קראתי את המאמר והתקשיתי למצוא בו את האיזון המצופה מפרשן משפטי. במקום דיון ענייני בשאלה המורכבת של האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, נדמה כי הכותב מגייס את כל טיעוניו לטובת צד אחד בלבד של המפה הציבורית.
דווקא כאשר מדובר בנבחר ציבור מהימין, כמו ח"כ ניסים ואטורי, ראוי לזכור שגם לו עומדת הזכות הבסיסית לשם טוב. ביקורת פוליטית חריפה היא לגיטימית ואף חיונית בדמוקרטיה, אך כינוי אדם "מושחת" אינו ביקורת על עמדותיו או על מדיניותו, אלא ייחוס תכונה חמורה שעלולה לפגוע בשמו ובמעמדו הציבורי.
המאמר מציג את פסק דינו של השופט שטיין כמעט כאיום על חופש הביטוי, אך מתעלם מהצורך להגן על אנשים מפני השמצות חסרות בסיס. חופש הביטוי אינו חופש להשפיל, לבזות או להכפיש ללא גבולות. חברה דמוקרטית נבחנת לא רק ביכולתה לאפשר ביקורת, אלא גם ביכולתה לשמור על כבוד האדם ועל שמו הטוב.
מעבר לכך, הקורא אינו יכול להתעלם מהטון המזלזל כלפי ח"כ ואטורי ומההנחה המשתמעת כי פגיעה בשמו הטוב היא עניין משני. גישה כזו אינה תורמת לדיון ציבורי מאוזן ואינה מחזקת את חופש הביטוי. להפך, היא מעמיקה את הקיטוב ומעודדת יחס שונה כלפי אישי ציבור בהתאם להשתייכותם הפוליטית.
הייתי מצפה מפרשן משפטי להציג את שני הערכים המתנגשים ביושר ובאיזון: גם את חשיבותו של חופש הביטוי וגם את חשיבותה של הזכות לשם טוב. מאמר שמציג רק צד אחד של המשוואה אינו הגנה על חופש הביטוי, אלא הבעת עמדה פוליטית במסווה של פרשנות משפטית.
מעבר למחלוקת המשפטית, קשה להתעלם מהטון שבו נכתב המאמר. כבר בכותרת מתואר פסק הדין כ"פסק הדין המטריד של שטיין", ובכך מובלת הקורא למסקנה ערכית עוד לפני הצגת הניתוח המשפטי. לאורך המאמר נעשה שימוש בביטויים כגון "מנימוקים מעוררי תמיהה", "הצעד הלא שגרתי", "הבעייתיות המרכזית" ו"לא מבחינת שטיין", באופן היוצר רושם של ביקורת נחרצת יותר מאשר ניתוח מאוזן.
בנוסף, המאמר כמעט ואינו עוסק בנזק שעלול להיגרם לנבחר ציבור כאשר מיוחסות לו האשמות חמורות כגון "מושחת". במקום לבחון ברצינות את הפגיעה האפשרית בשמו הטוב של ח"כ ניסים ואטורי, ההתמקדות היא כמעט בלעדית בחשש מפני פגיעה בחופש הביטוי. בכך נוצרת תחושה שהזכות לשם טוב של נבחר ציבור מהמחנה הלאומי מקבלת משקל נמוך בהרבה מזה שמקבל חופש הביטוי של מבקריו.
יתרה מכך, הכותב מציג את פסק הדין כאילו הוא מעודד גל של תביעות לשון הרע ומאיים על השיח הציבורי, אך כמעט ואינו מתייחס לאפשרות ההפוכה: ששיח ציבורי המכיל האשמות חסרות בסיס כלפי אנשי ציבור עלול לפגוע באמון הציבור, להרעיל את הדיון הדמוקרטי ולהרחיק אותו מדיון ענייני במדיניות ובמעשים.
דווקא משום שמדובר בפרשנות משפטית, היה ראוי להציג באופן מאוזן יותר את שני הערכים המתנגשים: חופש הביטוי מחד גיסא, והזכות לשם טוב מאידך גיסא. כאשר מאמר מעניק משקל כמעט מוחלט לערך אחד ומתייחס בביטול לערך האחר, קשה לראות בו הגנה טהורה על חופש הביטוי. נראה יותר שמדובר בעמדה אידאולוגית ברורה, המוצגת כלבוש של פרשנות משפטית.
