שתי כותרות צדו את עיני בשבועות האחרונים. הראשונה: הפרסום על נהג מונית בן 76 שהוגש נגדו כתב אישום על לקיחת שלושה שקלים ושמונים אגורות מיותרים (לפי גירסה אחרת מדובר בשלושה שקלים וארבעים אגורות, אבל הלכתי על העבירה החמורה והנוראה יותר) מנוסע. זה קרה כשנהג המונית היה ביומו הראשון בעבודה, כנראה בטעות.

פרקליטות המדינה ביקשה להטיל על הנתבע מאסר שלוש שנים או לחילופין קנס בסך 75,000. סכום שכמובן אינו מצוי בכיסו. שכן אם היה בכיסו, כנראה לא היה טורח בגיל כה מבוגר להיות נהג מונית אלא היה יושב בביתו ונהנה מהפנסיה.

סיפור לא ייאמן שמביאה אילה חסון – כתב אישום פלילי (!) הוגש נגד נהג מונית מאילת, שגבה בטעות מהלקוח שלו אקסטרה 3.40 שקלים (!). פחות מ-4 שקלים. הוא היה חדש בתפקיד, לחץ בטעות על תוספת נוסע שלישי במקום תוספת מזוודה, ומאז 3 שנים במלחמת התשה נוראית מול מערכת המשפט. @AyalaHasson

— Neria Kraus (@NeriaKraus) November 26, 2020

בד בבד, אותה פרקליטות המדינה (לא אותם עורכי דין כמובן אבל אותו גוף) דרשו וגם קיבלו עונש של ששה חודשי עבודות שירות בלבד לשוטר שמואל כץ.

כתב אישום הוגש נגד נהג מונית בן 76 על לקיחת 3.80 ש"ק מיותרים מנוסע. הפרקליטות ביקשה 3 שנות מאסר או חלופת קנס של 75,000 ש"ח, שאינם מצויים בכיסו. אילו היו, ודאי היה נהנה מהפנסיה במקום לנהוג במונית

השוטר שמואל כץ היה בעת עבודתו שוטר סייר. במהלך נסיעה הוא קיבל קריאה מאשה במצוקה. הוא הגיע למקום, אך במקום לעזור לה – ניצל אותה מינית, תוך שהוא משאיר את שותפו לניידת למטה מחוץ לבית.

יומיים לאחר מכן האשה התאבדה.

אז אחרי התחקיר של אמיר שואן, השוטר שמואל כץ שניצל מינית אשה במצוקה נפשית קשה קיבל רק חצי שנה עבודות שירות וזו גושפנקא מלאה לכל שוטר שירצה למעול בתפקידו בעתיד @amirshuan https://t.co/iIPaQwgNgY

— guy lerer (@guylerer) November 29, 2020

בעיני מדובר באחד הסיפורים המקוממים ביותר. אכן יש אינספור פגיעות מינית במדינה, וגם נגד צמרת המשטרה כידוע נאספו לא פעם עדויות על הטרדות מיניות. אולם כששוטר מגיע לאשה במצוקה, שתולה בו את כל תקוותה ומצפה שהוא זה שיעזור לה, ואילו הוא, לא רק שמועל בתפקידו ולא מושיט לה עזרה, אלא גם מנצל לרעה את תפקידו, ובשעה שאנחנו, אזרחי מדינת ישראל, משלמים לו – הוא פוגע מינית באשה הנתונה במצב רגיש ופגיע במיוחד, תוך כדי שהוא במשמרת עם מדים.

ואז, אחרי כל זאת, פרקליטות המדינה ביקשה עונש של ששה חודשי עבודות שירות.

כן, האישה איננה בין החיים, בני משפחתה מרוסקים, אבל זה בסדר, השוטר לא עשה משהו נורא עד כדי כך שיצטרך לשבת אפילו שעה אחת בכלא. כמה חודשי עבודות שירות וזהו.

מה שחשוב זה שהפושע האמיתי נתפס ונענש במלוא החומרה. נהג המונית, שעבד כל חייו ובכל זאת לא הצליח לשרוד עם קיצבת הפנסיה שלו לבדה, ובמקום לבכות על מר גורלו החליט בגילו לעבור קורס נהיגה על רכב ציבורי, לשבור חסכונות ולקנות מונית, ואז, לטענת הנוסע, חייב אותו בשלושה שקלים ושמונים אגורות מיותרים.

כן, האישה איננה בין החיים, משפחתה מרוסקת, אבל זה בסדר, השוטר לא עשה משהו נורא עד כדי כך שיצטרך לשבת אפילו שעה אחת בכלא. כמה חודשי עבודות שירות וזהו

יודגש כי לטענת הנהג הסיפור התנהל קצת אחרת, וכי הגבייה המיותרת נעשתה בטעות ומתוך בילבול, בעודו חדש בעבודתו, ולדבריו הוא אף החזיר את הכסף.

אבל גם אם ניצמד אך ורק לטענות נגדו, לפיהן אכן גבה ללא כל הצדקה מנוסע שלושה שקלים וארבעים אגורות, האם העונש שראוי לקצוב לו הוא שלוש שנות מאסר?

וזה לא המקרה היחיד.

השבוע התפרסם מקרה נוסף לפיו הפרקליטות רודפת כבר שלוש שנים אחרי אדם בן 74, חסר בית, לאחר אירוע מוחי, שגנב ארבעה שקלים.

כן, זה הסכום.

אז מה המוטביציה של משטרת ישראל להגיש כתב אישום לבית משםט העמוס לעייפה נגד דר רחוב בן 74 שניסה לגנוב כמה שקלים מקופה בקניון ? אדגיש נתפס במקום מבלי שגנב דבר והודה מייד שרצה 4 שקלים כדי ללכת לסרט. טיפול ברווחה לא עדיף לכולנו ? במשטרה מתעקשים שלא מדובר בתיק עוני ושיש בהתנהגותו פסול https://t.co/uHln809RtK

— שלי טפיירו shelley (@shelleytap) January 28, 2019

לעומת זאת, רונן ביטי, אביה של הזמרת עדי ביטי, שהורשע בפגיעה מינית בנערות שהעריצו את בתו. קטינות תמימות שכל החיים היו לפניהן, קיבל מבית המשפט עונש של תשעה חודשי עבודות שירות. כן, זה הכל.

שוב אדם שהרס חיים של נערות וכמובן של בני משפחותיהן, לא יישב יום אחד בכלא. מה זה להרוס חיים של כמה נערות שמעריצות את הבת שלך? בקטנה. אולי השוטר שפגע מינית ורונן ביטי יתנדבו שניהם באותו ארגון ויעשו חיים ביחד.

אהרן ברק נשיא בית המשפט העליון נהג תמיד לציין כי לבית המשפט אין חרב ואין ארנק. הדבר היחיד שיש לו זה את אמון הציבור.

הציבור מביט שוב ושוב באכיפה הבררנית הזאת. בזה שרודפים אנשים מבוגרים, שגם אם שגו או טעו – זה לא הדבר החמור ביותר שקיים במדינה, בעוד שדווקא האנשים שבאמת פשעו או מעלו באמון הציבור יוצאים פטורים בלא כלום או זוכים לגיבוי ולהגנת בית המשפט בעסקאות טיעון מפוקפקות. הציבור לא מקבל זאת.

אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, נהג תמיד לציין כי לביהמ"ש אין חרב ואין ארנק אלא רק את אמון הציבור. והציבור מביט שוב ושוב באכיפה הבררנית הזאת

ועוד לא הזכרתי במילה את פרשת עו"ד רות דוד שהייתה פרקליטה בכירה במערכת המשפט וסידרה תיקים לאנשים שחפצה ביקרם. נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, השופט בדימוס דוד רוזן, מציין את נסיבות גניזת תיקי החקירה נגד רות דוד כיותר מתמוהות. ואכן, רק לאחר מאבק ציבורי רחב ביותר הוחלט כן להגיש כנגדה כתב אישום.

השופט שפסק את שני פסקי הדין המקילים הוא השופט מיכאל קרשן, שופט בבית משפט השלום בכפר סבא, שהיה מועמד לקידום להיות שופט מחוזי בבית המשפט בלוד. אך הוגשו נגדו מספר תלונות, בהן גם של ארגון "בצלמו", ודרישה לא לקדם אותו. ואכן הוועדה לקידום ומינוי שופטים סרבה לקדם את מועמדותו ואישרה לשלושה שופטים אחרים לכהן בתפקיד שופט בבית המשפט המחוזי בלוד.

אך מה עשתה הנשיאה אסתר חיות? מיד אחרי שהוועדה סרבה לאשר את מינויו, הודיעה כי היא ממנה אותו במינוי זמני לאותו תפקיד בדיוק. הואיל וכידוע שופטים לעולם לא מורדים מתפקידם ולכן מינוי זמני הזה הוא בעצם קבוע.

תלונה שלנו וזעם של הורי הנערות שנפגעו מידי רונן ביטי, נדחו על ידי נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אורי שוהם. הנימוק המקומם? הנציב בוחן את תפקידה של הנשיאה חיות בתור שופטת ולא בתור ממנה שופטים.

לצערנו, שוב ושוב אמון הציבור במערכת קורס. ואגב, שימו לב שזה לא קשור לימין או לשמאל, לביבי או לא ביבי. זו התנהלות של מערכת המשפט מול אזרחים נורמטיבים ורגילים.

על הנציבים לבצע את תפקידם ללא מורא, ויש לעשות סדר בפרקליטות. הפרקליטות חייבת להיות יותר שקופה וברורה, ולא יתכן שייערכו עסקאות טיעון עם אנשים שפגעו מינית בצורה קשה.

לצערנו, שוב ושוב אמון הציבור במערכת קורס. זה לא קשור לימין או לשמאל, לביבי או לא ביבי. זו התנהלות של מערכת המשפט מול אזרחים נורמטיבים ורגילים

בכל זאת, גם בסיפור הזה יש כמה נקודות אור:

• התקשורת שמציפה שוב ושוב מקרים כאלה, גם אם הפרקליטות מפגינה אדישות לחשיפות.
• ציון לשבח לח"כ משה ארבל, שהגיש תלונה אישית נגד הפרקליטות על סיפור נהג המונית למרות שהדבר לא יעזור לו אלקטורלית כנראה, רק כי הבין שיש פה עוולה.
• הנציב הממונה על מייצגי המדינה בערכאות, השופט בדימוס דוד רוזן, שלמרות שהמנדט שלו אינו כולל בדיקה של חומרת העונש והגשת כתבי האישום, חרג ממנהגו והודיע שיבדוק את שני ההליכים המוזרים האלה. את ההליך בפרשת נהג מונית שהמדינה מתעקשת לרדוף, ואת ההליך של השוטר מיכאל כץ, שפגע מינית באשה, שהתאבדה יום אחרי אותו מפגש.

שי גליק, 33, הוא מנכ"ל ארגון בצלמו, לזכויות אדם ברוח יהודית, הפועל למען ערכי צדק משפט ומאבק בשחיתות משפטית. הוא איש מחשבים שאוהב לעזור לאנשים ולא מסוגל להשאר אדיש לעוולות. הוא אוהב משחקי שחמט ואוספים, בהם, אוסף של מאות מחזיקי מפתחות. אם יש למישהו מחזיק מפתחות מדובאי הוא ישמח לקבל.

בפרק הקודם במסע: מאי 1993, בעיר הגדולה בבוסניה-הרצגובינה, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו ושמים את פעמינו במכונית המשוריינת שלנו אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד לשבועיים הקרובים.

את הצילומים בסרייבו אנחנו מתחילים בבית הכנסת האשכנזי הגדול עם כמה ״צילומי אווירה״ ופנייה למצלמה של מרטין הכתב, שמסכם לצופה בבית את המצב בעיר אחרי 400 ימים של מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור.

בית הכנסת האשכנזי בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

מרטין הכתב מסכם לצופה בבית את המצב בעיר סרייבו אחרי 400 ימי מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור

כשאנחנו חולפים במהירות ברחובה הראשי של סראייבו אל עבר ההולידיי-אין, רק אז אפשר להבין בדיוק מה היא עיר רפאים. רק שכאן, בשדרת הצלפים, אפילו רוחות הרפאים חוששות להסתובב.

אף אחד לא יוצא מפתח הבית למעט, כפי שדֵּנִי מסביר – כשמוכרזת הפסקת אש. או אז הרחובות מתמלאים בנשים וגברים, צעירים וזקנים וילדים. כולם יוצאים להתאוורר לזמן קצר של הפוגה מהצליפות וההפגזות. המאושרים מצליחים אפילו לקנות מעט מהמצרכים החיוניים בשוק, לאחר עמידה ארוכה בתור ארוך ומתפתל כמו נחש אנושי.

תורים למצרכים בזמן הפסקת אש בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

דווקא אז, מעשה השטן, הסרבים הסובבים את העיר יורים. רק פגז אחד או שניים, אבל תמיד יכוונו אל מרכזו של התור למים או זה של הלחם, במטרה לגרום לכמה שיותר נפגעים.

הפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת הפעמים בהם הוכרזה הפסקת אש בעיר למספר שעות, נחתו בסוף השבוע האחרון שני פגזים. שלושה ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים לאחר שמתו מאובדן דם.

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת מהפסקות האש שהוכרזו לכמה שעות, נחתו בסופ"ש האחרון שני פגזים. 3 ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים

אנשים ברחוב בהפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

בחזרה להולידי-אין. שעת ערב מוקדמת יחסית ואנחנו נכנסים לחדר האוכל לארוחת ערב ראשונה. המלון שהיה פעם מהמפוארים בעיר זכה לארח את הבכירים באנשי הוועד האולימפי והספורטאים שלקחו חלק בתחרויות אולימפיאדת החורף שנערכו בעיר בחורף של 1984.

מסימני העבר המפואר שלו נשאר רק הסכו״ם על השולחן. סכו״ם כסף כבד, שבכל כף, מזלג וסכין מוטבע הסמל האולימפי. חמש הטבעות המסמלות את כל מה שלא קיים כבר כאן בסרייבו מאז תחילת המלחמה.

בעיר יש האפלה בלילות כבר למעלה משנה, ועל החלונות הגדולים של חדר האוכל בקומת הכניסה וילונות כבדים שעוצרים מבעד האור הצהבהב לצאת החוצה. לאורך הקיר מבחוץ שקי חול.

לשולחן מצטרף גם דיויד, עורך הוידאו שהגיע מלונדון שבוע לפנינו. דיויד היה איתנו באולפנים בהרצליה במלחמת המפרץ ב-1991. צחקנו כשבכל אזעקת נחש צפע הוא היה היחיד שמיהר לרכוס את חליפת המגן, הכפפות ומסכת האב״כ והקפיד לשמור על בריאותו. פעם אחת היינו יחד גם במוגדישו שנה לאחר מכן. דיויד נפטר מסיבוכי צהבת כמה שנים מאוחר יותר.

השיחה ליד השולחן משוחררת ממתח או חשש, שיחה שלא מרמזת אפילו בשמץ על הסכנה שבחוץ, מעבר לקיר שקי החול.

התפריט מציע בשר או עוף עם שתי תוספות. אחת מהן תפוחי אדמה. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שיש להם כאן. אנחנו צוחקים ואני מצטט להם דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳.

התפריט מציע בשר או עוף עם תפ"א. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שנשאר. אני מצטט דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳

מישהו מצלם במצלמת וידאו קטנה. אנחנו שותים בירה. יין מקומי ומעשנים סיגריות. יש קומפוט תפוחי עץ כמו של אמא בבית וקפה שחור שרוף בלקני. אנחנו יושבים ומקשקשים, מעלים זכרונות ממקומות אחרים ממלחמות קודמות.

חבורה של עיתונאים שאנחנו, משהו בין חבורת אומני קרקס נודד לבין  קבוצה של שכירי חרב של הממלכה השביעית. חבורה שממאנת להתבגר, סובבת בעולם ממלחמה למלחמה ומתגרה בסכנה. אנחנו מורידים גם כוסית של סליבוביץ׳, ברנדי שזיפים בלקני, 35% אלכוהול, עם עוד סיגריה אחרונה והולכים לישון.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים. חדר שיש בו מכשיר טלפון המחובר לקבלה, מטף כיבוי, שולחן ושני כסאות.

חושך בחוץ, ליל ירח, אין אנשים ברחוב. לא מעז לעמוד ליד החלון אבל מגניב מבט מהצד. אמבולנס עובר במהירות בצומת הקרובה למלון, פנסיו צבועים בצבע כחול כמו אצלנו במבצע סיני של 56'. אני נזכר בחוויות ילדות של תל-אביב במלחמה הראשונה שלי, עם סבא ואמא ליד קיר המגן בחדר המדרגות בבית ברחוב אחד-העם. פקחים של הג״א עוברים ברחוב וצועקים לדייר בקומה ראשונה מעל לחנות של דב החשמלאי שיכבו שם את האור הדולק.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים

הד של יריה בודדת מתגלגל מההרים, ולאחריו עוד הד ועוד אחד. מישהו שלא נרדם מנסה כנראה את הרובה שלו. המיטה גדולה כמו שמלון חמישה כוכבים מציע לאורחיו. אני שוכב על הגב, אור הירח נכנס ומאיר את רצפת החדר. בחדר ליד מישהו מוריד את המים בשירותים.

ברדיו הקטן שלי אני מנסה לשמוע באוזניה את מהדורת החדשות האחרונה של ה-BBC באנגלית ולא מצליח. תחנה רדיו מקומית משדרת מוזיקה אתנית. מזכירה מוזיקה מזרחית שלנו, יוונית או טורקית. בלקנית. בתחנה אחרת משוחחים שיחת לילה רגועה גבר ואשה בשפה לא מזוהה. מתהפך על הבטן, מנסה להירדם מחבק את הכרית.

לא הצלחנו לקבל 4 חדרים צמודים, בקומה איתי רק דובי. יוסי בקומה מעלינו, אני חושב שבחדר לא רחוק ממרטין. קבענו שבמידה ותהיה אזעקה במהלך הלילה ניפגש ארבעתנו למטה בלובי, ליד הירידה למרתף הבניין.

אני שומע צעדים במסדרון. דלת החדר נעולה. הצעדים מתרחקים במסדרון. מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק. זה רק ההד שמתגלגל ונכנס דרך הפתח הקרוע בחלון אל תוך החדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמוציאים לשון ומראים אצבע משולשת למלחמה בסרייבו. מחר בבוקר אנסה לנחש מי היה הגבר ומי הייתה בת הזוג לרגע של אינטימיות שמתעלמת מהכאוס מסביב.

מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק וההד נכנס מהפתח הקרוע בחלון לחדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמראים אצבע משולשת למלחמה

מלחמה מצמיחה רגעים חד פעמיים. מזווגת זיווגים של רגע. כבר ראיתי זיווג של קופסת סיגריות בטימישוארה הרעבה, שלא היה דומה לאינטימיות בחדריו של האינטרקונטיננטל בבלגראד. במלחמה כמו במלחמה תמיד יהיו מרוויחים, ואחרים שינסו רק לעבור את הלילה בשלום כדי להביא לילדים בבית לחם טרי בבוקר.

המוזיקה הבלקנית מתחלפת במוסיקה קלאסית באוזניה. אני סופר כבשים ומתעורר עם אור ראשון – בוקר טוב סרייבו.

רחוב הרוס בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.