למעשה הדבר דומה ל"הבנה" שאנו "מבינים" בזמן שיעור של "מורה טוב".
מנסיוני עתיר השנים כלומדת וכמלמדת מתמטיקה גבוהה סטודנטים רבים מצפים "להבין" מיד רעיונות שהוצגו בפניהם לראשונה, גם כאשר מדובר ברעיונות שהאנושות פיתחה במשך מאות ואלפי שנים (כמו פונקציה, מטריצה, אינטגרל וכו').
הם יצאו משיעור "טוב" וכיון ש"הבינו" הכל ינסו לפתור את תרגילי הבית ללא חזרה על השיעור. אם באמת מדובר במורה טוב קרוב לוודאי שרובם של הסטודנטים לא יצליחו להתמודד אפילו אם בעיות פשוטות. אך אם אין המורה כזה ובשיעור "העביר" לסטודנטים נוסחאות לפתרון הבעיות שכמותן קיבלו כשיעורי הבית ושכמותן יפגשו בזמן המבחן המסכם – או אז, לא רק שהסטודנטים יסיימו את הקורס בהצלחה רבה (מאוד) המרצה עצמו יקבל את עיטור "המרצה המצטיין".
כאן תישאל השאלה, מדוע? מדוע לא להשאיר את פתרון הבעיות הללו למנועים המתמטיים (שהיו מסוגלים לפתור בעיות כאלה כבר לפני כמעט מאה שנים), מדוע לבזבז את זמנם של הסטודנטים ומדוע לבזבז תקציבים על מרצים "טובים" שכאלה?
מן האמור לעיל אפשר אולי להסיק שאני טוענת שמורה טוב הוא מורה שהסטודנטים יוצאים משיעוריו כשהם חשים שלא הבינו "כלום" – ולא כן הדבר.
לא הלאה אתכם בתיאור נרחב של "המורה הטוב" שלי רק אציין שמורה טוב מציע לסטודנטים מפה; מפה בה מוצגים הרעיונות (בד"כ "ארוזים" כטענה מתמטית) החדשים לצד הרעיונות שהסטודנטים כבר פגשו בעבר ובה "משורטטים" בהבלטה הקשרים ביניהם. סטודנט צריך לצאת משיעור כזה עם "המפה" הזו – וכמו בזמנים לפני שוויז ודומיה נולדו, כל עת שיצאנו למסע בעיר/ארץ חדשה ישבנו ולמדנו את המפה; חקרנו כל רחוב וכל שביל עד ש"ידענו" את "האיזור".
כן, זה לוקח הרבה יותר זמן ולעיתים קרובות זה לא פשוט לעשות את הדרך הזו לבד – אך המורה הטוב יהיה שם לצדכם ויוביל אתכם בנבכי המפה.
לפחות בזמן שאני לימדתי, לפני עונת "הטלפון החכם" , רק כשליש מהסטודנטים נענו לעצתי (הנ"ל) ובסוף הקורס הבינו ברמה סבירה את הרעיונות – רמה שאיפשרה להם להמשיך וללמוד רעיונות חדשים. ככל שיתקדמו – הבנתם את הרעיונות הקודמים תתבסס יותר ויותר.
סטודנטים אלו זכו לא רק בבסיס מוצק להמשך ההתפתחות האקדמית שלהם אלא אף זכו להינות – כן ממש כך. מי שלא חש ברגעי "אההה" של הארת ההבנה העמוקה …הפסיד.
(כמעט כתבתי – לא חש הנאה אמיתית מימיו…אפילו אני יכולה לראות שזו טענה "קצת" מוגזמת). דבורה פרץ