החוויה האנושית המיידית של היממה האחרונה היא חוויה של מתקפה משולבת, אגרסיבית וקולנית, על כל החושים, על הנפש, על הגוף, על התודעה, על ההיגיון, על השפה, על הבית, על המרחב, על האזור.

סירנות עולות ויורדות ומנסרות את האוויר, אחרי שמכשירי הטלפון מפציצים את המרחב בזה אחר זה באחד הצלילים המבהילים שהמין האנושי ברא. בכל סביבה שיש בה טלפונים רבים, הצפצופים המבהילים מגיעים בזה אחר זה. ואז מגיעות הצפירות בזו אחר זו. ואז עולים רעמי הפיצוצים מבחוץ. לפעמים עמומים ורחוקים. ולפעמים קרובים ומקפיאי דם.

פגיעת טיל איראני בבניין בתל אביב, 28 בפברואר 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

ובין לבין מהומת אלוהים של פרשנים היודעים הכול. אלה שיודעים מה תוכנן ואיך תוכנן. ואלה שיודעים מה הופצץ ומי הפציץ. ואלה שיודעים מה יהיה ולמה יהיה. ואלה שיודעים מה יקרה למחיר הנפט. ומה יהיה במצר הורמוז. ואיך תגיב הבורסה האמריקאית.

ואלה שאומרים "נכון שמאז חורבן בית שני ניתנה הנבואה לשוטים" ואז מתנבאים בביטחון מוחלט, משוכנעים שאיש מאיתנו לא זוכר את נבואותיהם הקודמות, שהוכיחו שאכן ניתנה הנבואה לשוטים.

כי הרי לא רק ראש הממשלה בנימין נתניהו התרברב רק לפני שמונה חודשים שבמלחמת 12 הימים ישראל השיגה "ניצחון שיעמוד לדורות". הטענה הזו חזרה שוב ושוב בדיונים ובמאמרים שהיללו את המלחמה ההיא ואת תוצאותיה.

והנה אנו שוב כאן. רצים מבוהלים למקלטים ולממ"קים ולממ"דים, כשברקע הטלוויזיה פתוחה ובה נשמע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ שמבטיח שהפעם נפתחה "הזדמנות של דורות לעם האיראני".

זהירות אינה מצרך מבוקש באקלים הפוליטי והתרבותי הנוכחי. אבל מה שמתרחש כעת לנגד עינינו, בהשתתפותנו הפעילה או הסבילה, הוא אירוע כה גדול וכה יוצא דופן בכל קנה מידה, שכל מי שמתיימר לטעון שהוא יודע מה יילד יום, חייב להיות שוטה מוחלט.

תומכי המשטר באיראן מתאבלים בטהרן לאחר הודעת הטלוויזיה הממלכתית על מותו של המנהיג העליון עלי חמינאי. 1 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

הדבר היחיד שאפשר כעת לכתוב בביטחון מוחלט על אירועי היממה האחרונה זה שבעוד שנה מהיום הם יצטיירו לנו באופן שונה לחלוטין מכפי שהם נראים לנו עכשיו, ובעוד עשור כבר נראה אותם אחרת לגמרי. על עוד 50 שנה באמת שאין אפילו טעם לדבר.

אין ספק שהיינו עדים ביממה האחרונה לאירוע חסר תקדים בתולדות המין האנושי, שבו חוסלה ההנהגה של מעצמה אזורית, מדעית וטכנולוגית.

אירועים משני גורל כאלה תמיד מתחילים או באופוריה או בדיכאון תהומי. מי שחגגו באופוריה אחרי ניצחון הבזק במלחמת ששת הימים – שכמו מבצע "שאגת הארי" החל במכת מחץ של חיל האוויר – לא דמיינו אז את השלכות הכיבוש, את המשיחיות, את מפעל ההתנחלויות, את האינתיפאדות, את חומת ההפרדה, את כל מה שאנחנו יודעים היום שנולד עם המלחמה ההיא.

גם במלחמת ששת הימים "היישרנו אל המוות את מבטנו והוא השפיל את עיניו" (האופוריה תמיד מגיעה עם פאתוס וקיטש) וגם אז הסרנו מעלינו אחת ולתמיד את האיום הקיומי והוכחנו לכל המזרח התיכון שלא כדאי יותר להתעסק איתנו (האופוריה תמיד מלווה באשליה ש"הפעם זה לתמיד").

שש שנים חלפו ומי ששקעו בדיכאון קיומי אחרי המחדל של מלחמת יום כיפור, לא יכלו לדמיין את אנואר סאדאת נוחת בירושלים כעבור ארבע שנים בלבד כדי לנאום בכנסת ולחתום עם ישראל על הסכם שלום שמחזיק מעמד מאז ועד היום.

טייס מטוס קרב של חיל האוויר ממריא לתקיפה באיראן. 28 בפברואר 2026 (צילום: דובר צה"ל)

ממש כמו שמי ששקעו בדיכאון קיומי בשבעה באוקטובר, והיו בטוחים שראש ממשלת המחדל שהביא אותנו ביהירותו ובזחיחותו אל המשבר הגדול בתולדותינו סיים את דרכו, לא דמיינו שהוא יתאושש כארי או כלביא, יכהן את הקדנציה עד סופה, וינהיג את ישראל אל מלחמה רב זירתית שבמהלכה יחוסלו גם צמרת חמאס, גם צמרת חזבאללה וגם צמרת המשטר באיראן.

מה אני מנסה לומר כאן בעצם? שכמו תמיד, ובעצם היום יותר מתמיד, מומלץ להטיל ספק; לשאול שאלות; לחשוד בכל מי שמזדרז לתרגם את אירועי היממה האחרונה לסלוגן קליט, ללוגו מביך או לפוסט מתלהם; לפקפק בכל מי שמתיימר לנבא איך ייראה המזרח התיכון בעקבות ההתפתחויות הדרמטיות האחרונות.

בבוקר כזה מוטב לשמור על צניעות ולהיזכר ביהודי חכם בשם ולטר בנימין, שנמלט מהמשטר הנאצי הרצחני, ובמהלך מסע ההימלטות הנואש שהסתיים בהתאבדותו, כתב את חיבורו האחרון "תזות על מושג ההיסטוריה" והוריש לנו את ההארה על "מלאך ההיסטוריה" (בנימין מביט בציור "מלאך חדש" של פאול קלה), שפיו פעור וכנפיו פרושות, בניסיון נואש להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו הקרועות לרווחה:

גם גבנו שלנו מופנה עכשיו אל העתיד. הסערה הודפת אותנו בהתמדה. ובאותה שעה מתגבהת ערמת ההריסות לפנינו ומגיעה עד השמים.

בנימין נתניהו, מאי 2008