אפילו את ההישג הקטן הזה בני גנץ לא הצליח להביא בהסכם הקואליציוני. אולי לא הצליח לחלץ אותו מבנימין נתניהו, ואולי זה בכלל לא היה מספיק חשוב לו, ולא ברור מה יותר מאכזב.
בכחול-לבן יש מישהי שכל חלומותיה ותשוקותיה הפוליטיות והציבוריות מתמקדות בתחום הסביבה; בצד השני יש שר – זאב אלקין – שסוגיות הסביבה כל כך מעניינות אותו, עד שבאמצע הקדנציה הוא נטש את המשרד בפועל ורץ לראשות עיריית ירושלים. ובכל זאת המשרד יישאר בחזקתו. סך הכל הגיוני, לא?
את האכזבה הזו, שאמור להרגיש הבוקר כל מי שהפיגור של ישראל בנושאי סביבה מטריד אותו, צריך לסייג עם כוכבית קטנה: אחד הסעיפים המשונים שמסתתרים בהסכם המשונה כשלעצמו, נוגע למשרדי הגנת הסביבה והאנרגיה.
בדיווחים בתקשורת הם הוצגו כמי שנשארים בחזקת הליכוד (ועל פי רוב ההערכות בידי השרים הנוכחיים, אלקין ושטייניץ), אבל בהסכם עצמו כתוב שבמחצית השנייה של הקדנציה, כשגנץ יתמנה לראש ממשלה (בהנחה שזה אכן יקרה) – אחד המשרדים האלה, בתיאום ובהסכמה, יימסר לכחול-לבן.
איזה משרד? איך בדיוק תיראה ה"הסכמה" הזו? מה יהיו השיקולים? הרבה שאלות, אפס תשובות. ככה זה כשנושא הרה גורל לעתיד העולם וישראל הוא בסך הכל חלק ממערך של סידורים פוליטיים לעסקנים.
גורמים במערכת הפוליטית אומרים שגנץ דווקא מאוד רצה את המשרד להגנת הסביבה, אך נתניהו נעמד על רגליו האחוריות. אולי בגלל שאין לו כרגע סידור אחר לאלקין, אחר משופריו המיומנים והנאמנים, ואולי בגלל לחצים מבעלי עניין שלא התלהבו לראות את האנרגיות הירוקות של חיימוביץ' נכנסות למשרד.
אצל נתניהו אין לדעת, אבל דבר אחד בטוח: זה לא בגלל עניין גדול בתחום או הבנה עמוקה של חשיבותו העצומה. מה שלא קרה במהלך הנצח שבו הוא מנהל את המדינה, לא יקרה גם בקדנציה הבאה.
יש המטילים ספק ביכולתה של חיימוביץ' לחולל שינוי אמיתי גם אם ייתנו לה את המפתחות: אין לה ניסיון פוליטי, ובהיעדר ממשלה תומכת ושר אוצר מקורב גם לא יהיו מקורות תקציביים. זה נכון, אבל במצבו של התחום בישראל, ועוד לפני תקציב, המשרד להגנת הסביבה זקוק לשני דברים: תשוקה ורוח אחרת.
שר שיבקש להחליף את הדיסקט הלאומי, לחולל שינוי תודעתי, להעלות את הפרופיל של התחום ולהציב את הסביבה בראש סדר היום. לשכנע את הציבור שמה שקרה בקורונה עלול להיות רק הקדימון למה שיקרה במשבר האקלים.
השר האחרון שהיו לו תשוקה והבנה והצליח ליצור שדרוג תודעתי לא מבוטל היה גלעד ארדן, לפני עשור. ארדן גם נכשל בכמה מהלכים ממשיים – למשל מהפכת המיחזור שהתניע והגיעה לשום מקום – אך החותם שהטביע מוכיח שבמשרד הזה התודעה והתשוקה חשובות יותר ממהלך תקציבי או לוגיסטי כזה או אחר.
מאז ארדן עבר לדלג ממבוכה למבוכה כשר לביטחון הפנים, ואילו במשרד להגנת הסביבה כיהנו שרים שהנושא פשוט שעמם אותם – עמיר פרץ, אבי גבאי ואלקין.
ישראל זקוקה למהפכה ירוקה, ובשבילה צריך אש בעיניים. אז גנץ לא הצליח להביא את הנדוניה הזו, ועכשיו נותר לראות מה יקרה בעוד שנה וחצי, בהנחה שיקרה: על איזה מהמשרדים (סביבה או אנרגיה) נתניהו יוותר? ומאיזה מניע?
ואם וכאשר תתרחש הפתעה ובאוקטובר 2021 המשרד להגנת הסביבה בכל זאת יופקד בידיה של חיימוביץ', תעלה השאלה: האם שנה וחצי זה בכלל פרק זמן שבו אפשר לחולל שינוי של ממש בתחום כה מורכב שמבוסס על תהליכים ארוכי טווח?
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם