הכלכלה של ישראל מזכירה לפרופ' צבי אקשטיין את הבדיחה על האיש שנפל מראש בניין בן 50 קומות. במהלך הצניחה מטה הוא עובר דרך ארבעה סבבי בחירות בתוך שנתיים, תקציב ממשלתי תקוע, מגפת הקורונה ועוד, ובחולפו על פני הקומה ה-20 הוא מחייך ואומר: "בינתיים הכול בסדר".
שלא כמו האופטימיסט חסר התקנה בבדיחה, אקשטיין, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, רואה את המדרכה מתקרבת במהירות. והוא מודאג.
"יש לנו שיעור עוני של 18% ותמ"ג לנפש שבמונחים של מחירים ריאליים הוא נמוך ב-40% מזה של ארצות הברית וב-30% מזה של מדינות מובילות קטנות בצפון אירופה. ואנחנו לא סוגרים את הפער הזה", הוא אומר בריאיון לזמן ישראל.
ממשלת ישראל, כמו ממשלות רבות בעולם, נאבקת למצוא מענה לבעיות הכלכליות המיידיות שגרמה מגפת הקורונה, אומר אקשטיין. אבל ההנהגה שלה, ללא הגה כיוון ולא תקציב, כושלת מלהציג אסטרטגיות ורפורמות שיאפשרו למדינה לצאת מהמגפה ולהחזיר את הכלכלה שלה למסלול, ובקצב התואם את זה של מדינות מפותחות אחרות בעולם. התוצאה עלולה להיות נזק רציני לאיכות החיים במדינה, שעלול להבריח משפחות ממעמד הביניים המשכיל אל חופים זרים, הוא מתריע.
"הבחירות הן רק סימפטום לעובדה שאין לנו ממשלה מתפקדת באופן מלא, ושאין אסטרטגיה כלכלית לטווח הבינוני והארוך", אומר אקשטיין, המשמש גם פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת תל אביב.
אקשטיין, 71, מכהן כרגע כדיקן בית הספר טיומקין לכלכלה וכראש מכון אהרן למדיניות כלכלית במרכז הבינתחומי בהרצליה. במהלך השנים, אקשטיין זכה בפרסים אקדמיים ומקצועיים שונים, פרסם בכתבי עת כלכליים מובילים וישב בראש כמה ועדות ממשלתיות שהתוו את המדיניות הכלכלית. הוא שימש יועץ לממשלת ישראל במשך שנים רבות.
שלושה סבבי בחירות ללא הכרעה
בעיני אקשטיין, היעדר רפורמות לטווח ארוך הוא הנזק הברור ביותר שגרמו הממשלות הלא מתפקדות שפעלו בישראל בשנתיים האחרונות – שבמהלכן המדינה חוותה שלושה סבבי בחירות ללא הכרעה ברורה, וכעת היא עומדת בפני סבב רביעי, במרץ 2021; ראש הממשלה בנימין נתניהו עיכב את העברת התקציב לשנים 2020 ו-2021 משיקולים פוליטיים, ועומד למשפט באשמות שחיתות.
היעדרם של התקציבים האלה, מסביר אקשטיין, פירושו שמשרדי הממשלה, סוכנויות ממשלתיות, ארגונים ללא מטרות רווח וקבלני משנה, שכולם מרוויחים מהכספים הללו, פועלים באפלה. הם אינם יודעים כמה הם יכולים להוציא או שהם מנסים לעבוד בתקציב מצומצם שלא הותאם לגידול באוכלוסייה ולשינויים אחרים.
"יש לנו שיעור עוני של 18% ותמ"ג לנפש שבמונחים של מחירים ריאליים הוא נמוך ב-40% מזה של ארצות הברית וב-30% מזה של מדינות מובילות קטנות בצפון אירופה. ואנחנו לא סוגרים את הפער הזה"
כאשר גם תכנון לחודש הבא הוא בבחינת אתגר, תכנון רפורמה שאמורה להימשך עשור או יותר הוא בלתי אפשרי. והיעדרן של תוכניות כאלה יורגש הרחק בהמשך הדרך.
הפרויקטים שישראל אינה מסוגלת להשיק נעים ממעונות יום חינם לילדים דרך רפורמות בתקציב בתי החולים ועד מיזמי תשתית גדולים כמו רכבת תחתית או כביש מהיר.
היעדרן של רפורמות יגרום לשיעורי צמיחה כלכלית נמוכים יותר, לאבטלה ואי-שוויון גבוהים יותר, ולעוני רב יותר בטווח הבינוני והארוך, אומר אקרשטיין, בעל תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב ותואר דוקטור בכלכלה מאוניברסיטת מינסוטה.
כל זה "יגרום לאנשים שמצבם טוב מאוד להישאר כאן; זה ישאיר כאן את האנשים שאין להם יכולת לעבור למקום אחר, ומעמד הביניים יעזוב, וזה נורא".
"כל זה בסכנה"
לפני שהמגפה הכתה בארץ, ישראל התגאתה בכלכלה איתנה, עם גידול ריאלי של יותר מ-3% בתמ"ג מאז 2016, על פי דו"ח של חברת הדירוג סטנדרט אנד פורס מנובמבר 2020. האבטלה הייתה בשפל של 3.8% ב-2019, והמגזר הטכנולוגי של ישראל גייס סכומי שיא ומשך אל חופיה גופים בינלאומיים, דבר שהעניק למדינה תווית של אומת סטארט אפ.
ישראל, לדבריו, הייתה "הצלחה כבירה". מאה שנים של ציונות יצרו מקום שבו "אנשים מרגישים בבית, בטוחים, ויש להם אפשרות להגשים את החלומות שלהם". אף על פי שרבים עלו לארץ כדי לברוח מאנטישמיות או מתוך אידיאולוגיה ציונית, גם ההצלחה הכלכלית של ישראל במהלך השנים הייתה מפתח למשיכת יהודים מכל העולם ולהישארותם של אנשים בארץ, אומר אקשטיין.
אבל צניחה משמעותית באיכות החיים במדינה ש"נבנתה בצורה טובה כל כך", עם הרבה הקרבה, "עלולה להעמיד את כל זה בסכנה", הוא אומר.
"אם המצב יתחיל להידרדר, יותר ויותר, בהיבטים רבים, ולא יהיו קיימות הזדמנויות כפי שהיו בעבר, אז יש בעיה. מכיוון שאנחנו גמישים, אנחנו חכמים, ואנחנו תמיד מחפשים את הטוב ביותר", הוא אומר.
"אנחנו מוכנים להילחם על הביטחון שלנו ומוכנים לבנות מדינה, ועשינו את זה", אומר אקשטיין. "אבל אני חושש משיפוע שלילי – והשיפוע השלילי הוא שאנחנו לא נשמור כאן על איכות החיים כמו המדינות המתחרות, המדינות האירופאיות המובילות וארצות הברית".
"אני חושש משיפוע שלילי – והשיפוע השלילי הוא שאנחנו לא נשמור כאן על איכות החיים כמו המדינות המתחרות, המדינות האירופאיות המובילות וארצות הברית"
בשנת 2019, התמ"ג לנפש של ישראל עמד על 43,600 דולר, הרבה מתחת ל-65,000 דולר של ארצות הברית. ב-2020, קרן המטבע הבינלאומית צופה שהתמ"ג לנפש בישראל ירד ל-41,560 דולר – מעל הממוצע באיחוד האירופי, העומד על 33,560 דולר, אבל מתחת לזה של כמה מדינות אירופאיות מובילות, כגון שוודיה, עם תמ"ג לנפש של 50,340 דולר, אירלנד, עם 79,670 דולר, והולנד, עם 51,290 דולר. ב-2020 התמ"ג לנפש של ארצות הברית צפוי לעמוד על 63,050 דולר.
התחזיות עד לשנת 2025 מצביעות גם על התרחבות הפער מהמדינות האירופאיות המובילות ומארצות הברית או שמירת הפאר הקיים.
בו בזמן, שיעור העוני בישראל עולה, על פי דו"ח שפרסם לאחרונה מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית, והקורבנות העיקריים של המשבר הם משפחות עובדות שמשרותיהן נעלמו או משכורותיהם קוצצו, משפחות יחידניות ומשפחות צעירות.
אם לא נדביק את הפער מארצות הברית וממדינות אחרות באירופה, חל מהצעירים "שיכולים להחליט איפה לחיות, עשוים לעזוב".
היכולת של ישראל להתבסס על "מה שהשגנו עד כה לא תהיה מספיק טובה", אומר אקשטיין. עם זאת הוא נזהר שלא להישמע כנביא זעם. הבעיות שהוא מתאר אינן מבשרות את קץ החלום הציוני, לדבריו, רק את חוסר יכולתה של ישראל להשיג את הפוטנציאל המלא שלה.
הקורבנות העיקריים של המשבר הם משפחות עובדות, משפחות יחידניות ומשפחות צעירות. אם לא נדביק את הפער מארצות הברית וממדינות אחרות באירופה, חלק מהצעירים "שיכולים להחליט איפה לחיות, עשויים לעזוב"
"השאלה היא אם ההצלחה הכלכלית של החלום הציוני תימשך באותה רמה כמו ב-70 השנים האחרונות", הוא אומר. "אני חושב שזה אפשרי, אבל אני חושב שמצבנו היה יכול להיות הרבה יותר טוב".
"אני לא אומר שאנחנו עומדים להתרסק כי אנחנו בקומה ה-20", הוא מוסיף, בהתייחס לבדיחה על האיש שנופל מבניין. "אנחנו ננחת על הרגליים. אבל זה לא יהיה הטוב ביותר שישראל יכולה להשיג. וזאת הבעיה העיקרית".
כרגע, ישראל היא עדיין מקום מושך לחיות בו, עם גידול באוכלוסייה של 2% בשנה, הן בשל ריבוי טבעי והן בשל הגירה.
על פי הסוכנות היהודית, יותר מ-20 אלף עולים חדשים מ-70 מדינות, בכלל זאת מברית המועצות לשעבר, ממערב אירופה ומצפון אמריקה, הגיעו לישראל ב-2020. המספר הזה נמוך בכ-40% מ-33,247 העולים החדשים שהגיעו ב-2019, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קרוב לוודאי בגלל המגפה.
"אם נשקיע במגזרים שכרגע סובלים מתקצוב חסר, כמו חינוך, בריאות ותחבורה ציבורית, נוכל למשוך אפילו יותר אנשים לבוא, ונוכל להשיג הצלחה הרבה יותר טובה כאן בעתיד", אומר אקשטיין.
רמת הפריון של ישראל נותרה כמעט ללא שינוי במהלך שני העשורים האחרונים, על פי הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), שמודד את התמ"ג ביחס למספר שעות העבודה. ב-2019 ישראל הייתה ממוקמת בקושי מעל ממוצע מדינות ה-OECD.
אקשטיין אומר כי יידרשו יוזמות ותמיכה ממשלתיות כדי להביא את המספרים לרמות של המדינות המובילות בעולם. פירוש הדבר להשקיע בבתי ספר כדי להכשיר את התלמידים לשוק העבודה המשתנה, להתמודד עם התשתיות המתיישנות, לשפר את מהירויות האינטרנט ומאמצי דיגיטציה אחרים בהתאם לסטנדרטים העולמיים, לעודד השקעות ציבוריות ופרטיות ולהסיר את המכשולים הבירוקרטיים בפני עשיית עסקים.
לעצור את השקל החזק
חוסר ההשקעה בתעשייה ובתשתיות המקומיות ניכר גם בערך השקל לעומת הדולר. השקל התחזק בכ-7.5% לעומת הדולר ב-2020, ועלה בכ-40% במהלך 13 השנים האחרונות.
"אף אחד לא משקיע בישראל, לא הממשלה ולא המגזר הפרטי. לכן היבוא לא גדל", דבר שהיה מאזן את הכספים הנכנסים עם אלה היוצאים, אומר אקשטיין.
מצד שני, הן תעשיות הטכנולוגיה והן התעשיות המסורתיות מרוויחות פחות מיצוא, שמשולם בדולרים, דבר שיוצר מה שאקשטיין מתאר כמעגל קסמים.
בעוד שחברות הטכנולוגיה חזקות מספיק כדי לשרוד, מפעלי הטקסטיל, יצרני הדלתות ואפילו תעשיית הנשק מצמצמים בהוצאות, כלומר משקיעים פחות במכונות ייצור או מפסיקים את הפעילות המקומית ומעבירים את הייצור לחו"ל.
כאשר אתה משקיע, בתשתיות ובמפעלים, אומר אקשטיין, אתה מביא רכבות, טרקטורים, חלקי מתכת, אוטובוסים, מחסנים רובוטיים, וכל זה מיובא, משולם בדולרים. אבל עכשיו זה לא קורה.
כאשר אתה משקיע בתשתיות ובמפעלים, אומר אקשטיין, אתה מביא לארץ רכבות, טרקטורים, חלקי מתכת, אוטובוסים, מחסנים רובוטיים, וכל זה מיובא, משולם בדולרים. אבל עכשיו זה לא קורה
מפעלים ותעשיות מסורתיות נסגרים בישראל, אומר אקשטיין, בגלל שולי הרווח הנמוכים, הסביבה הבירוקרטית והרגולטורית הקשה והפריון הנמוך של העובדים.
"התפוקה של העובדים כאן היא לא גבוהה כמו של אנשים שחיים בגרמניה, למשל, מפני שההכשרה שלהם היא לא טובה באותה מידה", הוא אומר.
רמת ההון הפרטי לשעת עבודה בישראל, מדד לרמת ההשקעה במגזר הפרטי, נמוכה ב-40% לעומת מדינות אירופאיות, אומר אקשטיין.
יחס היצוא לתמ"ג ירד ל-27% כיום לעומת 40% ב-2007, "מפני שכל ענפי היצוא המסורתיים נסגרים, רק מגזר ההיי-טק עדיין מייצא", הוא אומר. יחס היבוא לתמ"ג בתקופה זו צנח ל-25% לעומת 40% ב-2007, לדבריו.
מה שהוסיף לבעיה הוא שמגפת הקורונה מנעה מהישראלים לטוס לחו"ל, כלומר הם לא החליפו שקלים בדולרים, דבר שיצר חוסר איזון שהחליש עוד יותר את הדולר לעומת השקל.
בנק ישראל, שבו אקשטיין שימש המשנה לנגיד סטנלי פישר בשנים 2011-2006, מנסה לבלום את עליית השקל באמצעות רכישת מטבע חוץ.
ביום שני, הנגיד אמיר ירון אמר כי הבנק המרכזי ימשיך להתערב בשוק ככל שיהיה צורך בכך על מנת לפקח על התחזקות השקל. בנק ישראל רכש מטבע חוץ בשווי של כ-20 מיליארד דולר ב-2020, אמר ירון.
"בנק ישראל יכול לעשות מעט מאוד" כדי לעצור את התחזקות השקל, אומר אקשטיין, שב-2008 נמנה עם צוות קבלת ההחלטות בבנק המרכזי, שהחליט על התערבות בשוק מטבע החוץ כדי לעצור את עליית השקל במהלך המשבר הכלכלי העולמי.
"בנק ישראל יכול להאט את התחזקות השקל במידה מסוימת", הוא אומר. אבל כל עוד אין השקעות מקומיות וכל עוד היקף היבוא נותר נמוך, אז "השקל יתחזק, ונראה עוד יותר ענפי יצוא בעלי רווח נמוך נסגרים".
"אם לא נראה יותר השקעות מצד הממשלה ומצד המגזר הפרטי, ויבוא של הרבה מכונות ומוצרים אחרים, אז לא נראה שינוי מגמה בשקל", הוא מוסיף.
לדבריו של אקשטיין, נוסף על הדולר החלש, משבר הקורונה והקיפאון הפוליטי שהובילו להיעדר ההשקעה במבנה הכלכלי, ניסיונותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להחליש את מערכת המשפט, וכן השסעים החברתיים העמוקים, המתודלקים על ידי חוסר היציבות הפוליטי, מחלישים עוד יותר את התקוות בנוגע לעתידה הכלכלי של המדינה.
כאשר אתה "יוצר יותר מחלוקת בין אנשים מאשר אחדות… כשכל קבוצה מנסה להשיג לעצמה ככל יכולתה, זה יכול ליצור תהליך מנוגד למה שישראל עשתה ב-70 השנים האחרונות", הוא אומר. "כישראלי, זה מדאיג אותי, אני לא רוצה שזה יקרה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו