השבוע חל היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. כל שנה בתאריך הזה אני משתמשת במדיה הזו כדי לספר על התופעה של שתלטנות קיצונית, אשר מרגע שגיליתי אותה, פתחתי במסע של שנים כדי לתת לה מקום בשיח הציבורי שלנו.

השנה הלא פשוטה הזו של משבר עולמי, שהוא האירוע המכונן של המאה הנוכחית, מביאה אותי להבנות ודיוקים גם כלפי התופעה הזו.

מספר הנשים שנרצחו בידי בני זוגן בישראל ובעולם בתקופות הסגר והמשבר הכלכלי החמור בלתי נתפס. הזרקור מופנה, ובצדק, למקרים הקיצוניים ולתמרורי האזהרה שעל כולנו ללמוד בעל פה וללמד אחרות. אך ישנן מערכות זוגיות שלא יסתיימו ברצח ואף אינן כוללות מכות פיזיות כלל, אבל הרמיסה של הנפש והנזק הבלתי הפיך שנגרם לנשים שחיות בהן, חייבים לקבל מקום ונראות.

מספר הנשים שנרצחו בידי בני זוגן בישראל ובעולם בתקופות הסגר והמשבר הכלכלי בלתי נתפס. הזרקור מופנה, ובצדק, למקרים הקיצוניים. אך ישנן מערכות זוגיות שלא יסתיימו ברצח אבל רמיסת הנפש בלתי הפיכה

לא רק מערכות יחסים שבהן יש מכות פיזיות עם סימנים או חלילה נסיון רצח ורצח הן מערכות יחסים שהחברה שלנו אינה יכולה לסבול. גם מערכות יחסים שבהן נשים חוות השפלה יומיומית, התעמרות, כפייה לציית, מעקב מתמיד, חקירות יומיומיות על מעשיהן והגבלה על סוג העבודה או ההשכלה שיוכלו לרכוש הן מערכות יחסים שהחברה שלנו צריכה להוקיע, הן בשיח והן בחוק.

בתקופה הנוכחית, שבה אנחנו מכונסות בתוך הבית, רואות הרבה פחות את החברות שלנו, השכנות שלנו וקרובות המשפחה שלנו, אנחנו עלולות לפספס הזדמנויות להיות אוזן קשבת.

את פגישות העבודה ואפילו פגישות חברתיות, אנחנו מקיימות בזום, בוואטסאפ וידאו או בטלפון. התמונה הדו מימדית שמתקבלת לא תמיד מצליחה להעביר את הסיפור כולו.

אז מה את יכולה לעשות? מה אתה יכול לעשות?

להתקשר, לסמס ולהשתדל להדליק מצלמה, לחברות, שכנות, קולגות בעבודה, כמה שיותר פעמים בשבוע.

לשאול את חברותינו, שכנותינו ודודותינו מה שלומן, להתעניין בחייהן, ולהציע אוזן קשבת ותמיכה, גם (ואולי דווקא) כאשר הכל נראה תקין ואין סימנים בולטים לאלימות.

החיים שלנו עמוסים ולחוצים, אבל אם כל אחד ואחת ימצאו זמן לתקשר עם 5-10 נשים באופן קבוע, ויתנו מקום לספר ולחלוק חוויות מחיי הזוגיות, הן יוכלו לספר על מה שעובר עליהן.

לא רק מערכות יחסים שיש בהן מכות פיזיות עם סימנים או חלילה נסיון רצח ורצח הן מערכות יחסים שהחברה שלנו אינה יכולה לסבול. גם כאלה שבהן נשים חוות השפלה יומיומית, התעמרות, כפייה לציית, מעקב, חקירות והגבלות

הנשים שראיינתי במהלך שנות המחקר הדגישו וחזרו ואמרו:

"אל תוותרו עלי. תמשיכו לנג'ז. בפעם הארבעים שתתקשרו אני אספר הכל".

שתלטנות קיצונית על ציר הזמן, איור: ד"ר אילנה קוורטין

ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". עבודת התזה שלה עסקה בהכרזת מלחמה של מדינת ישראל נגד חמאס, וכך גם מאמריה בנושא. היא אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים בעבודה ובעולם המשפחה. שותפה לחקיקה בתחומים אלה ומתמחה באלימות נטולת היבטים פיזיים כלפי נשים. היא יזמת פמטק ופועלת לפיתוח אמצעים טכנולוגיים לקידום בריאות נשים. אילנה היא ד״ר למגדר ועורכת דין מומחית לזכויות נשים. אילנה היא אם לארבעה, מתגוררת בישוב הדרומי אליאב.

כשיתפזר עשן המלחמה, המולת הקרבות תידום ורק הגעגוע, השבר והאובדן יישארו חרוטים בנפש העם כפצעים וכצלקות למשך שנים רבות, ניתן רק לייחל לכך שנתעורר לשחר של יום חדש. יום שבו הממשלה תבין שעליה לעבוד למען אזרחי ישראל, ולא רק למען עצמה; שעליה לחזק את החוסן הלאומי ולגבות את המוסדות הממלכתיים, ובראשם צה"ל, ובוודאי לא להסית נגדם בעת מלחמה או בכלל; ושעליה לדאוג לטובת הציבור כולו, ולא להפקיר את תושבי העוטף שחרב עליהם עולמם ואת העורף הישראלי לטובת עיסוק בלעדי בהישרדותה הפוליטית; ואף לא לבזוז את הקופה הציבורית כדי להעביר שוחד למגזרים מועדפים – החרדים והמתנחלים.

על פי הסקרים האחרונים, התקווה הזו – שכל מי שעתיד מדינת ישראל והמפעל הציוני יקר לליבו צריך להיות שותף לה – עתידה להתגשם בבחירות הבאות. נאמני הדמוקרטיה הליברלית, שנאבקים על האחדות הלאומית ועל יסודותיה הממלכתיים של המדינה מול קואליציה פוסט-ציונית שעושה הכול כדי לפוררם, יזכו לפי התחזיות בלפחות 70 מנדטים.

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".

נבצר מבינתי איך אנשים ממשיכים לשתף ברשתות החברתיות הגיגים של כל מיני קשישים יוצאי מערכות הביטחון השונות, כשנבואות זעם בפיהם, שלכאורה חזו את מה שקרה ב-7 באוקטובר. כל זה מעין הצבעה על כך שהאסון הנורא היה צפוי – כאשר בפועל נבואות הזעם לא הצביעו על שום דבר דומה לזה, ואף שגו בנקודות מאוד קריטיות.

נכון שבישראל תמיד עדיף להיות חשדן יותר מדי מאשר חשדן פחות מדי. מי שחשדן יותר מדי, יכול לצאת אולי גזען או פרנואיד, אך מי שחשדן פחות מדי יכול למות במתקפת הפתע הבאה, לאחר שנתן אמון נאיבי במי שעומדים מולו. לכן יש יותר ביקוש לנבואות זעם חשדניות ושחורות במיוחד, מאשר לנבואות אופטימיות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"