברמן ונפתלי בנט מחכים לחבל הצלה מבנימין נתניהו (צילום: יצירת AI)
יצירת AI
אילוסטרציה: אביגדור ליברמן ונפתלי בנט מחכים לחבל הצלה מבנימין נתניהו

את המושג "מדינת מאפיה" טבע אלכסנדר ליטוויננקו, סוכן שירות הביטחון הפדרלי הרוסי לשעבר (שערק לבריטניה והורעל ב־2006), כדי לתאר את משטרו של ולדימיר פוטין. המושג מתאר מצב שבו נוצרת זהות, חלקית או מלאה, בין מנגנוני הממשל והביטחון לבין ארגוני הפשע, באופן שהם משרתים זה את זה.

במילים אחרות: במקום שהמאפיה תחדיר סוסים טרויאניים לתוך המשטרה, הממשל ושירותי הביטחון – כדי להשפיע עליהם מבפנים ולייצר עבורה הגנה – השלטון עצמו מחדיר אנשי פשע מאורגן לתוך שירותי הביטחון. בכך הוא מטשטש את הגבולות בין רשויות אכיפת החוק לפשע, עד שלא ניתן עוד להבדיל ביניהם.

ישראל עדיין אינה מדינת מאפיה, אולם ההפיכה המשטרית קידמה את התנאים להפיכתה לכזאת, על ידי פגיעה אנושה בשומרי הסף, בבתי המשפט ובשלטון החוק, וכן באמצעות שורת מינויים ו"חיסולים" פוליטיים שנועדו להקל על גורמים עברייניים לחדור לקודש הקודשים.

ראשי גוש השינוי לא דיברו על אידיאולוגיה, על כלכלה, על מדיניות ביטחונית או על מדיניות חוץ – אלא הצביעו במפורש על הסכנה של טשטוש הקווים בין חוק וממלכה לבין חבורת פשע שלטונית, עד למחיקתם המוחלטת

התמונה האיומה הזאת אינה נסתרת מעיניהם של ראשי גוש השינוי, שכל אחד מהם תיאר בצורה הציורית והמוחשית ביותר את "הסכנה" שבהמשך שלטון בנימין נתניהו. הם לא דיברו על אידיאולוגיה, על כלכלה, על מדיניות ביטחונית או על מדיניות חוץ – אלא הצביעו במפורש על הסכנה של טשטוש הקווים בין חוק וממלכה לבין חבורת פשע שלטונית, עד למחיקתם המוחלטת.

החשש הוא מהפיכת ישראל לסיציליה או להעתק של הונגריה בימיו של ויקטור אורבן (שתוארה אף היא כ"מדינת מאפיה" על ידי שר החינוך לשעבר שם והחוקר באלינט מגיאר).

יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג, וראש שב"כ דוד זיני במרכז השליטה והבקרה של הוועדה בכנסת, 27 באוקטובר 2026 (צילום: רועי ידובסקי, ועדת הבחירות המרכזית)
יו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט נעם סולברג וראש שב"כ דוד זיני במרכז השליטה והבקרה של הוועדה בכנסת, 27 באוקטובר 2026 (צילום: רועי ידובסקי, ועדת הבחירות המרכזית)

"התנהלות ראש הממשלה היוצא נתניהו וסביבתו היא איום מוחשי, ישיר ומיידי על הדמוקרטיה הישראלית […] אסור בשום פנים ואופן שנתניהו ימשיך לאחוז בהגה השלטון ולו דקה נוספת", אמר גדי איזנקוט לפני ארבעה ימים.

"אנחנו, אזרחי ישראל כולם, עומדים שוב בפני צומת דרכים היסטורית: להמשיך קדימה עם מדינה מתפקדת או להידרדר אחורה לכאוס, לשנאה פנימית, לחולשה חיצונית ולשעבוד המדינה לצרכי איש אחד", הזהיר נפתלי בנט לפני חודש.

ואביגדור ליברמן היה לאורך כל הקדנציה המפורש ביותר: "הדבר הכי גרוע זה שהמטרה העיקרית של מערכת הביטחון היא לא להגן על אזרחים אלא להגן על המשטר. נתניהו משתמש במערכת הביטחון לשרידות פוליטית".

במקום שיוכלו לתמרן כרצונם בין החרדים לערבים, על בסיס מחירים פוליטיים סבירים (ואולי אף להקים ממשלה הכוללת את שני הצדדים), הם מפרפרים במים בבהלה

אקט של חנופה למכנה המשותף הנמוך ביותר

המשותף לשלושת האישים הללו הוא הצבעתם על סכנה ברורה ומיידית: שמדינת ישראל, תחת המשך שלטונו של נתניהו, תהפוך ל"מדינת מאפיה" שבה יהיה קשה להבחין בין ראש שירות ביטחון לגיטימי לבין כזה המשרת אינטרסים מושחתים ואף בוגדניים נגד הממלכה.

על רקע האזהרות הללו, יש לתמוה מדוע בנט וליברמן חישקו את עצמם בהתחייבות נחרצת ומיותרת "לא להישען" על מפלגות ערביות בבואם להרכיב את הממשלה הבאה.

פעילים מפגינים מחוץ לביתו של ראש הממשלה לשעבר ויו"ר מפלגת ביחד, ח"כ נפתלי בנט, ברעננה, וקוראים לו שלא להצטרף לממשלת אחדות לאומית עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעקבות פגישה שנערכה בין השניים בכנסת מוקדם יותר באותו היום. 18 בנובמבר 2026 (צילום: טל גל/פלאש90)
פעילים מפגינים מחוץ לביתו של נפתלי בנט ברעננה, וקוראים לו לא להצטרף לממשלת אחדות לאומית עם בנימין נתניהו, 18 בנובמבר 2026 (צילום: טל גל/פלאש90)

בניגוד לאיזנקוט – שהשתמש בנוסחה עמומה יותר הכוללת הסכמה על ארבעה עקרונות יסוד כתנאי להצטרפות לממשלה בראשותו – בנט וליברמן מיהרו להתחייב באופן נחרץ שלא להישען על מנסור עבאס וחבריו. זהו אקט של חנופה מופרזת למכנה המשותף הנמוך ביותר של מצביעיהם.

ליברמן ובנט סִנדלו את עצמם בהתחייבות מופרכת שבינה לבין המציאות אין דבר וחצי דבר. התחייבות זו משדרת גזענות וחינוך רע לבוחריהם מחד גיסא, ואיוולת פוליטית מאידך גיסא. היא אינה תואמת את האידיאולוגיה שבה הם נשבעים כל העת (ליברליזם, חופש, שוויון), וגם לא את צורכי השעה של מדינת ישראל.

כעת אוכלים ראשי גוש השינוי את פירות הבאושים של קמפיין "לא יושבים עם ערבים" שניהלו לאורך מערכת הבחירות. במקום שיוכלו לתמרן כרצונם בין החרדים לערבים, על בסיס מחירים פוליטיים סבירים (ואולי אף להקים ממשלה הכוללת את שני הצדדים), הם מפרפרים במים בבהלה.

שוב הם מייחלים לסירת ההצלה של נתניהו, מתוך הכרה מלאה שמדובר בספינת פיראטים שתשדוד אותם דקה לאחר שתצילם – כפי שכבר קרה לא אחת בעבר

שוב הם מייחלים לסירת ההצלה של נתניהו, מתוך הכרה מלאה שמדובר בספינת פיראטים שתשדוד אותם דקה לאחר שתצילם – כפי שכבר קרה לא אחת בעבר.

זו אינה רק התנהגות פוליטית אווילית שחותרת תחת האינטרסים של המדינה, אלא גם חינוך קלוקל לעם ישראל ולבוחרים שלהם. המסר שעובר הוא: לא נוכל לשתף פעולה עם הנהגה ערבית תחת שום תנאי.

ואולם, החישוק הזה – שאפילו הודיני היה מתקשה להיחלץ ממנו בשלום – קיבל מפתח קסמים בתחילת השבוע. הפרסום בתוכנית "עובדה" על השתלת מידע (שככל הנראה הוא כוזב) במשטרה, ותזמון חשיפתו ליום הבחירות על ידי אנשי לשכת נתניהו, ממחיש בדיוק את הפחדים שמפניהם הזהירו ראשי הגוש: אם זה הולך כמו מדינת מאפיה ומריח כמו מדינת מאפיה – זה כנראה לא סיגר.

בחשיפה של אילנה דיין היו לכאורה ארבעה מרכיבים שמזכירים מצב שבו "ארגון פשע" משתלט על מדינה והזהות בין השניים מיטשטשת.

המרכיב הראשון הוא שתילת תלונה כוזבת בשירות הביטחון, וקבלתה – ולו לרגע קט – על ידי ראש השירות כלגיטימית, בניגוד מפורש להתחייבותו הקדושה. המרכיב השני הוא התזמון הקרימינלי ליום הבחירות.

המרכיב השלישי (וככל הנראה החשוב מכולם) הוא אימוץ התלונה באופן מוחלט בידי ראש הממשלה כאמצעי לקמפיין תודעה כוזב וזדוני. המרכיב הרביעי והאחרון הוא הפעלת שירותי הביטחון נגד אזרחים – שככל הנראה הם חפים מפשע – ללא צווים שיפוטיים ובאופן מופקר, תוך רמיסת זכויות אדם בסיסיות באופן המזכיר משטרים אפלים.

הפרסום ב"עובדה" יכול היה לספק לליברמן ובנט את החבל כדי לחצות את הנהר לעבר הקמת ממשלה מתפקדת, כזו הנשענת על חיבור היסטורי עם נציגים פוליטיים מתונים של האוכלוסייה הערבית

הפרסום ב"עובדה" יכול היה לספק לליברמן ובנט את החבל כדי לחצות את הנהר לעבר הקמת ממשלה מתפקדת, כזו הנשענת על חיבור היסטורי עם נציגים פוליטיים מתונים של האוכלוסייה הערבית. זו מסוג הגלולות שאפשר לבלוע בעזרת "כפית מלאה של סוכר".

במקרה זה, בתפקיד הסוכר שימש הגילוי המפעים (אך הלא מפתיע) כי לשכתו של נתניהו תכננה ויישמה בפועל תוכנית, מאפיוזית במהותה, להחדיר מסרי כזב בבחירות כדי להטות את תוצאותיהן, ובכך למחוק דה פקטו את זכות הבחירה של כחמישית מאוכלוסיית ישראל.

פגישת ראשי "גוש השינוי" בכנסת. מימין לשמאל: ח"כ יאיר לפיד, ח"כ אביגדור ליברמן, ח"כ גדי איזנקוט, ח"כ יאיר גולן וח"כ נפתלי בנט. 18 בנובמבר 2026 (צילום: באדיבות המצולמים)
פגישת ראשי "גוש השינוי" בכנסת. מימין: יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, גדי איזנקוט, יאיר גולן ונפתלי בנט, 18 בנובמבר 2026 (צילום: באדיבות המצולמים)

אלא שבנט וליברמן, שהם ליברלים בפה אך לא בלב, שוב אכזבו. בעיקר את עצמם. שוב הם הוכיחו שלעולם יהססו כשההיסטוריה תדפוק על דלתם. הזמן שעבר מאז הפרסום – נצח במונחי תקשורת ישראלית תזזיתית – מחק את היתרון ושוב הקהה את הוויכוח לכדי פרוטות ושטויות.

מה שביום ראשון בלילה נראה כרעידת אדמה בתחום שלטון החוק הישראלי, נראה כעת כפרשה "רחוקה" שספק אם תיחקר כראוי. והספינה הפיראטית? היא ממשיכה לשוט ולהציל את השוטים.

הוסיפו את זמן ישראל כמקור מועדף בגוגל

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לכתבה המלאה עוד 963 מילים
כל הזמן // יום חמישי, 19 בנובמבר 2026
מה שחשוב ומעניין עכשיו
סגירה
בחזרה לכתבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.