אחת השבתות האחרונות של 2018, קומץ מאמינים מחכים למניין. הם כבר קראו את התפילות של הבוקר, אך האדם העשירי עדיין לא הגיע. המתנה למניין היא אי-נוחות עתיקה ומוכרת כמו התפילה היהודית עצמה, אך המיקום היה יוצא דופן: בית כנסת שכמעט אף אחד לא מכיר, בשכונת מגורים באמירות של דובאי.
בית הכנסת היחיד במעצמת העסקים של המזרח התיכון הוא מפלט המקבל בברכה יהודים – בין אם הם תושבים ותיקים, שוהים זמניים או קומץ מבקרים שהיו מספיק ברי מזל כדי לגלות על קיומו, מאז הקמתו מתחת לרדאר לפני עשור.
לאחד ממנהיגי הקהילה, רוס קריאל, יש אתגר כפול עם סתירה פנימית: מצד אחד, לפרסם את דבר קיומו של בית הכנסת כדי להבטיח את חייה של הקהילה; ומצד שני, לשמור על דיסקרטיות מרבית, כדי להבטיח את החיים עצמם.
קריאל, עורך דין יהודי אורתודוקסי מדרום אפריקה, עבר לדובאי עם אשתו ושני ילדיהם לפני 6 שנים, בעקבות עבודתו בחברה אנרגיה. הוא מתגורר כיום במרחק של כמה רחובות מבית הכנסת, הידוע בתור "הווילה".
"הווילה" היא למעשה מבנה מגורים שכור שהוסב למבנה ציבור, ובו מרחב תפילה, מטבח, אזורים למפגשים חברתיים ולמשחק, בריכה חיצונית, וחדרי אירוח בקומה השנייה, שבהם מבקרים דתיים יכולים להישאר לשבת.
המחיצה היוצרת את עזרת הנשים בבית הכנסת מינורית יחסית (חצי קיר עם פנסים דקורטיביים), והתפילות במקום מבוצעות לפי ההלכה האורתודוקסית, אך המשתתפים בהן לא עוברים חקירות על רמת שמירת המצוות שלהם, והגעה ברכב לתפילת השבת היא עניין מקובל אצל רבים מהם.
הסיפור שספר התורה מספר
כשהגבר העשירי מגיע לבסוף, הקהילה מתקבצת שוב, עומדת עם הפנים לצפון-מערב (כיוון ירושלים) וממשיכה בתפילה.
פרשת השבוע נקראת מספר תורה עם כיסוי קטיפה לבן. על החזית שלו, בין כתר קלאסי ועיצוב של שער בזהב וכסף, רקום בכתב זהב משפט בערבית. בצד האחורי של הכיסוי מוצג התרגום לאנגלית, רקום גם הוא באותיות זהב:
ספר תורה זה מוקדש
למכובד מוחמד עלי אל-אבר
שהחזון והאופי שלו
עוררו השראה בחבריו,
במדינה ובדור שלו
מוחמד עלי אל-אבר הוא יו"ר "אמאר", אחת מהחברות הגדולות בעולם לפיתוח נדל"ן. הוא עיצב את קו הרקיע המפורסם של דובאי, כשפרס בו את הבניין הגבוה בעולם, בורג' חליפה האייקוני. אל-אבר והעסקים שלו שלובים באופן צמוד עם ממשלת איחוד האמירויות. יש לו גם חברות קרובה עם יהודי חרדי מניו יורק.
אלי אפשטיין הוא מנהל חדשנות בכיר בחברת Amnico Resources מניו יורק, המספקת מוצרים לענפי האלומיניום והפלדה. השניים עשו עסקים והתחברו במשך עשורים, ויחד הם ייסדו את "ילדי אברהם", יוזמה לדיאלוג יהודי-מוסלמי עבור בני נוער. אפשטיין תרם את ספר התורה לכבודו של אל אבר, ועם ברכתו.
החסות של הטייקון העסקי נותנת לקהילה מעט ביטחון. ועדיין, תושבים יהודיים נוקטים במשנה זהירות בעיר-מדינה המוסלמית, המחשיבה מזה זמן רב את ישראל כאויבת. רק לפני מספר שנים, אימאמים מקומיים (שעברו הכשרה בסעודיה) הטיפו באופן חריף מאוד נגד ישראל עד שהממשלה גירשה אותם.
דובאי וסובלנות
הטקסט המוקרא באנגלית בתפילת שבת הוא התפילה לשלומה של הממשלה. קריאל קורא אותו לבדו, כשהוא מפציר באל "לברך ולהגן, לשמור ולעזור, לרומם, להלל ולשבח את נשיא איחוד האמירויות שייח חליפה בין זאיד וסגנו, שליט דובאי, שייח מוחמד בין ראשיד וכל שליטי האמירויות ונסיכיהן".
התפילה, שמסתיימת בברכה לכוחות צבא איחוד האמירויות, מוקראת בגרסות מקומיות משתנות בקהילות רבות בגולה. אבל הטון המכבד שלה בולט מאוד על רקע המבנה הריכוזי של דובאי: שליטי איחוד האמירויות הם שקובעים את מצב הקהילה היהודית. למרבה השמחה, עד כה הם תומכים בקיומה, גם אם בשתיקה.
הטקסט שמוקרא בתפילה מפציר באל "לברך ולהגן, לשמור ולעזור, לרומם, להלל ולשבח את נשיא איחוד האמירויות שייח חליפה בין זאיד וסגנו, שליט דובאי, שייח מוחמד בין ראשיד וכל שליטי האמירויות ונסיכיהן"
"צריך לתת לשליטים את הקרדיט על כך שאפשרו – ובמובנים מסוימים עודדו – את הנוכחות היהודית כאן", אומר אלי אפשטיין, המדבר איתי מניו יורק.
בפועל, דובאי (מונרכיה חוקתית של איחוד האמירויות, בה רק 11% מתוך 3 מיליון התושבים הם אזרחים) בונה את עתידה עם הצגתה כעמוד תווך של סובלנות.
עם אוכלוסייה המגיעה מ-200 לאומים שונים, הגיוון נחגג בה באופן רשמי. הפשע נמוך, והתושבים נהנים מביטחון גבוה בחיים שלהם תחת שלטי הענק מהם מסתכלים עליהם השליטים בני המלוכה. אדיבות היא ערך ליבה.
"אין מדינה עם חוזה חברתי ברור יותר", אומר קריאל. "כל מי שגר כאן מבין את זה באופן העמוק ביותר. אתה לא מעליב את האנשים סביבך. למשל, אתה לא נתקל באנשים ברחוב ומקלל לעברם. אנשים זהירים באופן קפדני בנוגע לכך שלא יפגעו, לא יכעיסו אנשים ולא יתערבו בעניינים של אחרים".
התקווה לנוכחות יותר בולטת ובטוחה של הקהילה היהודית נובעת משינוי הכיוון של מדינות המפרץ הפרסי כלפי ישראל. החששות המשותפים מהשאיפות האזוריות של איראן מכתיבים התקרבות שקטה.
ב-2018, מערכת היחסים הזאת הפכה לפומבית, כשראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כ"ץ ביקרו בנפרד בעומאן, ושרת התרבות והספורט מירי רגב הזילה דמעות בטקס הענקת הפרסים של תחרות הגרנד סלאם בתחום הג'ודו.
יציאה מהצללים
כעת, גם הקהילה היהודית בדובאי לוקחת צעד הססני אל מחוץ לצללים, ונחשפת לראשונה באמצעות כלי תקשורת ישראלי. שיתוף הפעולה הזה הותנה בכך שלא נחשוף את מיקום הווילה, וחלק מחברי הקהילה העדיפו שלא להזדהות בשמם.
מאז הקמתה ב-2008, הקהילה עמדה על המשמר במשימה לשמור על פרופיל נמוך. אין לה אתר אינטרנט ייעודי, אין רישום לאירועים ופעילויות באתרי נסיעות יהודיים. כמעט ואין אזכורים ברשת החברתית. המבקרים מכירים את בית הכנסת ממידע שעובר מפה לאוזן, והכתובת של הווילה מסופקת רק לאחר סינון זהיר.
אשת עסקים ישראלית אחת, שמבלה מספר ימים בדובאי בתערוכה בתחום היהלומים, הגיעה לתפילות אחרי שגילתה על הקהילה לראשונה, לאחר שנים של ביקורים באיחוד האמירויות. על אף שהיא הייתה מופתעת ונרגשת לגלות את הקהילה, היא לא הייתה בטוחה שזה נבון לפרסם את הכתבה.
לסודיות יש גם מחיר: על אף שכמה ארגונים יהודים, בהם הועד האמריקאי היהודי ומרכז שמעון ויזנטל שלחו כבר לפני שנים משלחות לקהילה, רוב המבקרים נמצאים במחשכים. כמוהם, גם מספר לא ידוע של תושבי חוץ יהודים שחיים בדובאי, עובדים בפיננסים, מסחר, משפטים ודיפלומטיה, שעשויים לרצות להגיע מדי פעם לפעילות קהילתית, או לחגוג ברית או בר מצווה. הסרת הסודיות יכולה לעזור בהפצת האירועים, גיוס כספים וקידום החלום לבניית מקווה.
דובאי והשאלה היהודית
אלה שמוצאים את הדרך להיכנס בשער הווילה, נתקלים באווירה מקבלת וביתית. הרב יהודה סרנה מאוניברסיטת ניו יורק, שמבקר את הסטודנטים בקמפוס של אוניברסיטת ניו יורק באבו דאבי פעם או פעמיים בשנה, היה מאושר לגלות על הקהילה (90 דקות נסיעה מהקמפוס) לפני כמה שנים. הוא הפך תומך נלהב.
"אני אוהב אותה בגלל הגיוון המיוצג כאן", אומר סרנה, בשיחה מניו יורק. "אתה מתפלל עם יהודים מכל העולם ומרגיש שאתה חלק ממשהו קטן, אבל היסטורי".
לאחר הקידוש על התירוש, נטילת הידיים והברכות על החלה שנאפתה והובאה באופן אישי על ידי מבקר מישראל, חברי הקהילה והמבקרים יושבים לארוחת בופה קלה של סלטים, קוסקוס וחמין צמחוני (כאשר 85% מהמזון בדובאי הוא מיובא, הסופרמרקטים מוכרים מגוון מוצרים כשרים – מלבד בשר).
בשבוע שעבר, קבוצת מבקרים גדולה מילאה את בית הכנסת ("פספסת את הסלמון"). אבל השבוע, מדובר בעיקר בקבועים. רב צעיר מניו יורק, זוג עם תינוק, משפחה עם שלושה ילדים, הגדול מהם אחרי בר מצווה, האמצעי מתכונן לשלו.
הם מגיעים מבריטניה, מדרום אפריקה, מבלגיה ומארה"ב. חלקם חושבים שהמגמות הפוליטיות מעודדות, חלק ספקנים. ארוחת הקידוש מלאה בהומור, ויכוחים וחיבה – ואין ספק שהיא יהודית. השאלה היא, כמו תמיד, האם אנחנו בטוחים כאן? זו השאלה שעומדת מאחורי דובאי, או אפילו המזרח התיכון.
"הגענו לנקודה שבה יהודים ממדינות מערביות עשויים להרגיש שיש להם עתיד טוב יותר במדינה ערבית שהיא בטוחה ומשגשגת כלכלית. מדינה בה הם לא מרגישים צורך ללכת לבית הכנסת מאחורי מחסום חסין לכדורים"
הרב סרנה מדבר על כך שהקהילה היהודית הראשונה בעולם הערבי מזה מאות שנים צומחת במקביל לאיומים הגוברים על הקהילות היהודיות באירופה וארצות הברית, מה שהוא מכנה "הנסיבות הייחודיות של עולם היהדות נכון לעכשיו".
"במשך עשרות שנים, מאז מלחמת העולם השנייה, יהודים חשבו שהמקום הבטוח ביותר עבורם יהיה דמוקרטיה ליברלית. וככל שהביטחון והתנאים הכלכליים מידרדרים, הגענו לנקודה בה יהודים מאותן מדינות עשויים להרגיש שיש להם עתיד טוב יותר במדינה ערבית שהיא בטוחה ומשגשגת כלכלית, מדינה בה הם לא מרגישים צורך ללכת לבית הכנסת מאחורי מחסום חסין לכדורים", הוא מסביר.
אפשטיין אופטימי באשר לכך שהקשרים האישיים הצומחים בין יהודים לערבים משפיעים במעט על המצב הכללי. "המזרח התיכון בשל לשינוי אסטרטגי. אם נשנה את הדעה שלהם על יהדות וישראל, ואת חלק מהדעות שלנו על אסלאם והערבים, זה יועיל לכולם", אמר אפשטיין, שמקווה לשינוי הוא דו-כיווני.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו