"'אני מעדיף לקפוץ ממגדלי עזריאלי מאשר להישאר עם הילדים בבית לתקופה ארוכה', זה היה המשפט הכי נפוץ ששמעתי מההורים שטיפלתי בהם לפני עידן הקורונה", אומרת הפסיכותרפיסטית, ד"ר סוזי קגן.

"אז זו לא רק אני, האמא הגרועה הזו, שהייתה מחפשת להם תעסוקה מחוץ לבית בכל חופש ובכל סופ"ש?", אני שואלת.  "כולם היו ככה", עונה ד"ר קגן, ראש בית הספר לפסיכותרפיה במשחק. "המון הורים פחדו להיות עם הילדים בלי שזה ילווה באטרקציות. תראי את פיצוץ האוכלוסין שתמיד היה בכל מקומות הבילוי בחופשות הקיץ".

עשרה חודשים לתוך משבר הקורונה, אני יכולה לומר שהשנה עמדתי באתגר ההורות הגדול ביותר שהדור שלי חווה. אבל בסופו של דבר, לצד כל הקשיים והאתגרים, אולי זה לא כזה סיוט ואפשר למצוא גם נקודות אור להורים וילדים בכל הטירוף הזה.

ד"ר סוזי קגן (צילום: B & A אולפני צילום)

"פתאום הורים שהיו אחוזי אימה בתחילת הסגר הראשון וחיו בהמתנה תמידית שהסיוט הזה ייגמר, נאלצו להתמודד עם הפחד הכי גדול שלהם, וזה עשה פלאים ליחסים שלהם עם הילדים", מסבירה ד"ר קגן.

"בהתחלה הם טענו בגלוי שהם לא רוצים את זה. אמא לילדים קטנים אמרה לי – 'אני רגילה לפגוש אותם בארבע אחר הצהריים, ולהשכיב אותם לישון בשבע בערב. שלוש שעות מספיקות לי'. מה שההורים לא הבינו זה שהם חיו עם הרבה רגשות אשם.

"אם אני נמצאת עם הילדים רק שלוש שעות ביממה אני עסוקה בלפצות אותם, ולא באמת מבלה איתם זמן איכות. ברגע שאני נמצאת איתם כל היום, אין לי צורך לפצות, ואז מתחילה ההתקרבות האמיתית שלא תלויה בדבר".

"מכורח הנסיבות ההורים התרגלו לנוכחות הילדים ולמדו להיות איתם, לשוחח איתם, לשתף פעולה. ההורים גילו שלא מדובר במפלצות קטנות, אלא בבני אדם שיודעים לשחק אחד עם השני ולהסתדר לבד כשצריך, כי כשנמצאים ביחד כל היום נוצרות הזדמנויות שלא קיימות בימי השגרה. הילדים קיבלו מעמד שווה יותר בתוך הבית, ואף אחד כבר לא ממהר להכניס אותם למיטה בשבע בערב".

"אם אני נמצאת עם הילדים רק שלוש שעות ביממה אני עסוקה בלפצות אותם, ולא באמת מבלה איתם זמן איכות. ברגע שאני נמצאת איתם כל היום, אין לי צורך לפצות, ואז מתחילה ההתקרבות שלא תלויה בדבר"

הילדים כבר לא במלחמה

מהשיחות עם קגן ומומחים אחרים, מתברר כי השינוי שחל לטובה ביחסי הורים וילדים קרה לפני הכל בגלל שינוי המאזן בין שעות העבודה לשעות הנוכחות בבית.  "אחת המחלות של העידן הנוכחי היא שההורים לא היו נוכחים בחיי הילדים, לא פיזית ולא מנטלית", אומרת ד"ר קרני גיגי, פסיכולוגית בהתמחות חינוכית, נציגת פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית.

"הם עבדו שעות ארוכות והילדים היו עסוקים ברוב שעות היום במסגרות ובחיי החברה. אז ההורים לא פיקחו על מה שקורה בחיי הילדים, לא באמת הכירו אותם ולא באמת בילו איתם. היום אני רואה לא מעט משפחות שההורים יצאו לחל"ת והתחילו להתעניין בחיי הילדים".

אילוסטרציה. תלמידים במסכות בדרכם לבית הספר. אוגוסט 2020 (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: Yossi Aloni/FLASH90)

עצם הנוכחות הפיזית בבית מיתנה את המלחמה הבלתי פוסקת על תשומת הלב ההורית. "לפני הקורונה, רוב האינטראקציה בין הורים לילדים בתוך השעות הספורות שההורים היו בבית, התבססה על מלחמת החורמה על תשומת הלב", מסבירה ד"ר קגן.

"אם ההורה נמצא עם האחים, אם הוא משוחח עם ההורה השני, אם הוא חלילה מדבר בטלפון או מסתכל במחשב, הילד תמיד ניסה למשוך את תשומת הלב. ברגע ששעות הבית של ההורים התארכו לזמן בלתי מוגבל, גם אם ההורה עובד או מדבר בטלפון, הילדים כבר לא בלחץ ואין מלחמה".

"אם ההורה נמצא עם האחים, אם הוא משוחח עם ההורה השני, אם הוא בטלפון או מסתכל במחשב, הילד תמיד ניסה למשוך את תשומת הלב. ברגע ששעות הבית של ההורים התארכו לזמן בלתי מוגבל, הילדים כבר לא בלחץ"

השעות המרובות של הבילוי המשותף פתחו בפני ההורים את עולמם של הילדים. "רוב ההורים לא אוהבים לשחק עם הילדים שלהם, זה משעמם אותם ומרגיש להם כמו בזבוז זמן", אומרת ד"ר קגן.

"היום אני שומעת על יותר בתים שמכבים בהם את הטלוויזיה, שהייתה הבייביסיטר האולטימטיבי, ועוברים למשחקים. עבור ילדים המשחק הוא שפה – ברגע שאתה משחק אתי אתה מדבר בשפתי, אתה סוף סוף מקשיב לי. פעם ההורים היו דוחים את השפה הזו – לא עכשיו, לך לשחק בחדר. אבל היום בזכות המשחק, נוצרת קרבה".

 ביקור במרחב הסגור

לצד הקושי הרב שעוררה בקרב ההורים הלמידה מרחוק, היא יצרה גם הזדמנות לראות את הילדים במצבים שפעם היו מתקיימים במרחבים הסגורים של בתי הספר.

ד"ר קרני גיגי

"פתאום, כשהילד לומד לידי, אני יכולה לראות איך הוא מתנהג בכיתה, איך הוא מדבר עם חברים, איך הוא עונה למורה, איך הוא מתמודד עם משימות", אומרת ד"ר גיגי. "זו הזדמנות להורים להכיר לא רק בחלקים המוצלחים של הילדים אלא גם בחלקים היותר מאתגרים".

"אם פעם המורה הייתה אומרת להורים – הילד מפריע בכיתה ולהורים היה קשה לקבל את זה, היום הם יכולים לראות את זה במו עיניהם. יש הורים שזה היה להם מאוד קשה ויש כאלה שראו בזה הזדמנות לעזור לילד וגם לשפר את הקשר במשולש הזה הורה – מורה – ילד".

לדבריה של ד"ר סגל לויט, מרצה בנושאי חוסן ומשבר, יועצת בדיקנט וראש תחום יחסי מחנכים מורים במכללה האקדמית להוראה גורדון, בתקופה הזו הייתה גם לילדים הזדמנות נדירה לפתח תכונות שהן הכרחיות במציאות של המאה ה-21. היא מדברת לא רק על פיתוח יכולות טכנולוגיות ומיומנויות תקשורת דיגיטליות חדשות, אלא גם על תכונות חדשות.

"המציאות המשתנה וחוסר היציבות אמנם מעיקה על הילדים, אבל מצד שני היא מאפשרת להם לפתח גמישות מחשבתית. היום לומדים בבית ספר, מחר לומדים בזום – בסופו של דבר הם מפתחים יכולת לעבור מדפוס פעולה אחד לאחר מבלי להיאחז בו. הכישורים האלה הם קריטיים עבור ילדים שגדלים למציאות כל כך דינאמית, וזה גורם חוסן משמעותי".

"המציאות המשתנה מאפשרת לילדים לפתח גמישות מחשבתית. היום לומדים בבית ספר, מחר לומדים בזום – בסופו של דבר הם מפתחים יכולת לעבור מדפוס פעולה אחד לאחר מבלי להיאחז בו"

גם ברמה המשפחתית הילדים נאלצו לפתח כישורים חדשים של משא ומתן, התחשבות וגמישות כלפי בני ביתם. "אם, למשל, בבית יש שני מחשבים וארבעה ילדים שצריכים להיכנס לזום, איך פותרים את זה? נדרשת כאן יכולת להגיע להסכמים, להתפשר ולהתחשב באחרים, גם מילדים כפרטים, וגם מכל המשפחה כמערכת מתפקדת".

אחרי שהאסימונים נופלים

לתופעות שהביא איתו משבר הקורונה יש גם יתרונות, אבל ד"ר גיגי, שנחשפת להיקף המצוקות של המשפחות בישראל כפסיכולוגית חינוכית במערכת הציבורית, מבקשת להזכיר כי אנו מנהלות דיון פריבילגי.

"המשפחות החזקות יותר מבחינה כלכלית, מבחינה בריאותית, מבחינת הסמכות ההורית והזוגיות של ההורים, ידעו לנצל את המשבר הזה כהזדמנות. במשפחות האחרות זה יצר מצבים קשים. ישנם הורים שלא מצאו את הפניות הרגשית להיפתח לעולמם של הילדים כי הם היו מוטרדים והיו תחת לחצים גדולים משל עצמם".

משפחה בקורונה. אילוסטרציה (צילום: istockphoto/vlada_maestro)

גם ד"ר קגן רואה בתקופה הזו שני סוגי משפחות – אלה שמנהלות את המשבר ומנתבות אותו, ואלה ששורדות אותו. בכל מקרה, היא מספרת כי התקופה מציפה את הצורך של המשפחות לפתור בעיות ולטפל בהן – הקליניקות של המטפלים הפרטיים בתחום המשפחה מלאות ורשימות ההמתנה ארוכות.

"היום התקשרה אליי מטופלת חדשה שנאלצתי לסרב לה ואמרה לי – 'את המטפלת העשרים שאני מדברת איתה', ולא היה לי למי להפנות אותה כי אני יודעת שכל הקולגות שלי מלאים. זה טוב כי זה אומר שמשפחות, שתמיד היחסים בהן מורכבים, מתפנות לטפל בבעיות. אני רואה גם שהילדים, בעיקר המתבגרים, מתפנים לספר להורים על המצוקות שלהם".

"יש לי משפחה מטופלת שהילדה המתבגרת סיפרה דווקא בתקופה הזו להורים שאחיה לוקח לה כסף במשך שנים, וההורים לא ידעו. ישנה מתבגרת שרק הקורונה גרמה לה לבוא ולהגיד להורים – 'אני פוגעת בעצמי'. כי פתאום הם היו בבית יותר ושמו לב שמשהו לא בסדר אצלה. הורים שמים לב להפרעות אכילה בקרב הילדים כי יש יותר ארוחות משפחתיות. בעיות שנדחקו לשוליים פתאום צצות ועולות ואין מנוס מלטפל בהן", אומרת ד"ר קגן.

ד"ר כלנית סגל לויט (צילום: יח"צ)

כיצד התקופה הזו תשפיע על העתיד שלנו, האם בחלוף המשבר נישאב אל תוך שעות העבודה הארוכות ולדפוסי ההתעלמות הישנים? יכול להיות שקורה כאן משהו שישנה את האופן שבו נגדל ילדים?

"ברמה האישית אני יכולה להגיד שנפלו לי הרבה אסימונים", אומרת ד"ר גיגי, אם לשלושה. "בשגרת טרום קורונה חיינו באשליה שאנחנו יכולים הכל – גם לעבוד עד מאוחר וגם לגדל ילדים, ומה שמשנה זה האיכות ולא כמות הזמן שאנחנו משקיעים בהם".

"זה לא נכון. יש משמעות גם לאיכות – להיות נוכחים, ולא להיות במסכים – וגם לכמות הזמן. למרות שלאנשים יש נטייה לחזור לדפוסים ישנים, אני מקווה שהדבר הראשוני הזה שגילינו מחדש של משפחה שנמצאת הרבה ביחד, יימשך גם אחרי הקורונה".

לדעתה של ד"ר קגן, הקורונה שנכנסה לעולם של מסכים ורשתות חברתיות הצילה אותנו מניכור רגשי וחברתי: "כבר הפסקנו לשוחח ולהתעניין ולגעת אחד בשני. השהות הממושכת בבית הכריחה משפחות שלמות לחזור להתעניין, לדאוג, לדבר וגם לריב – וזה תהליך חשוב. חזרנו לתקשורת בין-אישית ואני מקווה שזו מיומנות שניקח איתנו גם הלאה".