רבים ממנהיגי העולם הערבי התכנסו השבוע בבחריין לדון בפרק הכלכלי של "תכנית המאה" האמריקאית, ללא נוכחות הפלסטינים – שהחרימו את הוועידה במחאה על הגישה הפרו-ישראלית של ממשל טראמפ. אבל הפלסטינים – ובעיקר תושבי הרצועה – זקוקים יותר מתמיד לעשרות מיליוני הדולרים שהאמריקאים מציעים להמטיר על ראשיהם כחלק מהסכם שלום עם ישראל.
וכך, מתחת לרדאר של כלי תקשורת רבים בעולם ובישראל – שמעדיפים לסקר את הפסגה הנוצצת במפרץ הפרסי – המשבר ההומניטרי המתמשך בעזה מחריף.
"בעקבות הסגר והמצב הביטחוני המידרדר, התשתיות ירודות, איכות הרפואה ירודה, במחסנים חסרות תרופות, ואספקת החשמל הלא סדירה משפיעה על עבודת המכונות במפעלים שלנו ומסכנת את החיים של הפועלים", אומר בכאב ד"ר מחמוד דאהר, בראיון מיוחד ל"זמן ישראל".
"רבים מהעזתים מבקשים לצאת מעזה כדי לקבל טיפול רפואי בגדה, במזרח ירושלים, בישראל או בירדן, אך רבים מהם לא מקבלים מישראל אישור לצאת מעזה".
ד"ר דאהר (54), ראש ארגון הבריאות הבינלאומי בעזה (WHO) ותושב המקום, שעבד בעבר בבתי חולים בישראל, נחשב למעין "שר בריאות אלטרנטיבי" של הרצועה. אין לו כל תפקיד רשמי בשלטון חמאס, אך מתוקף תפקידו הוא מעודכן בכל הנושאים שעומדים על הפרק בעזה, מבריאות ועד תשתיות, ועומד בקשר עם משרדי הבריאות בעזה ובישראל ועם ארגונים בינלאומיים.
"בעזה יש 17 מיטות לכל 10 אלפים נפשות", הוא מספר. "גם ההכשרה הרפואית לא טובה ברצועה, למרות שיש שני בתי ספר לרפואה, ועוד כמה בתי ספר ללימודי סיעוד והכשרה רפואית אחרת. כדי לעבור הכשרה רפואית, על הרופא ללמוד חמש שנים ואז לעשות התמחות וסטאז', דבר שהוא בלתי אפשרי כרגע ברצועה.
"פתיחת מחסום רפיח ליציאה של תושבי עזה לחו"ל, יכולה באמת להקל על סטודנטים לרפואה לצאת ולעשות סטאז' בחו"ל. אבל אני מעריך שבגלל שלימודי הרפואה ארוכים, המצב כאן יישאר קשה גם ב-5 שנים הבאות".
כעס גם כלפי חמאס
ד"ר דהאר אומר כי המצב בעזה נפיץ מאוד, וכל התרחשות, כמו הבחירות בישראל, אירוע בגדה, העברה או אי-העברה של הכסף הקטארי, יכולה לשנות את המצב בבת אחת. "ישראלים תמיד שואלים אותי אל מי מופנה הכעס ברחוב", הוא מחייך ואומר, "אני לא רוצה לעשות יחסי ציבור כשישראלים שואלים אותי על זה, אבל כן, הכעס שלנו הוא על ישראל.
"לא על ישראלים, או על יהודים", הוא מבקש להבהיר, "אלא על הכיבוש הישראלי, ועל מצב החיים הנובע ממנו. זה לא שלא כועסים על עוד גורמים, אבל עיקר הכעס מופנה לגורם המרכזי שהביא למצב הזה: הכיבוש הישראלי".
דאהר נזהר במילותיו, אבל עושה גם קצת חשבון נפש פנימי, ומוסיף כי "נכון שלכל מי שיש יד ורגל בעזה יש אחריות למצב – אם זו הרשות, חמאס או המצרים – אבל עדיין עיקר הכעס מופנה כלפי הכובשים".
הכעס שלנו הוא על ישראל.
"אנחנו לא כועסים על ישראלים או על יהודים", ד"ר דאהר מבקש להבהיר, "אלא על הכיבוש הישראלי ועל מצב החיים הנובע ממנו"
לדבריו, ההפגנות האחרונות על הגדר הזכירו לו את האינתיפאדה ב-1987. "אנשים מחו על המצב בהתקוממויות עממיות, בדיוק כמו ההתארגנויות הספונטניות שהיו אז. אז, לפני 32 שנה, ההפגנות זכו להתקפות חזקות מצד צה"ל, ובתגובה הן הביאו לעוד התקוממויות עממיות, וחוזר חלילה.
"קשה לנבא לאן דברים יגיעו הפעם, אבל כל הארגונים, מכל הפלגים בעזה, נפגשים במטרה להשקיט את הרוחות, למרות האג'נדות השונות שלהם".
יותר מכל, דאהר מתאר חברה מתפוררת, שאנשיה מחפשים דרך לשרוד, ושכל האפשרויות לנהל בה חיים נורמליים נעלמו. "רק אחד מכל שבעה צעירים בגילאי 20-30 עובד, ואנשים רבים הם נתמכי סעד. הרבה אנשים שעבדו בישראל לפני הסגר הרוויחו 100 דולר ביום, והיום הם מקבלים את הסכום הזה כסעד, אחת לחודש ולפעמים רק פעם בחודשיים (על שגרת חייהם הקשה של הפועלים מהגדה המערבית – שכן מורשים עדיין לעבוד בישראל – ניתן לקרוא כאן).
"הצעירים כאן יוצאים לרחוב לקבץ נדבות כדי לקנות סנדביץ' או סיגריות. משפיל אותם לבקש מאבא דמי כיס, כי הם כבר גברים"
"הצעירים כאן יוצאים לרחוב לקבץ נדבות, או למצוא תעסוקה בגרושים, רק בשביל שיוכלו לקנות סנדביץ' או סיגריות לאותו היום. משפיל אותם לבקש מאבא או אמא דמי כיס, כי הם כבר גברים. הם גם לא רוצים להביך את אבא שלהם, שאין לו כסף לתת להם. בגלל זה כל כך הרבה צעירים מגיעים לגדר למחות על המצב".
רבים מבין הצעירים גם מחפשים להגר מהרצועה, הוא מספר: "רק לאחרונה שמעתי שבשנה שעברה היגרו מהרצועה כ-20 אלף בני אדם. המצב מביא צעירים לברוח מכאן, אלה שיכולים. הבודדים שעובדים תומכים גם במשפחות המורחבות שלהם, באחים שאינם עובדים וצריכים עזרה, ולא רק ב-4-5 ילדים שלהם".
חובות עצומים לישראל
וכשלתושבים אין כסף לצרכים הכי בסיסיים שלהם, אין גם גביית מסים, וזו מסתכמת ב-20%. אחת ההשלכות של המצב הזה היא שעובדים במגזר הציבורי לא מקבלים את שכרם המלא – פקידי חמאס מקבלים כ-40% משכרם ופקידי פת"ח מקבלים 50%. בהתאם לכך, גם השירותים שמקבלת האוכלוסייה נפגעים.
השפעה אחרת היא צבירת חובות כספיים עצומים כלפי ישראל, שבין השאר מביאים לצמצום באספקת החשמל לתושבים. "אצל רוב תושבי הרצועה אספקת החשמל תלויה בטורבינות, שתלויות בכסף לדלק", מפרט דאהר את שלל התנאים שצריכים להתקיים כדי כשלוחצים על מתג החשמל באמת יצא גם אור.
"הכסף הקטארי עזר והטורבינות עובדות יותר בעזרתו. אבל כמעט תמיד, בשיא הקיץ או בשיא החורף אנחנו מוצאים את עצמנו במשבר ובלי אספקה סדירה. 4 שעות יש חשמל 12 שעות אין חשמל, והיו ימים שגם 16 שעות לא היה חשמל".
"בשיא הקיץ אנחנו מוצאים את עצמנו בלי חשמל: 4 שעות יש חשמל, 12 שעות אין חשמל, והיו ימים שגם 16 שעות לא היה חשמל"
חוקרי המכון למחקר ולהגנת הסביבה של הרשות הפלסטינית דיווחו השבוע על ריכוז מסוכן של עופרת שנמצא בדמם של ילדי הרצועה (כפי שדווח ב"הארץ"). על פי המחקר, זה קורה – בין היתר – בעקבות זיהום משימוש מוגבר בסוללות, שנועדו לתת מענה לניתוקי זרם החשמל התכופים. המחסור בחשמל הפך את ילדי עזה למומחים בחשמל, מסביר דאהר, והראוטר הוא מצרך מבוקש בעזה.
"כל ילד בן 4 כאן יכול להסביר איך להתגבר על מצוקת החשמל", הוא אומר. "הוא יגיד שלתאורה את צריכה בטרייה של 200 אמפר ושאם תחברי לה נורות לד, שהן יותר חסכוניות, הבטרייה תספק לך אור ליממה אחת וגם לראוטר.
"בכלל, הראוטר הפך להיות הדבר הכי חשוב אצל הצעירים. האינטרנט זו הדרך היחידה שלהם לדעת מה קורה בעולם, ולהיות מחוברים לרשתות החברתיות, פייסבוק וטוויטר. הטלוויזיה הפכה ללגמרי לא שימושית. כל צעיר אוחז את הטלפון החכם ביד עד שהבטרייה אוזלת, ואז הוא ימצא מקום להטעין אותה ויחזור לחייו הווירטואליים".
שני סוגים של מים בכל בית
מתוקף תפקידו, לדאהר יש גם מה להגיד על את משבר המים בעזה, שתחילתו בשימוש יתר במי התהום. "98% מהמים ברצועה אינם שמישים לבני אדם בגלל המליחות הגבוהה", הוא מסביר. "כלומר, כל המים שזורמים בברזים בבתי המגורים בעזה מלוחים. כיום, פועלות בעזה גם כ-50 חברות פרטיות שמפעילות תחנות לטיהור מים, ומספקות אותם לתושבים שיכולים להרשות זאת לעצמם.
"כל צעיר אוחז את הטלפון החכם ביד עד שהבטרייה אוזלת, ואז הוא ימצא מקום להטעין אותה ויחזור לחייו הווירטואליים"
"המים עוברים בתחנות האלה פרוצדורה שמוציאה מהם את המליחות, ומשם מובלים למכלים על גגות בתים. בכל בית בעזה מותקנות שתי מערכות מים: אחת למים עם רמת מליחות גבוהה שהעירייה מספקת, ושזורמים לברזי הבתים; ונוספת למים מטוהרים שמשמשים לבישול ושתייה, וכשניתן גם לרחצה. אשתי משתמשת במים המטוהרים לחפיפת שיער – במים מהברז השיער הופך לגס".
אבל הפרדת מי השתיה לא פותרת בעיה אחרת שנגרמת עקב השימוש במי העירייה: נזקים בלתי הפיכים למכונות כביסה, מדיחי כלים ומוצרי חשמל אחרים בגלל המליחות הגבוהה. מצב תשתיות המים והחשמל בעזה, משפיע בתורו גם על מערכת הביוב בעזה, ולדברי דאהר גם היא נמצאת כבר בקריסה.
"מערכת החשמל לא יכולה לתת מענה לטיפול במי שופכין. היא מוצפת ומי השופכין זורמים ברחובות או לים. חסרים צינורות, מכונות שאיבה ומכונות טיהור, והרבה תלוי גם במזג האוויר. באביב קצת יותר טוב".
דוחות האו"ם מצביעים על משבר הומניטרי מחריף וישראל יודעת שהוא עומד לפתחה. "הנגיפים לא מכירים בפוליטיקה, לא עומדים במחסום להציג ת"ז ולא פוחדים מחיילים", אומר לנו ד"ר דאהר.
"המים זורמים מהים של עזה צפונה, לישראל. באחת הישיבות שהיו לי עם ראש המועצה האזורית באשקלון הוא אמר לי שהם סגרו את תחנת טיהור המים שם אחרי שגילו שהמים בחופי אשקלון מזוהמים. אני חושב שזה מה שהשפיע על הפוליטיקאים לאפשר ייבוא תשתיות שיטפלו במערכות המים הקורסות".
"הנגיפים לא מכירים בפוליטיקה, לא עומדים במחסום להציג ת"ז ולא פוחדים מחיילים. המים המזוהמים זורמים מעזה לישראל"
דהאר מגלה כי שם לעצמו יעד אישי לשנה הקרובה, והוא לפתור את בעיית החשמל בבתי החולים. בתחילתה השנה כבר הסתמן צעד חיובי בכיוון הזה, כשבעזרת תרומה של ממשלת יפן, ובסיועו של הבנק העולמי, הציב ארגון הבריאות הבינלאומי מערכת סולרית על גג בית החולים אל שפיא בעזה.
בשלב הראשון תספק המערכת 250 קילו וואט חשמל. עם השלמת ההתקנה תספק המערכת 500 קילו וואט חשמל, שהוא שווה ערך ל-20% מצריכת החשמל של בית החולים, ותוריד את הצורך להפעיל בדלק את הגנרטורים.
דוחף את הילדים ללמוד
דאהר, נשוי ואב לשבעה – ארבע בנות ושלושה בנים, הוא אבא שיכול לספק לילדים שלו מה שרוב תושבי עזה לא יכולים: השכלה ויציאה מעזה.
"אנחנו דוחפים את הילדים ללמוד", הוא אומר. שניים מבניו לומדים בגרמניה, ובתו לומדת במצרים. "עוד שתי בנות שלי נשואות בעזה וכבר יש לי מהן נכדים. איתנו בבית גרים כיום הבת שלי שהיא בגיל 21 ובן בגיל 15".
לאחרונה סיימה אחת מבנותיו לימודי רוקחות ובת אחרת סיימה לימודי מולטי מדיה. "לפעמים מזדמן לה לעשות סרטי אנימציה, או לעצב מולטימדיה, כפרילנסרית, אבל לא באופן קבוע. למרות שהיא מוכשרת מאוד ושהמקצוע שלה מבוקש, קשה לה להשיג עבודה. אין בעזה חברות שיכולות לממן העסקת עובדים והפקות, אז היא עובדת בחברת הטלפונים 'ג'וואל-טק ולא במקצוע שלה. אני מקווה שלבת שסיימה את לימודי הרוקחות יהיה קל יותר למצוא עבודה".
מצבו הכלכלי יותר משל רוב תושבי הרצועה, דבר שבא לידי ביטוי, בין השאר, בזמינות החשמל בביתו. בתחילת השנה העמיד על גג ביתו עשרה פאנלים בעלות של 5,000 דולר, לייצור אנרגיה סולרית. מאז יש בבית חשמל 24 שעות ביממה. "אצלי בבית זה לוקסוס", הוא צוחק.
ועדיין, הוא מייחל לימים טובים בהרבה. "נולדתי בשנת 1965, שנתיים לפני הכיבוש הישראלי ב-1967. אני לא יודע מה היה כאן לפני, אבל ממה שאבא וסבא סיפרו לי, וגם מסיפורים של אמא שלי, היה טוב בעזה", אומר דאהר בנימה אישית.
"כילד, אני עוד זוכר ישראלים שהגיעו לכאן לאכול, לעשות חיים. עזה הייתה לגמרי אחרת. עבדתי אצל דוד שלי שהיה שען ופגשתי המון ישראלים שהגיעו אליו. שם גם למדתי עברית. היו תקופות שגם עבדתי בישראל, ועד היום יש לי קשר וחברים ישראלים. אבל הדיכוי כאן הפך לכרוני. המצב היום שונה בהרבה, החיים קשים יותר. זה אולי המצב הכי קשה שהיה כאן. אנשים חיים כדי לשרוד".
"כילד, אני עוד זוכר ישראלים שהגיעו לכאן לאכול, לעשות חיים. עבדתי אצל דוד שלי שהיה שען ופגשתי המון ישראלים שהגיעו אליו"
המילה "לשרוד" תעלה עוד פעמים רבות במהלך הראיון, וגם המילה ג'יאהד, אם כי היא תקבל משמעות חדשה. "ג'יאהד זו לא רק מלחמה מול מישהו אחר, כמו שרבים חושבים. למצוא חיים זה ג'יאהד. זה מושג שמבטא התאפקות ומאבק פנימי, נפשי, שמנהלים בני האדם בניסיון לחיות חיים נורמליים.
"זה בדיוק מה שמעסיק את הרוב המוחלט של האנשים בעזה. נורמליות. כן, לפעמים המושג גם אומר לצאת למלחמה, אבל גם אז הוא כולל את הקונוטציות השורשיות של המילה. חבל לי שעבור מי שלא מכיר את התרבות החברתית המוסלמית, המילה הזו נהפכה לסמל של טרור ומלחמה".
דאהר אומר כי המערכה היומיומית של התושבים בעזה היא בעיקר בעוני ובמצב הנפשי. "הלחץ הכלכלי משנה את האטמוספרה הנפשית הקולקטיבית של האוכלוסייה. השמחה שהייתה הרוח הפנימית של האנשים מתחילה לאזול מהם. זה לא כמו שהיה לפני 20 ו-30 שנה".
"הלחץ הכלכלי משנה את האטמוספרה הנפשית הקולקטיבית של האוכלוסייה. השמחה של האנשים מתחילה לאזול מהם"
מה שלא השתנה, הוא אומר, זו האחדות הסוציאלית, החברתית, והיכולת לארח, גם אם לא בשפע. "אם תבואי", הוא אומר ומהסס לפני שהוא ממשיך את המשפט, "אם תבואי לעזה – כבריטית או צרפתייה, כי לישראלים אין כניסה לעזה – תוכלי למצוא כאן אירוח שבמקומות אחרים לא רגילים אליו, בעיקר בתקופת הרמדאן.
"כעזתי, כפלסטיני, הכנסת אורחים והגשה של מנת אוכל טובה משמחת אותי. אמנם אין פה שפע כמו פעם, אבל בעזה יש את האוכל הכי טוב. אני יודע שישראלים אוהבים את החומוס הירושלמי. אבל החומוס והדגים בעזה הם עם הטעם הכי טוב. טעם שבא מהלב".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם