אמנות ההליכה בין הטיפות. זו המיומנות שהפגין אתמול בית המשפט העליון, בשלושה פסקי דין העוסקים כולם בהיבטים שונים של זכות ההפגנה. בשלושת פסקי הדין – שניים מהם עוסקים בהפגנות המחאה בבלפור נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואחד בהפגנות חרדים תושבי מאה שערים בירושלים – הקפיד בית המשפט לתת רוח גבית לזכות ההפגנה, מבלי להיכנס להתכתשות מוגזמת עם המשטרה, עם השלטון או עם גורמי כוח כלשהם.

שלושה ימים אחרי הדיון בעתירת תושבי אזור בלפור, דחה בג"ץ את העתירה תוך שקבע כי מתווה ההתנהלות של המשטרה כלפי ההפגנות הוא סביר ומידתי.

בלבו של המתווה – הכלה של הטרדה הנגרמת לתושבים וההפרעה לתנועה ולמהלך החיים בירושלים, מתן אפשרות לארבע הפגנות רועשות בשבוע עד השעה 23:00, ומתן היתר לרעש חריג, של זמבורות, תופים וכיוצא בזה עד השעה 21:30. כל זה מצד אחד. מצד שני – אכיפה נחושה, הן ביחס לחריגות מהשעות המותרות, הן ביחס לעטיית מסיכות וענייני קורונה.

ראש ההרכב, השופט עוזי פוגלמן, מקבע בפסק הדין הזה את מיצובו כשופט הליברל ביותר בעליון. נקודת המוצא של פסק הדין היא נקודת הסיום של פסק הדין בעניין ההפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בכיכר גורן בשנת 2017 – דהיינו, טוהר המידות של נבחרי ציבור כנושא חשוב ביותר להפגנות, היעדר סמכותה של המשטרה להתנות את ההפגנות ברישיון, והצדקה להטלת מגבלות על ההפגנות רק בהינתן חשש קרוב לוודאי להפרת הסדר הציבורי.

שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

לפרקים נראה כי פסק הדין אינו מחדש דבר אלא רק חוזר על הצהרות ששובצו בפסקי דין ישנים של העליון, בנושא זכות ההפגנה. אך יש לדבר חשיבות: השופטים יעל וילנר ואלכס שטיין נתנו גם הם את הסכמתם לפסק דינו של פוגלמן. אלה שופטים שטרם נזדמן להם להצהיר כי הם סומכים ידיהם על הגישה ארוכת השנים של העליון ביחס לזכות החוקתית להפגנה, שהיא חלק מהזכות לחופש הביטוי.

אם כבר מתעקשים לשמוע את המוזיקה ולא רק את המילים, בדברים הקצרים שהוסיף כל אחד משניהם בשולי פסק הדין, יש גם אמירות שעשויות לעורר דאגה. שניהם מדברים על אכיפה נחושה של המשטרה, משל המפגינים הם כולם עבריינים בפוטנציה; שניהם גם מדגישים את החובה לאזן בין זכות ההפגנה לבין הצורך להקל על סבלם של התושבים. אלה אינן חדשות טובות לשוחרי חופש ההפגנה.

וילנר, למשל, טרחה לאבחן בין אמצעי הגברה "רגילים" דוגמת מיקרופונים, רמקולים ומגאפונים, שחיוניותם למימוש תכליות ההפגנה ברורות, לבין "אמצעי רעש קיצוניים" דוגמת זמבורות, צופרי אוויר, תופים וכו' "שתרומתם למימוש חופש הביטוי זכות ההפגנה – היא מועטה". תרומה מועטה זו, כשהיא ניצבת אל מול הפגיעה החריפה באיכות חיי השכנים, מובילה לכך שהמשטרה חייבת לאכוף את ההגבלות, ולא להותיר אותן "על הנייר בלבד".

שטיין הדגיש את חובת המפגינים "לכבד ולקיים את חוקי המדינה", והתריע מפני "מציאות שבה פורעי חוק יכולים לכפות את עצמם על אלו שסביבם", מצב שאותו הוא מכנה "וטו של אספסוף". הנה כי כן, לפחות במישור הפסיכולוגי, גם העותרים יכולים לצאת מרוצים, מששניים משופטי ההרכב הדגישו את הצורך להקפיד עם המפגינים במישור האכיפה.

שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

עתירה נוספת, שהגיש איש הליכוד רן כרמי בוזגלו באמצעות עו"ד יורם שפטל, נדחתה אתמול על הסף בשל אי-מיצוי הליכים והיעדר זכות עמידה. העותר טען שיש לנקוט בהקשר להפגנות נגד נתניהו באזור בלפור, את אותן הגבלות שהוטלו בעבר לגבי הפגנות באותו אזור, כאשר ראש הממשלה היה יצחק רבין – הפגנה של שעה וחצי לכל היותר, בהשתתפות של 500 איש לכל היותר.

אלא שבאותו פסק דין נושן מ-1993, בעניין עמותת "עם כלביא", לא דובר על הגבלות שהטילה המשטרה, אלא במתן גושפנקה מצד בית המשפט להסכמות שאליהן הגיעו הצדדים. אותה עמותה, אגב, בחרה להצטרף לא לעתירתו של כרמי בוזגלו אלא דווקא לעתירת תושבי בלפור – ויש אפשרות שההרכב באותה עתירה אישר לה להגיש טיעון מטעמה, כדי שההרכב האחר, בעתירת כרמי בוזגלו, יוכל לדחות על הסף את העתירה כבלתי רלוונטית.

פסק הדין השלישי שניתן אתמול בענייני הפגנות, הוא בעתירה הוותיקה מבין השלוש: היא הוגשה לפני כשנתיים, לאחר סדרת הפגנות של הקהילה החרדית בירושלים, שבהן הפעילה המשטרה את האמצעי הדרסטי של מכת"זית המתיזה מים מצחינים, הקרויים בלשון המשטרתית "בואש".

במהלך הדיונים שהתקיימו בעתירה בשנתיים האחרונות, התברר כי המשטרה אינה מקפידה לפעול על פי נהליה שלה, והיא עושה שימוש ב"בואש" גם ברחובות צרים הבנויים בצפיפות, בעוד שנהלי המשטרה קובעים כי המכת"זית תשמש רק בשטחים פתוחים.

המכת"זית בשימוש בפיזור הפגנת החרדים בירושלים נגד חוק הגיוס, ב-2 באוגוסט 2018 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

בשנה האחרונה נעשתה במטה הכללי של המשטרה עבודת מטה, שהובילה לפרסום נוסח חדש לנהלי המשטרה בעניין המכת"זית והבואש, ובית המשפט קבע כי נוכח ההתקדמות שמשקפים הנהלים המתוקנים, העתירה מיצתה את עצמה ודינה להימחק.

עם זאת, גם כאן השופטים טרחו ונתנו רוח גבית לזכות ההפגנה: "לא זו בלבד שיש להגן על זכותו של הציבור החרדי למחות ולהביע את התנגדותו בנוגע להחלטות שפוגעות לשיטתו באמונותיו ובאורחותיו", כתבה השופטת ענת ברון, "אלא שהמשטרה אף מחויבת לסייע במימושה של זכות זו".

בית המשפט הדגיש כי "השימוש בבואש יכול שיישקל רק כאשר עסקינן בהפרת סדר אלימות וחמורות, בהיעדר ברירה אחרת". ובהמשך פסק הדין:

"יש לשוב ולהדגיש כי פיזור הפגנה חותר תחת זכות היסוד העומדת לאזרח או לקבוצה להביע את מחאתם. לכן על המשטרה לעשות שימוש מאופן ומרוסן בסמכויות שהוקנו לה לצורך מניעת הפרות סדר קשות".

אפשר כמעט לשמוע כיצד השופטים מדברים – כביכול רק על ה"בואש" ועל הפגנות החרדים, אך בפועל ישירות אל המשטרה המתמודדת בעצם הימים הללו עם הפגנות בלפור. גם השופטת ברון, שכתבה את פסק הדין העיקרי בהסכמת הנשיאה אסתר חיות והשופט יוסף אלרון, הייתה ערה לכך, וציינה:

"לא ניתן להתעלם מן העובדה שבעוד הדברים נכתבים, הארץ גועשת מהפגנות מחאה מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, ובמקומות אחרים. מן הראוי להבהיר כי פסק דין זה ממוקד בהסדרת נוהלי המשטרה בכל הנוגע להתזת נוזל בואש באזורים בנויים וצפופים, ואין בו משום הבעת עמדה כלשהי לעניין היישום של הנהלים".

במילים אחרות: העתירה הזו אכן נמחקה, אך עתירה אחרת התלויה ועומדת בבג"ץ בעניין השימוש במכת"זית בהפגנות בלפור (עם מים רגילים או צבועים בכחול, ולא מי בואש בינתיים) – עוד יגיע שעתה להתברר.

גילוי נאות: עו"ד יובל יועז ייצג את העותרים בעתירת המפגינים החרדיים בעניין הבואש; ואת עמותת "חוזה חדש" בעתירת תושבי בלפור בעניין ההפגנות נגד נתניהו.