הסדרה הבריטית אחוזת דאונטון מספרת על המעמדות החברתיים באנגליה בתחילת המאה הקודמת, על רקע מלחמת העולם הראשונה הנוראה. משפחת האצולה הבריטית ומשרתיהם גרים בטירת דאונטון. המשפחה בקומות העליונות והמשרתים בתחתונות. האדונים והמשרתים מתחככים זה בזה במגבלות של שמירת מעמדותיהם באופן מעיק ויום-יומי.

הסדרה הבריטית אחוזת דאונטון מספרת על המעמדות החברתיים באנגליה בתחילת המאה הקודמת, על רקע מלחמת העולם הראשונה. משפחת האצולה הבריטית גרים בקומות העליונות, ומשרתיהם בתחתונות

המשחק והבעות הפנים של צוות שחקני התיאטרון הבריטי נפלאים, בית ספר למשחק. הסדרה משקפת את חיי האצולה האירופאית המתנשאת ואת המועקה והשאיפה לחופש ולשחרור של המשרתים. תיסכול שבה לידי ביטוי גם בשיר המחאה החברתית של ג'ון לנון גיבור מעמד הפועלים.

על העמדת פנים

ארי אלון בספרו עלמא די כותב על העמדת הפנים הנדרשת מחכמי הדת כדי להנהיג את קהילותיהם. על פי אלון הם לא באמת יודעים יותר מאיתנו, עם-הארץ, על האל ועל בריאת העולם, ורק מעמידים פנים שאמונתם בבורא מוחלטת.

אומנות העמדת הפנים של החכמים לא פחות מרשימה ממשחקם הנפלא של שחקני התיאטרון הבריטי של אחוזת דאונטון. גם אצל החכמים יש חלוקה למעמדות חברתיים, מעמד עם-הארץ הנמוך לעומת מעמד החכמים ותלמידי החכמים, הצדוקים החדשים.

אלון, שגדל במשפחת רבנים לאומית דתית, כותב דברים מפתיעים מאוד כמו – יש אלוהים כי אין גוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה וגם הגיעו שמים עד נפש. אלון מדבר על עושקים ועשוקים ותפילותיהם, על קדיש היתום של חברו הילד, עלמא די, שטעה במילות הקדיש ומצטט אימרה של אמא שלום אחותו של רבן גמליאל בתלמוד הבבלי – משנחרב בית המקדש ננעלו כל שערי שמים חוץ משערי הונאה.

ארי אלון כותב על העמדת הפנים הנדרשת מחכמי הדת כדי להנהיג את קהילותיהם. על פיו, הם לא באמת יודעים יותר מאיתנו, עם-הארץ, על האל ועל בריאת העולם, ורק מעמידים פנים שאמונתם מוחלטת

ארי אלון מדבר על התהליך של אובדן האמונה באל ילדותו, שהתגבש להכרה מלאה לאחר מלחמת יום הכיפורים ועל הנחמה שמצא בדמותה של אמא שלום, אחותו של רבן גמליאל ואשתו של רבי אליעזר.

לא בשמיא היא

גיבורתו של ארי אלון, אמא שלום, מוזכרת בתלמוד בהקשר תנורו של עכנאי שהוא המקור לאימרה ידועה יותר מהציטוט על שערי ההונאה שלא ננעלו – לא בשמיא היא.

הדיון בין החכמים בדיני טומאה וטהרה הביא לפסיקה גורפת לגבי סמכות ההלכה הפרושית. החכמים פסקו, שמיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי שמים ולכן החלטות רוב החכמים הפרושים יקבלו מעמד של תורה, כאילו ירדו אל משה מהר סיני.

רבי אליעזר בן הורקנוס התנגד להחלטתם והוכיח צדקתו בעזרת מעשי ניסים ובת-קול שמיימית, אבל למרות זאת דעתו נדחתה על ידי שאר החכמים שפסקו "לא בשמיא היא" ונידו אותו.

על פי התלמוד הבבלי, רבי אליעזר המנודה והמאוכזב הטיל קללה על רבן גמליאל, אחיה של אמא שלום, שמת, ואת הנידוי של רבי אליעזר הסירו החכמים רק לאחר מותו של אליעזר.

לנעול את שערי ההונאה

החכמים הפרושים הפכו את היהדות לדת בה אנשים ולא אלים קובעים את החוקים, בהחלטות רוב שיש להן תוקף של תורת משה מסיני.

זו אמירה מעניינת וחשובה מאוד, אבל היא סותרת את האפקטיביות של התפילה למשל ביום הכיפורים. מה הטעם בתפילות יום כיפור אם החכמים פסקו שמיום שנחרב בית המקדש כל שערי שמים ננעלו?

בנוסף, החכמים לקחו לעצמם את מעמד הלויים החדשים, והאמת היא שלא האל (כי שערי שמים הרי ננעלו) ולא תורת משה נתנו לחכמים את המעמד ואת זכויות היתר שהם לקחו לעצמם. אין סיבה שמעמד החכמים ותלמידיהם לא יעבדו לפרנסתם ככל עם-הארץ ושתלמידי חכמים לא ישלמו שכר לימוד כמו כל סטודנט במדינה.

החכמים ותלמידיהם פשוט עושקים את קופת המדינה דרך שערי ההונאה. זה לא רצון האל וגם לא דבר תורת משה מסיני. בשום מקום בתורה לא כתוב שתלמידי חכמים יהיו פטורים משירות צבאי ומפרנסת משפחותיהם ושעם-הארץ יממן אותם. שיוויון בפני החוק צריך להתקיים לכולם וללא מתן זכויות יתר למעמד כזה או אחר. לא ליחידי  סגולה ולא למעמד תלמידי החכמים.

החכמים ותלמידיהם עושקים את קופת המדינה דרך שערי ההונאה. זה לא רצון האל או תורה מסיני. בשום מקום בתורה לא כתוב שתלמידי חכמים יהיו פטורים משירות צבאי ומפרנסת משפחותיהם ושעם-הארץ יממנם

זה לא בשמיא, אלה הם שערי ההונאה שלא ננעלו, כפי שאמרה אמא שלום, ושצריך עכשיו לנעול ולהבטיח שגם נבחרי העם בכנסת ובממשלה שקובעים כיום את החוקים בהחלטות רוב, לא יקחו לעצמם זכויות יתר כפי שעשו הלויים ואחריהם חכמי הדת.

ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.

בשבת הקודמת צויין את יום הניקיון הבינלאומי (World Cleanup Day). זהו זמן ראוי לדבר בו מעט על מה זה בעצם ניקיון. ניקיון זה לא רק לעשות ספונג'ה, אלא ערך. למרבה הצער, כאן בישראל הערך הזה קצת הוזנח ונשכח.

בשבת הקודמת צויין את יום הניקיון הבינלאומי, זמן ראוי לדבר בו מעט על ניקיון. ניקיון זה לא רק לעשות ספונג'ה, אלא ערך. למרבה הצער, כאן בישראל הוא קצת הוזנח

אנחנו אוהבים שהבית שלנו נקי, שהרצפה מצוחצחת, המדפים מסודרים והחצר מטופחת. אבל ביציאה משער הבית, למדרכה, לגן הציבורי, לפארק או לחיק הטבע מתגלה הישראלי המכוער, שהניקיון לא ממש בראש מעייניו.

הישראלים אינם "חולי ניקיון", אבל אנו בכל זאת סובלים ממחלה של חוסר אכפתיות מסביבתנו ומניקיונה. צאו לטייל וראו שהניקיון כבר לא באופנה. הזבל נערם בשולי הדרכים, נזרק ליד מעיינות ואתרי תיירות, נמצא בכל מקום סביבנו.

אירועים המוניים משאירים מאחוריהם לרוב פחי אשפה ריקים ומדשאות מלאות באשפה, הזבל הפך לחלק בלתי נפרד מסביבתנו. כל אלו כמובן מתגמדים לנוכח פסולת הבניין הנזרקת באופן פיראטי בלב הטבע הישראלי, שהולך ומתלכלך והופך לפחות ופחות נעים ומזמין.

אבל חוסר האכפתיות שלנו מניקיון לא נגמר בלכלוך שאנחנו משאירים מאחורינו. למעשה שם הוא רק מתחיל. משם הוא ממשיך ליחס שאנו מעניקים לעובדי הניקיון. אלו אנשים שעבור רבים מהישראלים הם שקופים, מובנים מאליהם. אנחנו נלכלך, הם ינקו, אומרים לעצמם רבים באטימות, לעיתים אף ברשעות.

חוסר האכפתיות שלנו מניקיון לא נגמר בלכלוך שאנו משאירים מאחורינו. זה ממשיך ליחס שאנו מעניקים לעובדי הניקיון, שעבור רבים מהישראלים הם שקופים. אנחנו נלכלך, הם ינקו, אומרים לעצמם רבים באטימות

הגיע הזמן שנכיר באמת: מדינה שאזרחיה מזלזלים במלאכת הניקיון ובעוסקים בה, תהיה מדינה מלוכלכת.

אבל הבעיה ממשיכה מהאזרחים לרשויות המדינה. נכון להיום חסרים בישראל לפחות 15 אלף עובדי ניקיון. אך בניגוד לענפי הבניין, החקלאות וענפים נוספים, כשזה מגיע לניקיון, המדינה נותרת באדישותה ולא ממהרת לאשר הגעת עובדים מהרשות הפלסטינית או מחו"ל.

15 אלף העובדים הללו, יכולים היו לייצר עבורנו סביבת חיים נקייה ונעימה יותר, במשרדי הממשלה, בבתי החולים, בבתי הספר ובמקומות רבים נוספים, אבל נאמנה למסורת הישראלית של זלזול בחשיבות הניקיון, הממשלה נמנעת מלאפשר הבאת עובדים. גם מכרזי המדינה שמתמחרים את עבודת הניקיון בשכר דחק, על סף שכר המינימום, הם חלק מהראיה של המדינה את הניקיון כנחות.

טוב נעשה כולנו, אזרחי ישראל, מקבלי ההחלטות והמנהיגים אם נייחד את יום הניקיון הבינלאומי למחשבה על הניקיון כערך.

נאמנה למסורת הישראלית של זלזול בחשיבות הניקיון, הממשלה נמנעת מלאפשר הבאת עובדים. גם מכרזי המדינה שמתמחרים את עבודת הניקיון בשכר דחק, הם חלק מהראיה של המדינה את הניקיון כנחות

על מה הלכלוך מסביבנו אומר עלינו כחברה. על מה הזלזול בעובדי הענף אומר על המזלזלים. על סדר העדיפויות המעוות של מי שמסרבים לאפשר לענף הניקיון די ידיים עובדות על מנת לבצע את משימתו כהלכה.

עו״ד ורוניקה רוזנברג- מנכ״לית ארגון חברות הניקיון בישראל, יו"ר ועדת ביקורת ודירקטורית במועצה הישראלית לצרכנות. צילום: עופר חג׳יוב