אין אפשרות לתמוך מבחינה ראייתית בטענה שח"כ ניסים ואטורי הוא האדם המושחת ביותר החי על פני כדור הארץ, ולפיכך השמעת טענה כזו מהווה לשון הרע: זו פחות או יותר המסקנה שעולה מפסק דינו של השופט אלכס שטיין, שניתן בשבוע שעבר בבית המשפט העליון.
פסק הדין הזה הופך את המגמה שרווחה בשנים האחרונות בפסיקת העליון בעניין לשון הרע, שעניינה הרחבת חופש הביטוי וצמצום המקרים שבהם ביטויים גבוליים ייחשבו כמצדיקים הגשת תביעה. בפרט, פסק הדין מאיים על חופש הביטוי הפוליטי ועל האפשרות להשמיע דברי ביקורת חריפים נגד נבחרי ציבור.
את תביעת לשון הרע הגיש ח"כ ואטורי באוקטובר 2024, למעלה משנה לאחר הפרסום שבגינו תבע: ביולי 2023, ביום שבו אישרה הכנסת את התיקון לחוק יסוד השפיטה שביטל את עילת הסבירות, העלה ואטורי ציוץ חגיגי לטוויטר, שבו הוא נראה בחברת שר המשפטים יריב לוין, ולצד התמונה כתב: "החוק עבר. תחי מדינת ישראל".
האזרח מרדכי הררי הגיב לפרסום בציוץ תגובה משלו:
"ניסים ואטורי המושחת באדם, ניסים ואטורי חסר השכלה המתגאה באפסותו, ניסים ואטורי עוכר ישראל ויהודי מתועב, ניסים ואטורי איש זדוני דוחה ובושה גדולה למדינת ישראל".
כאמור, למעלה משנה לאחר מכן, ואטורי הגיש נגד הררי תביעת לשון הרע.
בינואר 2026 קיבל בית משפט השלום בטבריה את התביעה באופן חלקי. נקבע שכל הביטויים למעט הביטוי "המושחת באדם" אינם מהווים לשון הרע, שכן אלה הם "גידופים" שהם בבחינת הבעת דעה מותרת. ביחס לביטוי "המושחת באדם" נקבע כי מדובר בלשון הרע, שאינה נהנית לא מהגנת אמת בפרסום ולא מהגנת תום הלב. הררי חויב בתשלום פיצוי והוצאות משפט לוואטורי בסך 17,000 שקלים.
ביחס לביטוי "המושחת באדם" נקבע כי מדובר בלשון הרע, שאינה נהנית לא מהגנת אמת בפרסום ולא מהגנת תום הלב. הררי חויב בתשלום פיצוי והוצאות משפט לוואטורי בסך 17,000 שקלים
חודשיים בלבד לאחר מכן, התהפך פסק הדין בבית המשפט המחוזי בנצרת: ערעורו של הררי התקבל, ונקבע כי הביטוי "המושחת באדם" מהווה הבעת דעה, שכן מדובר ב"גידופים סובייקטיביים" ולא עובדות כהווייתן. הבעת דעה בעניינו של נבחר ציבור, נקבע, חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא אינה חורגת מתחום הסביר – והגידוף הזה אינו חורג מכך.
השופט שטיין קיבל לידיו את בקשת רשות הערעור של ואטורי, והחליט להתערב בה באופן לא שגרתי.
בית המשפט העליון דוחה כעניין שבשגרה בקשות רשות ערעור על תיקים שהחלו את דרכם בבתי משפט השלום, בנימוק שרק עניינים שיש בהם חשיבות רוחבית ועקרונית מיוחדת, או שיש בהם כדי למנוע עיוות דין, יצדיקו דיון בגלגול שלישי.
שטיין החליט שזה המקרה להתערב – והוא עשה זאת מנימוקים מעוררי תמיהה, הן ביחס לקביעותיו בדיני לשון הרע והן ביחס למדיניות ההתערבות של ערכאות ערעור.
בהיבט הדיוני, שטיין – שאליו הצטרפו לצורך הערעור השופטים דוד מינץ וגילה כנפי-שטייניץ – מבקר את עצם ההתערבות של ערכאת הערעור (המחוזי) בפסק הדין של הערכאה הדיונית (השלום), קל וחומר מבלי שהמחוזי קיים דיון בעניין אלא נתן פסק דין על פי כתבי הטענות.
אך בית המשפט העליון עצמו פעל כאן באותה דרך בדיוק – ערכאת הערעור השנייה (העליון) התערבה בפסק הדין של ערכאת הערעור הראשונה (המחוזי) אף מבלי שקיימה דיון, וזאת תוך נקיטת הצעד הלא שגרתי של מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.
אך הבעייתיות המרכזית בפסק דינו של השופט שטיין נעוצה בהיפוך המגמה שהסתמנה בשנים האחרונות בעליון ביחס לתביעות לשון הרע.
ענף משפטי זה הפך בשנים האחרונות לספורט לאומי – ובמיוחד בעידן הרשתות החברתיות ובמצב של קיטוב חברתי מקצין, בתי המשפט מוצפים בתביעות לרוב.
בשני פסקי דין מנחים ביקש בית המשפט העליון לצמצם את המגמה, כשהחליט להכיר במוסד "תביעת השתקה" בפרשת נחל האסי, וכשהורה שהביטוי "חייל בארגון פשיעה" אינו מהווה לשון הרע
בשני פסקי דין מנחים ביקש בית המשפט העליון לצמצם את המגמה, כשהחליט להכיר במוסד "תביעת השתקה" בפרשת נחל האסי, וכשהורה שהביטוי "חייל בארגון פשיעה" אינו מהווה לשון הרע, בפרשת ח"כ מיקי זוהר ועמותת "חוזה חדש", מאחר שברור לכל קורא שאין כוונה לטעון למשמעות העובדתית היבשה של המילים האלה.
אך השופט שטיין מתעניין פחות במגמה הרווחת בישראל בנוגע לדיני לשון הרע, ויותר – כהרגלו – במה שמתרחש בארה"ב. לשיטתו, דיני לשון הרע אמורים להתמודד עם ביטויים היושבים על התפר שבין טענה עובדתית לבין הבעת דעה, כגון "מושחת", "עבריין", "שקרן".
את פסק דינו ביסס שטיין על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון של טקסס, שממנו הסיק כי הטחת המילה "מושחת" ביחס לאדם כלשהו, לרבות נבחר ציבור, גורמת לשומע לחשוב כי מדובר בטענה עובדתית, כלומר שאותו אדם אכן ביצע מעשים מושחתים או עברייניים.
את פסק דינו ביסס שטיין על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון של טקסס, שממנו הסיק כי הטחת המילה "מושחת" ביחס לאדם כלשהו, לרבות נבחר ציבור, גורמת לשומע לחשוב כי מדובר בטענה עובדתית
פסק דינו של המחוזי בוטל מאחר שלדבריו של שטיין, לא ניתן לקבוע ככלל רוחבי שהמילה "מושחת" מהווה תמיד "דעה סובייקטיבית" שאינה מכוונת לעובדות כלשהן. שטיין קורא לבחינה פרטנית, ממקרה למקרה, של ביטויים דוגמת "מושחת", "שקרן" ו"עבריין":
"לערכאה הדיונית מסור תפקיד מרכזי עד-כדי-מכריע בסיווגם של ביטויי תפר כדוגמת 'מושחת', שלמרבה הצער היו ללשון שכיחה מדי בשיח המתנהל במרחבים ציבוריים שונים".
הדברים הללו מהווים קריאה כמעט מפורשת להרבות בהגשת תביעות לשון הרע, שכן המצב המשפטי הנכון מבחינתו של שטיין הוא מצב של עמימות משפטית, שבו רק בית המשפט שאליו תוגש התביעה יוכל לברר באיזה צד של המתרס נופל הביטוי הקונקרטי בנסיבות הקונקרטיות, האם מדובר בהבעת דעה מותרת או בלשון הרע אסורה.
כאמור, הגישה הזו מתנגשת חזיתית עם מגמת בית המשפט העליון, שתכליתה הייתה להביא לצמצום בהגשת התביעות הללו.
ויש גם עיקרון נוסף, שנדמה שנדחק לקרן זווית: העדפת הערך של חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב, במקרים שבהם מדובר בחופש ביטוי פוליטי ובשיח המתנהל במרחב הציבורי ביחס לנבחרי ציבור.
ויש גם עיקרון נוסף, שנדמה שנדחק לקרן זווית: העדפת הערך של חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב, במקרים שבהם מדובר בחופש ביטוי פוליטי ובשיח המתנהל במרחב הציבורי ביחס לנבחרי ציבור
בכל התנגשות בין שני ערכי היסוד האלה, נקבע כבר לפני שנות דור בפסיקת העליון כי ידו של חופש הביטוי צריכה להיות על העליונה. לא מבחינת שטיין.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו