מוחמד (שם בדוי), עובד כפועל בניין בישראל ומתגורר עם משפחתו בכפר פלסטיני מעבר לחומה, בנפת קלקיליה. הוא בן 38, נשוי ואב לארבע בנות, הגדולה שבהן בת 6 והקטנה בת ארבעה חודשים. מוחמד רזה וגבוה, עיניו כחולות ומבטו עדין, והוא נראה צעיר מכפי גילו.
14 שנים ארוכות חלפו מאז סיים את לימודי התואר ראשון בארכאולוגיה, מאוניברסיטת נג'ח שבשכם, והוא טרם הצליח למצוא עבודה. "אחרי שסיימתי את התואר לא מצאתי עבודה במקצוע שלי, והתחלתי לעבוד בחקלאות או בבניין בשטחי הגדה, בשכר נמוך", הוא אומר.
רק בגיל 27, כשעדיין היה רווק, הצליח מוחמד לקבל אישור לעבוד באזור התעשייה ברקן (רווקים פלסטינים מורשים לעבוד רק בהתנחלויות). "עבדתי 7 שנים במפעל אלומיניום, עם ישראלים ופלסטינים מהאזור".
לפני ארבע שנים הצליח מוחמד להשיג את אישור העבודה הנכסף בישראל. "חבר שלי ודוד שלי עובדים אצל אותו קבלן. הם ידעו שאני מחפש עבודה בבניין, ואמרו לי שהקבלן שהם עובדים אצלו מחפש פועל. הם סיפרו לקבלן עלי, והוא כבר הוציא לי את רישיון העבודה". מאז עובד מוחמד אצל הקבלן כשכיר.
העבודה מחייבת אותו להחזיק ברישיון עבודה בישראל, "תסריך", ולעבור מדי יום בידוק ביטחוני במחסום אייל, יחד עם עוד כ-15 אלף פועלים פלסטינים. כדי להיכנס לגבולות ישראל, ולהספיק להגיע למחסום בשעה ארבע לפנות בוקר, מוחמד מתעורר מדי לילה בשעה 3:30. "אפילו בקיץ השמש לא קמה בשעה הזו", הוא מחייך.
בשעה 3:50 אוספים אותו מביתו. "אני ועוד שישה פועלים מהכפר נוסעים במונית קבועה למחסום. אותי הם אוספים אחרון", הוא מספר, "כי אני גר הכי קרוב למחסום". כל אחד מהנוסעים משלם עבור הנסיעה 7 שקלים, או 49 שקל למונית כולה, "ואם מישהו מאיתנו לא מגיע לעבודה אנחנו צריכים להשלים את הסכום".
כדי להיכנס לגבולות ישראל, ולהספיק להגיע למחסום בשעה ארבע לפנות בוקר, מוחמד מתעורר מדי לילה בשעה 3:30. "אפילו בקיץ השמש לא קמה בשעה הזו", הוא מחייך
שוק האוכל, שנמצא לפני הכניסה למחסום, מתעורר לחיים יחד עם הפועלים, אך מוחמד מצויד לרוב באוכל שאשתו הכינה, וניגש ישירות לעמדת הבידוק. כשהוא מגיע למחסום הוא נעמד בתור יחד עם אלפי פלסטינים ועובר בידוק ביטחוני בצד הישראלי. "ביום טוב, הבידוק לוקח לנו חצי שעה".
לדבריו, לוח הזמנים הזה מחייב הסדרי שינה לא שגרתיים: "אני ישן לבד, כדי לא להעיר את האישה והבנות. רק בסוף השבוע, בימי חמישי ושישי, אני ישן עם האישה בחדר", הוא אומר במבוכה.
לאחר הבידוק הביטחוני והמעבר לצד השני של המחסום, מוחמד ממתין עוד כשעה לאיסוף למקום העבודה. בשעה 05:30 ההסעה מגיעה ואוספת את מוחמד לאתר הבנייה, ובשעה 06:30 הוא מתחיל לעבוד.
יומו של מוחמד עובר עליו בין עבודות אינסטלציה, ריצוף והנחת אריחי קרמיקה. לו ולחבריו יש הפסקה אחת בצהריים, שבה הם מתפללים וגם אוכלים. אבל הם לא מבזבזים דקה, ולא יוצאים מאתר העבודה במהלך כל היום.
יום העבודה שלו בישראל מסתיים בשעה 15:30, ומוחמד מגיע בחזרה למחסום בסביבות 16:30. "בסוף יום העבודה אין בידוק בטחוני, אבל יש עומס של אנשים שחוזרים לשטחי הגדה המערבית, ולפעמים יש פקק. בדרך חזרה הביתה כבר קל לתפוס מונית, כי יש יותר מוניות שמחכות לפועלים שחוזרים מהעבודה".
הוא מגיע הביתה בשעה 17:30 ויושב לאכול. "אני אוכל לבד כשאני חוזר הביתה. הילדות והאישה אוכלות לפניי בדרך כלל, כי לא תמיד אני יודע מתי בדיוק אגיע הביתה, ואני אומר להן לא לחכות לי עם האוכל".
14 שעות ברוטו ביום
עבור יום עבודה כזה, מוחמד משתכר 260 שקלים. אם מביאים בחשבון גם את זמני הנסיעות, ההמתנה והבידוק, מגיעים ל-14 שעות ברוטו, כך ששכרו של מוחמד מסתכם ב-18.5 שקלים לשעה. זהו ללא ספק סכום נמוך, אך עדיין גבוה יותר מהשכר עבור שעת עבודה בגדה.
בחודש טוב הוא עובד כ-20 יום ומקבל תשלום יומי רק על הימים שבהם עבד ("אני לא מקבל תשלום על ימים שאי אפשר לעבוד בהם בגלל שיש סגר או גשם, וגם לא על חגים – לא שלנו ולא של היהודים"). ברוב חודשי השנה השכר שלו מסתכם ב-5,200 שקלים בחודש, ופעמיים בשנה השכר גבוה יותר ומגיע ל-5,500 שקלים.
עובד פלסטיני המועסק כשכיר בישראל זכאי להטבות סוציאליות, ואמור לקבל שכר ברוטו ונטו כמו כל עובד ישראלי אחר. ואולם, גם בתחום זה יש לא מעט קומבינות. על פי דו"ח המרכז לכלכלה מדינית, המעסיקים הישראלים משלמים לפועלים סכומים נמוכים מאלה שמדווחים למשרד האוכלוסין וההגירה.
"לא משלמים לי על נסיעות, לא משלמים לי על חופשות והבראה וגם לא על ימי חג. הכל מזויף בתלושי השכר שאנחנו מקבלים, וכל העובדים הפלסטינים סובלים מזה", אומר מוחמד
מוחמד הוא אחד מהעובדים שמקבלים בפועל סכומים נמוכים מאלה המופיעים בתלוש השכר שלהם. הוא אינו מקבל את ההטבות הסוציאליות המגיעות לו, אף שאלו מופיעות בתלוש השכר. הוא מציג את תלוש המשכורת שלו, ומצביע על העמודות בתלוש שבהן מופיעים תשלומים עבור "ביגוד", "הבראה" ו"נסיעות".
"לא משלמים לי על נסיעות, לא משלמים לי על חופשות והבראה וגם לא על ימי חג", הוא מסביר ומוסיף: "אף אחד לא מאמין שאני לא מקבל את כל הסכום שמופיע כאן. "הכל מזויף בתלושי השכר שאנחנו מקבלים, וכל העובדים הפלסטינים סובלים מזה", הוא אומר.
![מחסום בית לחם לאחר השיפוץ (צילום: דוברות מתפ"ש)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2019/05/IMG-20190428-WA0006%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%9C%D7%97%D7%9D_%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9_%D7%93%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%AA%D7%A4%D7%A9-640x400.jpg "מחסום בית לחם לאחר השיפוץ (צילום: דוברות מתפ"ש)")
אבל עם כל הכבוד לתעודת לתלוש השכר הבעייתי, המסמך החשוב ביותר בחייו של מוחמד הוא אישור העבודה בישראל. מספר האישורים הכולל כפוף למכסות העסקה שקובעת הממשלה עבור כל ענף בנפרד. הענפים שזכאים למכסות הם אלה המאופיינים במחסור בכוח עבודה ישראלי, כמו בנייה, חקלאות, תעשייה ושירותים. על פי נתוני הלמ"ס הפלסטינית, מספר ההיתרים התקפים כיום עומד על כ-153 אלף. כ-90 אלף מבעלי רישיונות העבודה נכנסים לישראל מדי יום, וכ-70% מאלה מועסקים כפועלי בניין.
150 שקל לכרטיס מגנטי
בפועל, היתרי העבודה מונפקים ע"י מנהלת התיאום והקישור האזוריות בגדה, שהיא יחידה של מתאם פעולות הממשלה בשטחים. תהליך הוצאת האישור כולל הנפקת כרטיס מגנטי על ידי כוחות הביטחון, לבקשת העובד ועל חשבונו, בעלות של 150 שקל. הכרטיס תקף לארבע שנים ובמחשבי הבידוק הביטחוני הישראלים, מוצגים בו נתונים ביומטריים. מתן הכרטיס מותנה בבקשת העסקה ממעסיק ישראלי שיש לו אישור למכסות עובדים.
כל היתרי העבודה הם זמניים, והעובדים הפלסטינים מחויבים להשיג אותם מחדש בכל שישה חודשים כדי להאריך את תוקפו של הכרטיס. ההיתר כולל הגבלות על השעות והאזורים שבהם יכול העובד לשהות בישראל, ובנוסף כפוף לשינויים בלתי צפויים, הנובעים מהמצב הביטחוני, למשל סגר, חגי ישראל וכדומה. למרות שהנתונים מלמדים על עלייה שנתית מתמדת במספר היתרי העבודה המאושרים לעובדים פלסטינים, רק מספר קטן יחסית של מבקשים מצליחים לקבל את האישור המיוחל.
בשל הקושי בהנפקת האישורים, התפתח שוק שחור של סחר באישורי עבודה משני צידי הגדר. מן הצד הישראלי מגיעות לפעמים לעובדים הצעות להטבה בתנאי החיים, וזאת בתמורה למידע. במקרים אלה, הם מוזמנים לשיחה עם עם גורמים ישראליים, ומקבלים הצעה להיות משתפי פעולה בתמורה להטבות ולקבלת אישור לעבודה ושהייה בישראל. מהצד הפלסטיני התפתח שוק שחור שמפעילים 'מעכרים' כדי לסייע לפועלים להוציא אישור עבודה.
מצד אחד זיהו המעכרים את הצורך של פלסטינים לקבל אישורי עבודה כדי להיות מסוגלים להתפרנס בישראל. מצד שני הם מקושרים למעסיקים ישראלים מורשים שיש להם מכסות כוח אדם גבוהות מאלה שהם צריכים בפועל, אך מאחר שהם אינם מעוניינים לאבד את האישורים האלה, מחשש שיזדקקו להם בעתיד, הם אינם מבטלים את האישורים אלא סוחרים בהם באמצעות ה'מעכרים' הפלסטינים.
כדי לקבל את הרישיון שיאפשר להם להיכנס לישראל ולמצוא בה עבודות מזדמנות, בשכר מינימום, פועלים פלסטינים משלמים אלפי שקלים למעכרים. בדרך כלל הם עובדים בישראל בעבודות המסוכנות, הקשות והמלוכלכות ביותר – בנייה, כרייה וחציבה. שיעור קטן מהם עובד במלונאות.
אדהם חי על רישיון עבודה קנוי כבר שנים. הוא בן 40, ואב לשמונה מא-רם. מדי חודש הוא משלם על היתר העבודה שלו, שכולל גם אישור לינה בישראל, 2,600 שקל. את אישורי הכניסה לישראל הוא קונה ממעכר שהכיר: "לבן אדם הזה יש קשר עם קבלן מורשה בישראל, שיכול לתת אישורים שכתוב עליהם 'אישור עבודה בישראל'. בהתחלה שילמתי על החודש הראשון במזומן ואת השאר בצ'קים דחויים, ל-6 חודשים של הרישיון".
כדי לקבל את הרישיון שיאפשר להם להיכנס לישראל, בפלסטינים משלמים אלפי שקלים למעכרים. בדרך כלל הם עובדים בעבודות המסוכנות, הקשות והמלוכלכות ביותר
גם הרישיונות שהושגו בשוק השחור בתוקף לחצי שנה בלבד, ואחר כך על העובדים לחדשם. "המחירים כל הזמן עולים, בהתחלה שילמנו 1,700 שקל אחר כך 2,000 לחודש אבל עכשיו זה כבר עולה 2,600 בחודש, ולא תמיד יש מספיק עבודה ויוצא שאנחנו מפסידים", אומר אדהם, שלרוב מצליח למצוא לעצמו עבודות בשיפוצים. "יש לי קשרים בישראל, ולקוחות ממליצים עלי לשיפוצים, לצבע, לטיח, אני מקצועי", הוא מתגאה.
גם אחיו של אדהם קנה אישור לעבודה בישראל ממעכרים, אך לאחרונה האישור בוטל. "לפני חודשיים אחי הלך למחסום וראה שביטלו לו האישור ולא נתנו לו לעבור. הוא לא שילם למעכר כי היה לו כסף לשלם – והאישור שלו בוטל. עכשיו הוא צריך להתחיל את כל התהליך של קבלת רישיון עבודה מהתחלה".
רישיונות העבודה הקנויים, הם חלק מהרישיונות שבמכסה, ואינם מזוהים כחריגים במערכת. עם זאת, הם הופכים את הפלסטיניים לשבויים בידי המעכר שלהם. ואדהם כבר מצביע על התעלול הבא של המעכרים: "עכשיו מחתימים את מי שהם מוכרים להם אישורים שלא יתבעו מהם פיצויים אם יבוטל האישור".
הערכה אופטימית
המנהל האזרחי, בשיתוף כמה משרדי ממשלה שוקדים בימים אלה על יצירת מודל חדש להעסקת פועלים פלסטינים מיהודה ושומרון בישראל. "מודל התעסוקה החדש נמצא בהליכים מתקדמים ובהערכה אופטימית יופעל כבר בעוד חצי שנה", מסר נציג מתאם פעולות הממשלה בשטחים.
המודל החדש אמור לבטל גם את הצורך במעכר. אתר שיוקם המסגרת הפרויקט אמור לתת מענה למעסיקים הישראלים המעוניינים בעובדים ולפלסטינים שמבקשים היתר תעסוקה, וכן לבטל את התלות שיש כיום לפועל במעכר מצד אחד, ובקבלן שמחזיק במכסות אישיות מצד שני. עם יישום המודל החדש המכסות לא יהיו פרטניות למעסיק, אלא יהפכו לכלליות ללא תלות במעסיקים.
האתר יפעל במתכונת שבה יסווגו מבקשי היתרי העבודה על פי הכשרתם המקצועית, כגון בנייה וחקלאות. מעסיק או בעל מפעל יוכלו לפנות בבקשה להעסקת תושב המתמחה בתחום המקצועי הדרוש להם, ופועל שכניסתו לישראל אושרה יוכל לעבוד אצלם.
בנוסף, צפוי המנהל האזרחי להקים מעין לשכות תעסוקה אזרחיות בגדה, שפלסטינים יוכלו לעבור בהן הכשרה מקצועית. בשלב הראשון יוכשרו העובדים לעבודות בניין שהן המקצוע המבוקש בישראל.
"ההכשרה צפויה להפוך את העובדים למקצועיים יותר, כך שטיב העבודה יהיה גבוה יותר, ייגרמו פחות תאונות עבודה, והפועל ירכוש מיומנות בתחומו", נמסר מנציג מתאם פעולות הממשלה בשטחים. "בתום תקופת ההעסקה יוכל הפלסטיני לחזור למאגר העובדים הפוטנציאלים ולחפש תעסוקה חדשה בישראל".
מודל התעסוקה מבקש לטפל גם בהעברת הכספים בין המעסיק לפועל באופן מקוון וישיר, וזאת כדי להבטיח שהזכויות הסוציאליות ושכר המינימום אכן ישולמו לעובד.
28 מחסומים פעילים
בינתיים, העובדים הפלשתיניים מתקשים למצות את זכויותיהם הסוציאליות, ואת זכויותיהם באופן כללי. בין הגדה לישראל יש 28 מחסומים פעילים, 13 מהם להולכי רגל. הבידוק בירושלים נעשה על ידי המשטרה, ובשאר המחסומים על ידי אזרחים עובדי משרד הביטחון. המחסומים נפתחים בארבע לפנות בוקר, כך שבשעות הבוקר המוקדמות (בין חמש לשבע) נוצר שם עומס גדול.
ליד מחסום בית לחם – שנפתח לאחרונה במלואו לאחר תקופת שיפוצים ממושכת – פגשתי את סאלם בשעת צהריים. "לא נתנו לי לעבור", הוא אומר בייאוש לבן הדוד שהביא אותו, ופונה אלי כשהוא מנפנף בתעודת הזהות שלו. "אני בן 55", הוא ממלמל בקול עייף תחת השפם, "בגיל שלי כבר לא צריך להוציא אישורים כדי להיכנס, אבל הם לא נותנים לי להיכנס ואני צריך לעבוד".
יאגן, בן הדוד ונהג מונית שהביא אותו למחסום, מסביר: "בגילו לא צריך אישור, אבל בלי אישור צריך לבוא למחסום אחרי השעה שמונה. בשבוע שעבר הוא ועוד 11 מבוגרים הגיעו בשעה שש כי רצו להגיע לעבודה בזמן, אז החיילים שלחו את כולם הביתה ומאז לא נותנים לו לעבור במחסום. כל יום הוא בא ומנסה לעבור, והם שולחים אותו הביתה, ועכשיו אומרים לו לבוא עוד שלושה חודשים. את יכולה לעזור לו?"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו