כל כך קשה לי החזרה לצילום, החדווה הזאת שהיתה, אני בהחלט חייבת זמן להצליח ולהתרומם חזרה מתוך ההריסות. להשאיר אותן מאחור ולצאת לדרך (חדשה? אותה דרך? נתיב שונה בתכלית?) כשאני בטוחה בעצמי, ועם אנרגיות.
לא יודעת אם אמשיך עם הצילום כעסק זעיר. המון מחשבות על חישוב מסלול מחדש. בתוך חישוב מסלול מחדש, שבתוך חישוב מסלול מחדש.
הייתי משוכנעת שאחרי שאסיים את ההקרנות ואת חתיכת הסאגה הפסיכית מערערת הזאת, הכל יהיה קטן עלי. שאני אהיה על גג העולם. אבל עדיין לא מצליחה לקפץ בין הרים ובין סלעים כאילו כלום. שקועה בתוך ביצת עצב על עצמי ועל דרך סוחטת את הנשמה, ויקח כמה שיקח עד שבאמת אתאושש, ואני אתאושש. לאט לאט וזה יקרה.
הייתי משוכנעת שאחרי שאסיים את ההקרנות ואת חתיכת הסאגה הפסיכית מערערת הזאת, הכל יהיה קטן עלי. שאני אהיה על גג העולם. אבל עדיין לא מצליחה לקפץ בין הרים ובין סלעים כאילו כלום
אבל אז דיברתי עם חברה יקרה ללבי שאמרה לי בכל זאת לנסות לאחוז במצלמה. אמרתי לה שאני חושבת ששכחתי לצלם. מעבר לזה שאין לי חשק לצלם. כמו שאין לי חשק לקפה יותר. משהו באיזון הפנימי וההורמונלי התערער קשות, וזה משפיע על כל צעד ושעל שלי. והיא התעקשה ואמרה שהיא מאמינה בריפוי שהמצלמה תוכל להעניק לי. לצלם לא משנה מה.
אני (כנראה) חווה כמו דיכאון שאחרי מחלה/ בתוך ההחלמה, ההקרנות, הניתוחים וכל המערבולת הזאת, והמצלמה היא כאילו ילדתי הקטנה שאני לא מסוגלת לחזור אליה ולחבק אותה. מסכנה המצלמה האהובה שלי.
אבל ככה בדחילו ורחימו אני מנסה לאחוז בה ולאהוב אותה שוב. היא הרי תמיד הייתה הכלי התראפי שלי. היא תמיד איתי. הצורך הפנימי העמוק לצלם כל דבר. להתבודד לי בצילומים ולחזור אחרי שטענתי את עצמי בטוב הזה שהיא מעניקה לי. אף עיסוק לא גרם לי לכזה אושר וצורך כמעט אובססיבי. ועכשיו, הזעזוע הזה שעבר עלי כיבה בי כל כך הרבה דברים, רצונות, חשקים, טעמים. לא תיארתי לעצמי עד כמה זה עמוק ושואב.
אז ניסיתי לצלם קצת. ממש קצת.
אני זוכרת שכשאבא שלי עבר תקופות קשות בחייו וגם בימיו האחרונים, הוא תמיד צייר, לא ויתר לא על הציור ולא על הסיגריה, אבל בציור היתה עדות חיה למצב הנפשי בו הוא היה שרוי. היה קשה לראות את זה, ציורים אבסטרקטיים מעולים וחזקים של אדם יפהפה וחולה.
אבא שלי הוא הצייר האהוב עלי עלי אדמות, לא אצליח לרכוש ציורים שהם לא של אבא שלי. ולהבדיל אלפי הבדלות גם בצילומים שלי, כשאני עוברת משהו משמעותי טוב או רע, זה ניכר כהוגן.
אמרתי שאני חושבת ששכחתי לצלם. מעבר לזה שאין לי חשק לצלם. כמו שאין לי חשק לקפה יותר. משהו באיזון הפנימי וההורמונלי התערער, וזה משפיע על כל צעד ושעל שלי
בשבוע שעבר היה יום השנה לאבא שלי האהוב. עברו 11 שנים מאז שעזב אותי. אני חווה אבלות כזאת שלעולם לא אתגבר עליה.
הצילומים שאניח כאן הם לזכרו.
אבא, אני מתגעגת אלייך כל כך, צורב לי בבפנוכו של הלב שאתה לא לצידי, אתה האדם שאני הכי זקוקה לו ברגעים האלה. ואין.
נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו