עכשיו, כשנדמה לפי שעה שהפסקת האש בכל החזיתות מתייצבת, מגיע זמן דין וחשבון. לא רק לגבי לקחים באשר להתמודדות הצבאית והביטחונית, אלא בדיקה מעמיקה של מה שעבר וקרה לאנשים שהתכווצו במרחבים המוגנים, לא אחת כמה פעמים ביום ובלילה, ולרבים מהם לא ניתנה תשובה למצוקותיהם.

במלחמה הזו, כשהעורף היה החזית, עדיין לא התחלנו בלמידת הלקחים האזרחיים ממצב החירום שנכפה עלינו. והפעם אני רוצה לכוון דווקא לאוכלוסייה המבוגרת מגיל 65 פלוס. כ-20 אחוזים מאוכלוסיית הארץ הזו.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.

כשאני מתפרקת מבכי באמצע טקס יום הזיכרון, או ביום השנה ל-7.10, עולה בי גם תימהון: מאיפה זה בא? זה הרי לא כאב חדש. שום דבר לא קרה עכשיו. מאיפה הוא הגיח? איפה הוא נמצא בימים שאני מתפקדת, ושמחה, ורוקדת?

כי הכאב הזה מאוחסן. בהחלט מאוחסן. יושב שם דרך קבע, מכביד במשקלו, ושולח את שדריו.

עדי פישמן היא אשת חינוך וסופרת, מחברת הספר "כל הדרכים הביתה", (עם עובד), רומן העוסק בילדות בשומרון, בחוויות העקירה מגוש קטיף, ובהתמודדות אישית, זוגית ומשפחתית עם פציעה ופוסט טראומה.

כל אמא היא גיבורה בדרכה.

כשפגשתי את שירה שפירא היא כבר הייתה אמא של גיבור ישראל, ענר שפירא. 

ד"ר רתם סיון הופמן היא רופאה מומחית לרדיולוגיה אבחנתית. מצנתרת מוח ומנהלת מכון הדימות בבית החולים מאיר. אמא ללוחם בחטיבת הקומנדו (במיל.), לצוער בקורס חובלים ולמתבגרת. ממובילות תנועת "אמא ערה" וחברה בחוג להנעה מדינית של מפלגת הדמוקרטים.