המאבק על חוף פלמחים, אחד המאבקים הסביבתיים המתוקשרים שידעה ישראל, ככל הנראה הגיע השבוע לתחנה האחרונה באמת. בית המשפט המחוזי מרכז דחה את העתירה של היזמים וקבע שלא יוקם כפר נופש יוקרתי על החוף.
חוף פלמחים יישאר בידי הציבור, כי בנייה עליו תהיה, כפי שציין השופט צבי דותן, "בכייה לדורות" ותגרום נזק בלתי הפיך. צדק השופט. במקום לבכות, דורות של ישראלים יוכלו להתרחץ בהנאה בחוף שמנוהל בהצלחה ע"י רשות הטבע והגנים.
קשה להאמין ש-12 שנים אחרי שהמאבק פרץ, הוא עדיין מתנהל בבתי המשפט. טחנות הצדק טוחנות לאט מדי, ומעבירות מסר עצוב לציבור: מי שרוצה לבקש את הצדק שלו בבית המשפט, עלול למצוא את עצמו מזדקן בהמתנה להכרעת הדין.
המאבק בפלמחים הציב את חוף הים כמשאב יקר ערך ששייך לציבור ואסור להפקיע אותו מידיו כדי לעשות עסקים. זה לא היה מאבק למען קרפדות נדירות, אלא למען בני אדם וזכותם לשבת עם גיטרה על רקע השקיעה
המאבק על חוף פלמחים התחיל כמעט במקרה. חבורה של צעירים מהאזור, ביניהם מי שכונתה לימים "נערת הראסטות מפלמחים" – עדי לוסטיג, נהגו לרדת לחוף ולנגן בגיטרה על רקע השקיעה.
יום אחד הם הגיעו לחוף וגילו שבמקום שקיעה נוגה הם מוקפים בטרקטורים וגדרות. בתכנית: כפר נופש יוקרתי שישתרע על פני כ-75 דונם. הם לא התקפלו, התיישבו מול הכלים הכבדים והבהירו שאין להם שום כוונה לזוז.
אחר כך באו עוד פעילים, ארגוני הסביבה, עיתונאים ופוליטיקאים. כעבור כשנה וחצי, בהובלת השר להגנת הסביבה דאז גלעד ארדן, התקבלה החלטה חסרת תקדים בממשלה: התכנית להקמת כפר נופש תבוטל, החוף יוחזר לידי הציבור.
למאבק על חוף פלמחים שמור מקום של כבוד בהיסטוריה הסביבתית של ישראל מפני שהוא ייצג את הדור החדש של המאבקים. הוא לא עסק בשמירת טבע:
בחוף פלמחים לא משוטטים עדרי צבאים בסכנת הכחדה ובמים לא משכשכות להקות של דגים נדירים. כל בנייה סמוך לחוף גורמת כמובן נזק כבד למערכות האקולוגיות, אבל זה לא מה שעמד במרכז המחלוקת.
בלב המאבק עמדה שאלה של צדק חברתי לא פחות מצדק סביבתי: למי שייך החוף – לקומץ יזמים ולאורחים שישלמו סכום נאה כדי להירדם על רקע פכפוך הגלים, או לציבור הרחב?
המאבק בפלמחים הציב את חוף הים כמשאב יקר ערך ששייך לציבור ואסור להפקיעו מידיו כדי לעשות עסקים. זה לא היה מאבק למען קרפדות נדירות (מבלי להפחית בחשיבותן), אלא למען בני אדם וזכותם לשבת עם גיטרה בשקיעה.
הכרעת הדין של בית המשפט אולי שמה קץ לדיון התכנוני, אבל המאבק על הפיצויים שמגיעים ליזמים עוד רחוק מלהסתיים. על אף שדחה את העתירה, השופט דותן כתב בהכרעת הדין שנגרם ליזמים "עוול, עוול גדול"
הצעירים שדרשו צדק חברתי-סביבתי בפלמחים, זרעו את זרעי המחאה החברתית שפרצה שנתיים אחר כך. גם שם עלתה במלוא העוצמה שאלת החלוקה ההוגנת של משאבי הטבע: ים המלח שהופקד/הופקר בידי מפעלי ים המלח (ד"ש מהנהר הסודי), המעיינות שמיובשים לטובת חברות המים המינרלים, חלוקת העושר ממרבצי הגז, ובקיצור כל מה שסיפק בהמשך עבודה לוועדות ששינסקי. המאבק על פלמחים, לפחות במידה מסוימת, היה האב הרוחני של כל אלה.
הדרישה להחזרת החוף לציבור הפתיעה בעוצמתה, וגרמה אפילו לממשלה שמתעניינת בצדק סביבתי כמו שטראמפ מתעניין במשבר האקלים, לפעול.
רק שכמו במקרים רבים, גם כשממשלת ישראל עושה את הדבר הנכון (פינוי התנחלויות מרצועת עזה, ריקון מיכל האמוניה בחיפה ועוד) – היא עושה אותו באופן מכוער וכוחני ומשאירה חללים בצד הדרך. במקרה הזה, היזמים.
הכרעת הדין הטרייה אולי שמה קץ לדיון התכנוני, אבל המאבק על הפיצויים ליזמים רחוק מלהסתיים. על אף שדחה את העתירה, השופט דותן כתב בהכרעת הדין שנגרם ליזמים "עוול, עוול גדול", ונמנע מלהטיל עליהם הוצאות משפט.
ייתכן שהיזמים הציגו במהלך הזמן דרישות מופרזות וניסו לגזור קופון שמן מדי מביטול התכנית, ועדיין – ממשלת ישראל מכרה להם חתיכת חוף ואישרה את התכניות, ואז התחרטה. על טעויות וזגזוגים כאלה צריך לשלם, ובנדיבות.
התכנית הזו הייתה שגויה מלכתחילה, והעסקה הייתה הזויה: המדינה מכרה 75 דונם של חוף ב-8 מיליון שקל, סכום שאפשר לקנות בו דירת פנטהאוז בתל אביב.
במינהל מקרקעי ישראל הסבירו שהימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, עם אוטובוסים מתפוצצים ובלי תיירות ויזמים, ולכן מכרו את החוף במחיר רצפה – העיקר שיקום מלון. אבל חופים בישראל, גם בימים של ערפל בטחוני וכלכלי, לא צריכים לעמוד למכירה וטוב שהאמת הפשוטה הזו קיבלה השבוע חותמת רשמית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו