לפני שלושה חודשים וחצי פתחו ארצות הברית וישראל במבצע "שאגת הארי". מטרות המבצע, כפי שהוצגו אז היו:
- הפלת המשטר האיראני
- חיסול הגרעין
- חיסול איום הטילים
הבוקר אפשר לומר – בזהירות המתבקשת, כי ההסכמים הסופיים עדיין לא נחתמו – שאם אנחנו אכן עומדים בפני סיומה של המערכה באיראן, שכרוכה גם בסיום המערכה בלבנון, הרי שאף אחת ממטרות המלחמה המוצהרות של ישראל לא הושגה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו על גג מבנה במתחם הקריה בתל אביב, 1 במרץ 2026 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)
ישראל אמנם חיסלה במכת הפתיחה את ראשי המשטר האיראני, ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ אמנם הבטיח לעם האיראני כי "עזרה בדרך", אבל משטר האיתוללות נותר על כנו, וכעת הוא גם קיצוני יותר וגם חזק יותר, אחרי שהוכיח לעם האיראני ולעמי האזור שהוא מסוגל להתמודד בהצלחה עם המעצמה הגדולה בעולם.
איראן נראית כעת כמי ששרדה עימות כפול מול ארה"ב ומול ישראל בלי שנאלצה לוותר אפילו על נכס אסטרטגי אחד. כעת היא זו שמציבה תנאים לסיום ולא ממהרת לחתום על ההסכמים שמוגשים לה. היא לא רק הגבירה מאוד את השפעתה האזורית – היא גם לימדה את העולם כולו שיעור כואב על יכולתה לפגוע בכלכלה הבינלאומית.
תוכנית הגרעין האיראנית לא חוסלה, ונראה שהעיסוק בה יידחה לזמן בלתי ידוע בעתיד, שספק אם יגיע. גם איום הטילים הבליסטיים לא הוסר, כפי שחווינו רק בשבוע שעבר. יש יסוד להניח שבעקבות המלחמה, איראן המונהגת כעת בידי משטר צעיר יותר וחדור רצון לנקום, תשקם במהירות את שתי הזרועות הללו, שהוכיחו את חיוניותם להישרדות המשטר.
במקביל, איראן נחלצה להגן על חזבאללה, הפרוקסי שלה בלבנון; וגם ממשיכה להפעיל את החות'ים, הפרוקסי שלה בתימן. השליטה האיראנית במצר הורמוז זוכה כעת להכרה בינלאומית גם על ידי ארה"ב.
וכל זה קורה כשחמאס – הפרוקסי האיראני ברצועת עזה – שהדהים את ישראל ואת העולם במתקפה הרצחנית של השבעה באוקטובר, ממשיך לשלוט ברצועת עזה, כשמעמדה הבינלאומי והמוסרי של ישראל בעולם נמצא בשפל היסטורי שלא היה כמוהו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו – כמו מהמר מופקר בקזינו – הניח את כל ההימור שלו (כלומר אותנו, הז'יטונים שהוא משחק בהם במשחק המופרע שהוא מנהל) על דונלד טראמפ. הוא פיתח בו תלות מוחלטת שמאלצת אותו להיכנע כעת לכל תכתיב ולכל גחמה של הנשיא.
עושה רושם שלטראמפ נמאס מנתניהו ואולי נמאס גם מהמזרח התיכון. הוא כבר רוצה להתפנות לחגיגות הספורט הרבות בארצו
ועושה רושם שלטראמפ נמאס מנתניהו ואולי נמאס גם מהמזרח התיכון. הוא כבר רוצה להתפנות לחגיגות הספורט הרבות בארצו. וממש הלילה הוא יארח על המדשאה הדרומית בבית הלבן תחרות UFC חסרת תקדים, לציון יום הולדתו ה-80.
אלה חדשות רעות מאוד לישראל.
כפי שכל מי שעיניו בראשו יכול היה לצפות לזה מראש: שום ריוויירה אמריקאית לא תוקם ברצועת עזה, כל הבטחות השיקום הבומבסטיות לא ימומשו, וישראל תאלץ להתמודד בעצמה עם המציאות הכאוטית וההרס הנורא ברצועה. על צה"ל יושתו מגבלות ביטחוניות שלא היו בעבר בנוגע לחופש הפעולה בלבנון, וכמובן שאפשר לשכוח מפגיעה עתידית באיראן עצמה.
כלומר: חגורת האש האיראנית שמקיפה את ישראל אמנם ספגה מכות קשות, אבל האיום שלה לא הוסר – וספק אם יוסר בעתיד הנראה לעין.
מדובר – אין דרך מנומסת לנסח את זה – בכישלון אסטרטגי מוחלט. כישלון אסטרטגי מביש. כישלון אסטרטגי שמהדהד כעת בכל רחבי המזרח התיכון, ושיעצב את גורלנו באזור בשנים ובעשורים הבאים.