הזיכרונות מהפרק האחרון והמצמרר של ההרפתקה הישראלית בביירות ב-1982 תמיד מתחילים אצלי באווירה הנשגבת של בית הכנסת הגדול בירושלים בערב ראש השנה. שנה מונומנטלית הגיעה אז לסיומה, ובמהלך הטקס הארוך אפשר היה לגלול בראש אירועים רבי חשיבות – הנסיגה מסיני, הפינוי הטראומתי של ההתנחלות ימית, הפלישה ללבנון. אבל שעות לפני תחילת הטקס החלו להגיע דיווחים מטרידים על טבח במחנות פליטים בביירות שביצעו מיליציות נוצריות.

הלכתי אל בית הכנסת הגדול, שבו נהג ראש הממשלה דאז מנחם בגין להתפלל בחגים, כדי לראות אם ההתפתחויות החדשות היו רציניות מספיק כדי למנוע ממנו להגיע. הוא היה במקומו, ישוב מהורהר בקדמת האולם המלא אדם. כשתפילות החזן והמקהלה הדהדו מחלונות הוויטראז', הוא עדיין קיבל את הדיווחים המבולבלים שהעבירו לו עוזריו.

בתום החג בן היומיים נסעתי לביירות עבור הג'רוזלם פוסט. כבר הכרתי את הדרך אחרי כניסתה של ישראל לחצי הנוצרי של העיר מוקדם יותר באותו הקיץ.

מערב ביירות, המוסלמית ברובה, שבה שכנו מחנות הפליטים, הפכה נגישה רק לאחר סילוק יאסר ערפאת ולוחמי אש"ף ב-30 אוגוסט. עמדתי עם עוד עיתונאים על גג המשקיף אל הנמל, וצפיתי בהם עולים על מעבורת לבנה שלקחה אותם לגלות בטוניס לאחר הפסקת האש שהושגה בסיוע האו"ם. היה קשה שלא להודות כי שר הביטחון דאז, אריאל שרון, שיזם את הפלישה, השיג סדר חדש בלבנון.

עמדתי על גג המשקיף אל הנמל, וצפיתי באנשי אש"ף עולים על מעבורת לבנה שלקחה אותם לגלות בטוניס. היה קשה שלא להודות כי שר הביטחון דאז, אריאל שרון, השיג סדר חדש בלבנון. זה נגמר כעבור שבועיים

זה נגמר כעבור שבועיים, ב-14 בספטמבר, עם ההתנקשות בחייו של בעל בריתה העיקרי של ישראל בלבנון, מנהיג הפלנגות בשיר ג'ומאייל, שנבחר זמן קצר קודם לכן לנשיא. זו הייתה תזכורת לכך שמהלך ההיסטוריה בלבנון אינו מרבה לסטות אל שדות שטופי שמש. כעבור יומיים בלבד החל הטבח בפלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה, בידי הפלנגות הנוצריות שביקשו לנקום במשך יומיים.

יאסר ערפאת, מקדימה במרכז, בוחן את הנזק באזור האוניברסיטה הערבית במערב ביירות, 2 באוגוסט 1982, בעקבות הפגזה כבדה שביצעה ישראל יום קודם לכן (צילום: AP Photo/Mourad Raouf)

כשהגעתי למזרח ביירות הנוצרית אחרי ראש השנה, אספתי כנדרש "מלווה" מדובר צה"ל לפני שנסעתי למעוז המוסלמי בדרום העיר. יצא שהמלווה היה עמית שלי מהג'רוזלם פוסט במילואים, אד גרוסמן. עצרתי גם במשרד הקישור של משרד החוץ, שבראשו עמד מכר ותיק. התדריך שלו כלל בעיקר משיכת כתפיים מיואשת. הוא לא יכול היה להסביר מה קרה או איזה תפקיד מילאה בכך ישראל.

חייל ישראלי שביקשנו ממנו הנחיות כיוון, מילואימניק, הצביע על הדרך למחנות הפליטים. הוא סיפק לנו את התובנה הראשונה על מה שהכוחות הישראליים בלבנון חשבו על הטבח. "אם אני רואה את שרון", הוא אמר, "אני יורה בו".

מפקדת גדוד צנחנים, שהעמדות שלו השקיפו דרום-מערבה אל המחנות, הייתה ממוקמת בבניין בית ספר מודרני. כמה חיילים ישנו בשקי שינה על הרצפה. סגן צעיר ששימש כקצין תורן ענה לשאלותיי בתמציתיות.

יחידות מהגדוד, הוא הודה, התפרסו באזור, אבל לא בתוך המחנות. הוא שמע ירי ספורדי בלילה שבו החל הטבח, אבל לא ייחס לכך חשיבות מפני שכל יום נשמעו יריות. לכל משפחה במחנות היה נשק. לא, אני לא יכול להיכנס למחנות. זה מסוכן מדי. הכוחות הישראליים לא נכנסו אליהם. בסדר, אני יכול ללכת לצומת הקרוב שממנו אפשר לראות את המחנה, אבל לא מעבר לכך. הוא לא יכול לאשר לי לראיין חיילים. כשהגענו אל הצומת עצרה אותנו קבוצת חיילים, אבל הם אפשרו לנו לעבור כשאמרנו להם שאנחנו רק רוצים להשקיף על המחנות ממרחק.

הקרקע נטתה בשיפוע תלול לעבר מחנות הפליטים, שהיו במרחק כ-500 מטרים מאתנו. יכולנו לראות את גגות הבתים אבל לא את הרחובות שבהם היו מוטלות הגופות. על הצומת חלש בניין השגרירות הכוויתית המרשים, בן שבע קומות, שעמד עכשיו ריק. שרת כהה עור ישב בחוץ ודיבר עם סמל בצבא הלבנוני. עכשיו משאש"ף עזב, יחידות הצבא הלבנוני החלו להגיח על פני השטח.

אילוסטרציה: חיילים נחים על גג הצופה על ביתו של נשיא לבנון בפאתי ביירות, 16 ביוני 1982 (צילום: לע"מ/יואל קנטור)

שני הגברים דיברו איתנו על הטבח כבשיחת חולין. הסמל אמר שהנוצרים השתמשו בסכינים כדי להימנע מקולות ירי שיזעיקו את הישראלים. כששאלתי את השרת אם אני יכול לטפס אל גג בניין השגרירות כדי להשקיף אל המחנות, לסמל הייתה הצעה אחרת: "למה שלא תרד אליהם?".

החיילים הישראלים ליד הצומת כבר לא התייחסו אלינו. גרוסמן, שהיה בלבוש אזרחי, הסכים להצטרף אליי. הלכנו במורד הדרך, חלפנו על פני המשוריינים של הצבא הלבנוני ונכנסו למחנה. אף על פי שהטבח החל שלושה ימים קודם לכן, הגופות עדיין היו פזורות ברחובות ובסמטאות. אומדן המתים נע בין 800 ל-3,000. עשרות גופות, מכוסות בשמיכות, היו מוטלות ליד הכניסה למחנה.

אף על פי שהטבח החל שלושה ימים קודם לכן, הגופות עדיין היו פזורות ברחובות ובסמטאות. אומדן המתים נע בין 800 ל-3,000. עשרות גופות, מכוסות בשמיכות, היו מוטלות ליד הכניסה למחנה

עובדי הסהר האדום ומתנדבים אחרים נשאו אותן באלונקות אל תוך בורות קבורה טריים שנבזקו בסיד, וסידרו אותן בתוכם בשורות. פלסטינים צעירים, עטויים מסכות לבנות מפני הצחנה, חפרו בורות נוספים כאחוזי תזזית בעוד מאות אזרחים מסתובבים סביב. פה ושם הציצה יד או רגל מבין שרידי הבתים שנהרסו בדחפורים, זקורה מצפידת מוות. באווירת ההיסטריה המרוסנת בקושי, הפכנו לבלתי נראים כשחלפנו באזור. לא השתהינו שם.

שר הביטחון דאז שרון רוכב על נגמ"ש עם התקדמות הכוחות הישראליים אל פאתי ביירות, 15 ביוני 1982 (צילום: AP)

"תמצא את הסיפור, למען השם"

באותו לילה, בבית המלון שלי ברובע הנוצרי, סקרתי בראשי את אירועי היום, בעיקר את השיחה עם הסגן, שנראתה לי מוזרה יותר ככל שחשבתי עליה. הוא אמר שאסור לו לדבר עם עיתונאים, אבל המשיך לעמוד שם, כמה צעדים מעבר למרחק שיחה רגיל, כשגופו חצי מופנה ממני, כביכול הוא סוקר את מדפי הספרים הסמוכים. הוא בקושי הביט בי, אבל נדמה היה שהוא מצפה לשאלות נוספות. הוא לא ליווה אותי החוצה או הסתלק משם בעצמו. כשהרהרתי בכך, נראה היה שהוא נתון בקונפליקט בין הפקודות שקיבל לבין האינסטינקטים שלו.

הגעתי למסקנה ששפת הגוף שלו הייתה למעשה ברורה למדי – "יש כאן סיפור שצריך לספר, אבל אני קצין וקיבלתי פקודה לא לספר אותו. אבל תמשיך לחפש, ואתה תמצא אותו. אני רוצה שתמצא אותו". אולי אפילו "תמצא אותו, למען השם". עבור הישראלים, ההיבט המטריד ביותר של הסיפור, מעבר למעשי הרצח המזוויעים, היה השאלה אם הייתה כאן קנוניה ישראלית.

בבוקר חזרתי לבדי אל מערב ביירות. הפעם חייל ישראלי, שראה את לוחית הרישוי שלי, עצר את המכונית בנקודת המעבר, ואמר שיש עכשיו פקודה להרחיק עיתונאים ישראלים ממערב העיר. עשיתי פרסה וחניתי ברחוב סמוך. חמש דקות לאחר מכן, ישוב במונית מקומית, חלפתי על פני החייל כשפניי מוסבות ממנו.

הסגן מהצנחנים בירך אותי בחום כשנכנסתי אל מפקדת הגדוד. "הלכת למחנות אתמול, נכון?", הוא לא נראה נעלב כלל מכך שהתעלמתי מהפקודה שלו. "הקלטת אותי, נכון?". נשאתי רשמקול בכיס החולצה שלי, אמרתי לו, אבל השתמשתי בו רק כדי להקליט את זיכרונותיי מהשיחה לאחר שיצאתי מהבניין.

אילוסטרציה: נגמ"שים איטלקיים נוסעים במעבר גלרי סמעאן במזרח ביירות, שמאובטח על ידי חיילים לבנוניים אבל עדיין כולל שלטי אזהרה בעברית, 26 באוגוסט 1982 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית/דליה ינקוביץ')

כמה חיילים וקצינים שראיתי שם יום קודם לכן הצטרפו אלינו. הפעם השיחה הייתה רגועה וידידותית, אבל עדיין לא החלטית – כולנו, כך נדמה, חיכינו שמישהו יספק קצה חוט שיקדם את הסיפור. לבסוף, אחד הקצינים אמר לי, "אתה תמצא את האנשים שאתה מחפש בצומת". "מחלקת המרגמות", אמר מישהו אחר.

חיילי מחלקת המרגמות כבר לא היו בצומת, אבל הופניתי לווילה ברחוב סמוך. כמה חיילים ישבו בכניסה, לצד עמדת מקלע מוגנת בשקי חול. הם אמרו שעליי לדבר תחילה עם המפקד שלהם.

צעיר בסוודר גולף שחור ובמכנסי צבא נקרא למקום, ככל הנראה לאחר שהוער משנתו. הוא עצמו לא היה שם בזמן הטבח, הוא אמר. אחרים מהיחידה היו, אבל הוא אינו מורשה לאפשר לי לשוחח איתם.

אמרתי לו שהפנו אותי אליו ממפקדת הגדוד, טענה שהיה בה מן האמת. במפקדה ודאי היו מודיעים ליחידה בקשר אם זה היה רשמי – אבל הוא לא נזקק לשכנוע רב. הוא הביט בי לרגע במבט חודר, בוחן את מעשיו, כך נדמה, יותר מאשר אותי, ואז אמר לאחד החיילים, "קח אותו לאנשים".

בחצר, כמה חיילים שיחקו כדורסל. כשנכנסנו אליה, סמל שישב בעמדת מקלע על טרסה קם ממקומו וקרא לעבר המלווה שלי: "מי זה?". החייל לא שמע את השאלה והסמל חזר עליה, הפעם בעוצמה רבה. הצגתי את עצמי. הוא הרהר לרגע בתשובה ואז שב והתיישב לאיטו.

המלווה שלי קרא לאחד משחקני הכדורסל, והשאיר אותנו לבדנו אחרי שאמר לו שהקצין שלהם אמר שהוא יכול לדבר איתי. החייל היה צעיר מירוחם, שהיו לו פנים כנות. הוא סיפר את הסיפור שלו ללא שום רגש נראה לעין. הסיפור שלו הפריך לחלוטין את מה שסיפר לעולם הרמטכ"ל, רב-אלוף רפאל איתן, יום קודם לכן. איתן אמר שהפלנגות נכנסו למחנות בחסות החשכה ממזרח, ללא ידיעתה של ישראל, שכוחותיה היו פרוסים ממערב למחנות.

עובדי הצלב האדום מסתכלים על גופה מכוסה בשמיכה זמן קצר לאחר שדחפורים החלו לפנות את השטח במחנה הפליטים סברה בלבנון, 20 בספטמבר 1982 (צילום: (AP Photo/Nash)

החייל מירוחם אמר שהיחידה שלו אכן הוצבה בצומת שממערב למחנות. אבל הצנחנים ידעו שאנשי הפלנגות עומדים להיכנס למחנות כדי לטהר אותם מלוחמי אש"ף שערפאת השאיר מאחור. מאז הפלישה ללבנון ביוני, הישראליים היו אלה שלחמו וספגו אבדות, ללא סיוע מצד בעלי בריתם הנוצרים. הציבור והתקשורת בארץ – וכעת הפיקוד העליון – חשו שהגיע הזמן שהם יתרמו את חלקם.

החייל היה צעיר מירוחם, שהיו לו פנים כנות. הוא סיפר את הסיפור שלו ללא שום רגש נראה לעין. הסיפור שלו הפריך לחלוטין את מה שסיפר לעולם הרמטכ"ל, רב-אלוף רפאל איתן, יום קודם לכן

אנשי הפלנגות חצו את קווי היחידה ללא הפרעה, אמר החייל מירוחם. הוא עצמו דיבר עם כמה מהם. במשך כל אותו הלילה היחידה שלו ירתה פצצות תאורה על פי בקשת הפלנגיסטים. עם שחר המחלקה ירתה כמה פגזי מרגמה לעבר נקודות ציון שסיפקה המיליציה הנוצרית. קולות הקרב היו מעטים, אבל בתחילת המבצע הכוחות הישראליים עצמם הותקפו במטולי רקטות ובנשק קל, לדברי החייל.

אף אחד לא תיאר לעצמו שמתרחש טבח, הוא אמר.

הסיפור שלו קיבל חיזוק מחיילים אחרים ביחידה. אחד מהם סיפר שאחד הפלנגיסטים חזר לצומת במהלך הלילה כדי לבקש אלונקה. הם כבר הרגו 250 "טרוריסטים", אמר איש המיליציה. הישראלים חשבו שזה לא הגיוני.

"אנחנו יודעים בכמה עוצמת אש אנחנו צריכים להשתמש כדי להרוג קומץ אנשים, וכאן הם טוענים שהם הרגו 250, וכמעט לא היה ירי", הוא אמר. החיילים הישראלים לא חשבו על סכינים ודחפורים. "צחקנו בינינו כשהוא עזב, עד שמישהו אמר, 'הם בטח סופרים אזרחים'. ואז הפסקנו לצחוק".

החיילים הביעו סלידה מהפלנגיסטים בעקבות הטבח. "הם רואים את זה באופן שבו אנחנו מסתכלים עליהם", אמר החייל מירוחם.

שתי חיילות של הפלנגות, המיליציה הלבנונית הנוצרית, מדברות עם שני חיילים ישראלים ברחוב בג'וניה, 3 באוגוסט 1982 (צילום: AP Photo/Nash)

הסמל שאייש את עמדת המקלע על המרפסת ביקש לדבר עם העיתונאי. הוא היה מבוגר מהאחרים בשנה או שנתיים, וכמו רוב הצוות היה קיבוצניק. הוא היה עצבני מרוב כעס. "זה ממש מרתיח לשמוע איך הם מנסים להתנער מאחריות", הוא אמר על הגנרלים איתן ושרון.

כניסת אנשי הפלנגות למחנות בוצעה בתיאום מלא עם צה"ל, הוא אמר. הוא שמע בקשר שהם מגיעים. לא עלה בדעתו שזה עלול להוביל לטבח, אבל השהייה בלבנון ככוח כובש משחיתה, הוסיף. כל קבוצה אתנית רוחשת טינה ארוכת שנים לאחרת, וזה פזמון שלא נגמר. הוא עצמו מקיבוץ כברי, ליד הגבול. אם נסיגה מלבנון פירושה חידוש ההתקפות על הקיבוץ, הוא אמר, זה מחיר שהוא מוכן לשלם.

כניסת אנשי הפלנגות למחנות בוצעה בתיאום מלא עם צה"ל, הוא אמר. הוא שמע בקשר שהם מגיעים. לא עלה בדעתו שזה עלול להוביל לטבח, אבל השהייה בלבנון ככוח כובש משחיתה, הוסיף

הש"ג בשער הראשי בדיוק סיים את המשמרת שלו כשיצאתי, וגם הוא דיבר על הסלידה מאנשי הפלנגות ועל ההשחתה שבכיבוש. "אנחנו חייבים לצאת", אמר.

חזרתי לארץ חסין באופן מוזר מפני תחושת הדיכאון שייסרה את המדינה בעקבות הטבח. למרות שראיתי במו עיניי את תוצאות הטבח (אם כי לא את קורבנות האונס הרבים שנורו למוות ואת הילדים שנרצחו), שאבתי נחמה מתגובת החיילים. כל החיילים חשו מוכתמים בשל המעשים שביצעו בעלי בריתם כביכול באויביהם המושבעים. הם חשו מוכתמים גם בשל התפקיד שמילאה בכך ישראל, ששלחה את הפלנגיסטים למחנות והאירה עבורם את זירת ההרג.

איש לא טען ששרון או איתן ידעו שעומד להתבצע טבח. אבל הם היו צריכים לדעת. כבר בוצעו בעבר מעשי טבח רבים. החיילים האמינו שישראל נושאת באחריות מוסרית מפני שהיא הכניסה את הרוצחים בדלת הקדמית, ולא נקטה שום צעדים כדי למנוע את מה שקרה. איש לא חשב לפטור את ישראל מאחריות בטענה שזה בסך הכול מקרה של "גויים שהורגים גויים" – במקרה זה נוצרים שהורגים מוסלמים – והיהודים מואשמים בכך. בתוך האשמה והכעס, החיילים הצעירים ביטאו מודעות מוסרית שכל אומה הייתה יכולה להתגאות בה.

אזרח לבנוני רוכב על אופניים דרך המחנה הפלסטיני בסברה, מערב ביירות, 18 בספטמבר 1982 (צילום: AP Photo)

עשרה ימים לאחר הטבח ממשלת ישראל מינתה ועדת חקירה שכיהנו בה נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן, השופט אהרן ברק והאלוף במילואים יונה אפרת. בתום חקירה בת ארבעה חודשים הוועדה קבעה כי הכניסה למחנות "נעשתה מבלי להתחשב בסכנה ש(מקבלי ההחלטות) היו מחויבים לחזות כמסתברת".

לדברי הוועדה, הכישלון להגן על האוכלוסייה האזרחית של ביירות, שהייתה תחת שליטת ישראל, הוא "משום אי מילוי חובה שהייתה מוטלת על שר הביטחון". הוועדה המליצה על התפטרותו של שרון. לאחר שסירב להתפטר, הוא הודח ממשרד הביטחון אך נשאר בממשלה כשר בלי תיק.

מסקנות דומות התקבלו לגבי רב-אלוף איתן וכמה קציני מודיעין. היות שאיתן היה אמור לסיים את תפקידו בתוך כמה חודשים, הוועדה קבעה כי "די לקבוע אחריות ללא המלצות נוספות כלשהן".

אילוסטרציה: מגויסים חדשים למיליציית מפלגת הפלנגות עוברים אימונים בבסיס חיל המצב של המיליציה הנוצרית בביירות, 3 בינואר 1977 (צילום: AP Photo)

"אם הם רדפו את הפלסטינים, למה הם הפציצו אותנו?"

מה שהפתיע את הישראלים שראו את ביירות לראשונה ב-1982 היה שבתום שנים של מלחמת אזרחים מרה ושלושה חודשים של הפגזות אוויריות וארטילריות מצד ישראל, היא עדיין הייתה עיר יפה ושוקקת חיים.

כששוטטתי במערב ביירות מיד לאחר סילוקו של אש"ף, הבחנתי במשרדים של עיתון מקומי בשפה הצרפתית שהיו ממוקמים במפלס הרחוב. נכנסתי פנימה, הצגתי את עצמי בפני עורכת שניהלה את חדר החדשות, ושאלתי אם אני יכול לשוחח איתה. לא אמרתי מאיזו מדינה אני, אבל נראה שהיא ניחשה. היא הניחה לי לשבת בפינה במשך עשר דקות בזמן שהייתה עסוקה במגיהים ובשיחות טלפון בעודה מנסה להחליט, כך נראה, כיצד לנהוג אם יתברר שאני ישראלי.

היו לה פנים אינטליגנטיות, ובסופו של דבר היא הפנתה אותן אליי. "כן, איך אני יכולה לעזור לך?". כדי לרכך את הרושם, אמרתי שאני כותב עבור הטורונטו גלוב אנד מייל (מה שאכן עשיתי מעת לעת), "וגם עבור הג'רוזלם פוסט".

"אני אדבר לעיתון של טורונטו", היא אמרה.

טנק ישראלי ליד אזור המוזיאון של ביירות, 8 באוגוסט 1982 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית/יעקב סער)

הם חוו זה עתה שלושה חודשים של אימה (הפלישה הישראלית), אמרה העורכת.

"עכשיו הסיוט הזה נגמר. נבנה מחדש את האומה, לא את המדינה. אם לא, לא תהיה לנו תקווה. אני חושבת שנעשה את זה". היא לא נשמעה בטוחה בעצמה.

היא דיברה בכעס על הפלסטינים ועל ההשפלה שהם גרמו. "לבנון שילמה מחיר נורא בשבילם. היו לנו שמונה שנים של מלחמה. זה היה הפרק האחרון ואולי הגרוע ביותר. זאת הייתה המלחמה הגרועה ביותר בעולם".

ומה היא חושבת על ישראל? התשובה שלה הפתיעה אותי. "אני מעריצה את ישראל. זה עם שסבל ובנה מדינה מכלום. אבל עכשיו אני חשה מרירות. ההפצצות היו מוגזמות. אם הם רדפו את הפלסטינים, למה הם הפציצו אותנו?"

ומה היא חושבת על ישראל? התשובה של הלבנונית הפתיעה אותי. "אני מעריצה את ישראל. זה עם שסבל ובנה מדינה מכלום. אבל עכשיו אני חשה מרירות. אם הם רדפו את הפלסטינים, למה הם הפציצו אותנו?"

הדעות בקרב הלבנונים חלוקות שווה בשווה, היא אמרה, בין אלה שאומרים שרק ישראל הייתה יכולה להוציא את אש"ף מלבנון לבין אלה שאומרים שישראל חצתה את גבול המותר מבחינה הומנית. "אני עצמי חלוקה", היא אמרה.

מה שהיא חששה מפניו כעת היה שישראל תדרוש הסכם שלום עם לבנון כתמורה על סילוק אש"ף. "אנחנו מוקפים ב-100 מיליון ערבים ותלויים בהם מבחינה כלכלית. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו נתק". האפשרות הזאת התבטלה עם ההתנקשות בחייו של ג'ומאייל. בדרכי החוצה היא ליוותה אותי אל הדלת ולחצנו ידיים. "זה בסדר", היא אמרה לי בחיוך, "אתה יכול להגיד 'מזל טוב'".

רבינוביץ' רושם הערות על גג הצופה אל הנמל שממנו שט ערפאת אל הגלות (צילום: ריצ'רד לובל, באדיבות רבינוביץ')

הכותב הוא מחברם של הספרים "מלחמת יום כיפור", "ספינות שרבורג", "הקרב על ירושלים", ו"ירושלים עלי אדמות" ("The Yom Kippur War", "The Boats of Cherbourg", "The Battle for Jerusalem", "Jerusalem on Earth").