אני לא מאוהדיו של נתניהו. כלל לא. כלל וכלל לא. אבל אין לי ספק שנתניהו רוצה מאד להצליח בהתמודדות עם מגיפת הקורונה. לשם כך פחות חשוב אם הוא רוצה זאת מתוך דאגה לאזרחי ישראל או מטעמים פוליטיים. השניים משתלבים.

הצלחה בהתמודדות כפי שנדמה היה שהושגה ב"גל הראשון" הייתה נזקפת לזכותו הרבה יותר מאשר ההסכמים דלי המשמעות עם מדינות המפרץ. היא הייתה מחזקת את מעמדו בקרב אותם תומכים לשעבר שהתלהבותם ממנהיגותו הולכת ופוחתת. במקרה הזה, במהופך מהאימרה הידועה, אין לא רוצה – יש לא יכול.

אני לא מאוהדי נתניהו. כלל וכלל לא. אבל אין לי ספק שנתניהו רוצה מאד להצליח בהתמודדות עם מגיפת הקורונה. לשם כך פחות חשוב אם הוא רוצה זאת מתוך דאגה לאזרחי ישראל או מטעמים פוליטיים. השניים משתלבים

חוסר היכולת טמון בתופעה שבית המשפט העליון מזהיר ממנה מזה עשרות שנים. אזהרותיו החוזרות ונשנות לא רק שנפלו על אזניים ערלות, אלא שימשו לניגוח מערכת המשפט עצמה. כוונתי לאותם מקרים בהם בית המשפט העליון מנע מהממשלה מינויים פוליטיים, הטבות מגזריות, פעולות בניגוד עניינים ומעשים דומים בשל פגיעתם באמון הציבור במערכות השלטון.

הטענה המשפטית לפיה פעולה שלטונית עשויה להימצא פסולה בשל פגיעתה ב"אמון הציבור ברשויות השלטון" הביאה ביקורות לרוב. דניאל פרידמן בספרו "הארנק והחרב" טען כי:

"אמון הציבור הוא מושג פיקטיבי שאינו תלוי מציאות… יכול אדם ליהנות מאמון הציבור בעולם הממשי, לעמוד בהצלחה במבחן הקלפי, ועדיין להיחשב כפוגע באמון הציבור בעולם המשפטי-פיקטיבי, שהוא עולם דמיוני שעוצב על-ידי בית המשפט, אשר שם עצמו כמצפן מוסרי" [עמ' 453].

בכך בלבל פרידמן, כמו מבקרים אחרים, בין תמיכה ציבורית פוליטית לבין אמון. בלבול שאת תוצאותיו אנו חווים בימים אלה, בקושי להתמודד כראוי עם מגיפת הקורונה.

אמון הציבור הוא הידיעה של חברי הציבור שמערכות השלטון פועלות מתוך רצון לשרת את טובת הכלל. מדינה שבה ההנחה הבסיסית הזו אינה נחלת הרוב הגדול של האזרחים, אינה יכולה לתפקד. פשוטו כמשמעו.

אמון הציבור מבטיח היענות מצד אזרחים לדרישות והנחיות של השלטון, על בסיס הידיעה שדרישות אלה, גם אם אינן נראות מוצדקות, נובעות מדאגה לציבור. אני נכון לשתף פעולה עם צעד שהוא פסול בעיניי, בידיעה שמישהי אחרת עשויה להידרש מחר לפעולה שאינה נראית בעיניה, ושנינו נדע שזהו חלק ממחיר השותפות החברתית שלנו. כאשר אנשי השלטון אינם חלק מהמחויבות הזו, כאשר הם פועלים למען טובתם האישית, או טובת חבריהם, מפלגתם או בני ביתם, הנכונות הזו נעלמת, ובצדק.

נתניהו וממשלתו מודעים היטב לחוסר האמון הציבורי בהם. הם גומלים לציבור בקנסות ובמחסומי משטרה. הם מביעים בכך את חוסר אמונם בציבור. במדינה מתפקדת, די היה בפניות מבוססות ומשכנעות של ההנהגה כדי להשיג רמה אפקטיבית של שיתוף פעולה ציבורי. בימי הצנע, בגיוסים צבאיים, בקליטות עלייה המונית ובימי מלחמת המפרץ, ידע הציבור הישראלי לפעול כנדרש על בסיס לכידות חברתית. בשעת המבחן הנוכחית צורת התקשורת העיקרית של הממשלה עם הציבור היא אכיפה פלילית. המנהיגות כשלעצמה חסרת ערך.

נתניהו וממשלתו מודעים היטב לחוסר האמון הציבורי בהם, גומלים לציבור בקנסות ובמחסומי משטרה, ומביעים בכך את חוסר אמונם בציבור. בשעת מבחן הממשלה מתקשרת עם הציבור באכיפה פלילית. המנהיגות כשלעצמה חסרת ערך

שנים ארוכות נהנה נתניהו מתמיכה רחבה למרות שפעל נגד אמון הציבור. את תומכיו זה עניין פחות מסוגיות ביטחוניות, כלכליות ואחרות, בהן העדיפו את מנהיגותו על פני האלטרנטיבות. בשנים האלה נפרמו אותם חוטים עדינים שקשרו יחד את החברה הישראלית. התפוגגה האמונה שבסופו של יום כולנו באותה סירה. הציבור חווה שלטון שמעדיף אנשים חסרי כישורים אך צייתנים פוליטית על פני אנשי מקצוע, מעדיף הנאות אישיות על פני צרכי הציבור ומעדיף טובות לבני ברית קואליציוניים על פני הכרעות עקרוניות. המציאות הזו גובה מחיר ביום הדין, היום בו הממשלה צריכה לפנות לאזרחים בדרישות למען טובת הכלל, ונענית בהתעלמות מופגנת.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.