סביר להניח שאת ימיו הראשונים יקדיש הנשיא ג'ו ביידן להתמודדות עם מגפת הקורונה, אולם ספק אם תהיה לנשיא החדש את האפשרות לדחות יותר מדי את ענייני החוץ הבוערים – ובראשם איראן.

יומיים לפני החלפת הנשיאים, עוד הורה הנשיא לשעבר דונלד טראמפ לערוך מטס איומים של צמד מפציצים אסטרטגיים בשמי המזרח התיכון. במקביל פתחה איראן במירוץ הפרות מסוכן שגורם לדריכות במערכת הביטחון הישראלית. כלומר, ביידן חייב להיות פרואקטיבי בהקשר האיראני, ולו רק כדי לייצר קרקע יציבה לחידוש המגעים.

הצהרתו של שר החוץ החדש אנתוני בלינקן – בשימוע לאישור מינויו בקונגרס השבוע – כי כל מהלך של ארצות הברית מול איראן יתואם עם ישראל ומדינות המפרץ, לא נאמר מהפה לחוץ.

אנתוני בלינקן, המועמד לתפקיד שר החוץ בממשל ביידן, במהלך השימוע לאישור תפקידו בקונגרס, 19 בינואר 2021 (צילום: Alex Edelman/Pool via AP)

מבחינת האמריקאים זהו מסר הרגעה; מבחינת ישראל, יש הרואים בזה מס שפתיים – בירושלים עדיין זוכרים את המגעים הסודיים בין ארה"ב לאיראן ב-2014 על אדמת עומאן, מאחורי גבה של ישראל. בצוות של הנשיא דאז ברק אובמה כיהנה אז וונדי שרמן כסגנית שר החוץ. היום היא המשנה שלו.

ישראל מתכוננת כבר זמן רב ליום שאחרי טראמפ בהקשר להסכם הגרעין. השאלה הייתה לא האם ביידן יחזור להסכם, אלא איך הוא יחזור – ועד כמה יהיה גמיש ובעיקר פתוח לשמוע את העמדה הישראלית. לפחות מהרושם הראשוני של בכירים במערכת, ביידן מוכן להקשיב, ותעיד על כך הכרזתו של בלינקן בקונגרס.

אלא שברור שישראל וארצות הברית נמצאות על מסלול התנגשות בהקשר האיראני, שכן האינטרס של הצדדים מנוגד בהרבה מאד נקודות.

נתחיל מהסוף: בישראל היו שמחים מאד שארצות הברית תהיה זו שתתקוף צבאית את פרויקט הגרעין של איראן. זה כמובן לא יקרה אצל ביידן , בדיוק מהסיבה שזה לא קרה בעידן טראמפ.

בישראל היו שמחים מאד שארצות הברית תהיה זו שתתקוף צבאית את פרויקט הגרעין של איראן. זה כמובן לא יקרה אצל ביידן , בדיוק מהסיבה שזה לא קרה בעידן טראמפ

וושינגטון רוצה להרוויח זמן מול איראן בדרכים דיפלומטיות – זה היה העיקרון המנחה של אובמה וסביר להניח שזה יהיה העיקרון המנחה של ביידן. לכן האופציה הצבאית, אם נותרה כזו, נמצאת רק על שולחן אחד: בישראל.

מכאן, עם הבהרת הנחת היסוד- שנכון להיום צבאית אי אפשר ולא ניתן לעצור את איראן – נגזרות תכניות הפעולה של שני הצדדים.

הלוויתו של מדען הגרעין מוחסן פחריזאדה בטהראן ב-28 בנובמבר 2020 (צילום: Iranian Defense Ministry via AP)

הסכם הגרעין שנחתם ב-2015 קובע מספר פרמטרים שאמורים למנוע מאיראן פיתוח פצצה בטווח הזמן של ההסכם. דעתה של ישראל כמעט לא נשמעה בחתימה ב-2015, אך עכשיו כשהיא למודת ניסיון מר, תנסה ישראל למתוח את ההסכם החדש עד כמה שאפשר לכיוונה.

1

כמויות האורניום

על פי ההסכם מ-2015, לאיראן אסור היה להחזיק יותר מ-300 ק"ג של אורניום מועשר לרמה נמוכה של עד 3.5%. כמות כזו היא עשירית מהחומר הנדרש לפצצה אחת. כיום מחזיקה איראן כמעט 2 טון חומר מועשר לרמות שונות. מבחינת ישראל, 300 ק"ג היא בבחינת רע נסבל – שכן זה עדיין רחוק מספיק מפריצה מהירה לפצצה.

2

העשרת האורניום

בחודשים האחרונים העבירה איראן חוק בפרלמנט המתיר למתקני ההעשרה להעשיר את האורניום לרמה של 20%. ב-2013, כשאיראן החזיקה מאות ק"ג של אורנים מועשר לרמה הזו, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק הורו לדרוך את המערכת לקראת תקיפה.

בהסכם 2015, הסכימה איראן להתפרק לחלוטין מאורניום 20%. לכן, פירוק החומר שהועשר עד כה לרמה הזו הוא בבחינת גלגול המצב לאחור והרחקתה של איראן מסף הפריצה לפצצה – וסביר להניח שזו תהיה הדרישה של ארצות הברית.

הדרישה הישראלית ב-2015 הייתה להוציא לגמרי את יכולות ההעשרה מאיראן, ולספק לה אורניום מועשר ברמה נמוכה לצרכי מחקר בלבד. הגיוני שגם היום העמדה הזו לא תתקבל, שכן שימור יכולות ההעשרה הן תנאי בסיסי איראני לכל הסכם.

בנימין נתניהו נואם באו"ם נגד הסכם הגרעין עם איראן, 27 בספטמבר 2012 (צילום: AP Photo/Seth Wenig)

לכן, עם העובדה הזו ישראל תצטרך כנראה להתיישר ובמקביל לדרוש כי תוקף ההסכם יהיה הרבה מעבר ל-2030 , אז יפוגו כל המגבלות על רמות ההעשרה של איראן.

3

מתקני ההעשרה

פורדו: עד להסכם ב-2015, איראן לא איפשרה כניסת פקחים למתקן ההעשרה התת-קרקעי. אחרי החתימה, ביקרו פקחי האו"ם במתקן כדי לוודא שהוא מושבת מפעילות ואיראן לא מציבה בו צנטריפוגות חדשות מעבר לאלף שאושרו או לחילופין מכניסה לשם אורניום.

כיום, לא רק שהצנטריפוגות מופעלות כדי להעשיר אורניום, אלא שמספרן גם גדל.

סביר להניח שישראל תבקש לסגור את המתקן בפורדו ולהוציאו משימוש, כמו את ליבת הכור באראק שמולאה בבטון. אלא שהגיוני יותר שהאמרקאים יתיישרו לפי הדרישה האיראנית, כך שפורדו ימשיך להיות מושבת ומפוקח – אבל עדיין שמיש ליום פקודה.

נשיא איראן חסן רוחאני מכריז על השמשת מתקן ההעשרה בפורדו, ב-5 בנובמבר 2019 (צילום: Office of the Iranian Presidency via AP)

נתנז: מתקן ההעשרה העל-קרקעי ידע לאחרונה ימים קשים, עם הפיצוץ המסתורי שהשבית את מפעל הצנטריפוגות המתקדמות. מאז דווח שאיראן מעבירה את פסי הייצור למתקן תת-קרקעי חדש, לא רחוק משם. בעניין הזה האינטרס הישראלי והאמריקני יהיה זהה – לאתר ולחשוף את המתקן החדש, ולו רק כדי שיוכנס לפיקוח (עמדה האמריקאית) או יושבת (עמדת ישראל).

4

מספר וסוגי הצנטריפוגות

אחת החששות של ישראל לקראת חתימת ההסכם ב-2015 הייתה כי האיראנים יצליחו להערים על המערב ולשמר לעצמם פוטנציאל העשרה מהיר דרך מספר הצנטריפוגות ואיכותן. בהסכם 2015, יצרה ארצות הברית מרחב בלימה בהקשר הזה דרך הגבלת מספר הצנטריפוגות הפעילות ואיכותן עד לשנת 2023. מחקר ופיתוח של צנטריפוגות חדשות לא נאסר, רק השימוש בהן.

אלא שהמצב כיום שונה לחלוטין. איראן הצליחה לפתח צנטריפוגות מהירות יותר ובמספרים גדולים יחסית, כאלה שמקצרות משמעותית את זמן ההעשרה ומכאן גם את זמן הפריצה לפצצה. חלק מהצנטריפוגות המתקדמות הללו הופעלו לאחרונה כחלק מהנסיגה האיראנית מההסכם.

מכונות צנטריפוגה במתקן להעשרת אורניום בנתנז במרכז איראן, ב-5 בנובמבר 2019 (צילום: הארגון לאנרגיה אטומית של איראן באמצעות AP)

בסעיף הזה, דרישה ישראלית לעצירת פיתוח ובניית הצנטריפוגות לא ישימה, ולכן סביר להניח שהדרישה תהיה לפיקוח הדוק יותר מאשר בעבר.

5

מתקנים חשודים

לכל אורך הדרך איראן השכילה ליצור קו הפרדה ברור בין המתקנים הידועים לאלה שהוגדרו חשודים. בכל פעם שהתעורר חשד כי איראן מפתחת רכיבים של הפצצה במתקנים עלומים, היא גררה רגליים במסגרת מנגנון הפיקוח המסורבל שנכלל בהסכם 2015.

בפועל, גרירת הרגליים הזו איפשרה לאיראן להתיש את הסוכנות לאנרגיה אטומית ולגרום לה לוותר על הדרישה, או להרוויח זמן כדי לנקות את האתר משאריות חומר רדיואקטיבי.

המתקן הגרעיני למים כבדים באראק שבאיראן (צילום: AP Photo/ISNA, Hamid Foroutan)

בעניין הזה ישראל הייתה פעילה מאוד לאורך השנים והפנתה את תשומת הלב העולמית לכמה אתרים חשודים – המפורסם בהם הוא טורקוזבאד בלב טהרן, שם נמצאו שאריות חומר רדיואקטיבי. לכן, נראה שדווקא בהקשר הזה לביידן תהיה אוזן כרויה לדרישות ישראל להכנסת שינוי מהותי במנגנון הפיקוח.

6

פרויקט הטילים

כמו בסעיף המתקנים החשודים, גם כאן איראן הצליחה להחריג את תעשיית הטילים שלה מפיקוח בינלאומי.

כדי להבין את חשיבות הסעיף הזה צריך ללכת למלחמת איראן-עיראק. אז נותרה איראן לבדה, סובלת מאמברגו נשק, מול עיראק של סדאם חוסיין עם נשק מתקדם שרכש בעולם. הטראומה הזו חקוקה בזיכרון האיראני לדורות ולכן יכולת ייצור עצמית היא בבחינת אינטרס לאומי שם.

הכנסת פרויקט הטילים האיראני לפיקוח היא אולי משימה קשה מאד לביידן, אבל בעניין הזה ישראל לא לבד. גם באירופה הבינו היטב שעם הארסנל הנוכחי של טהרן, אירופה נמצאת בטווח הטילים.

52 מטוסי F-35 מסודרים לקראת תרגיל השקה בבסיס חיל האוויר האמריקאי בגבעת יוטה, בהפגנת עוצמה ומוכנות לקרב על רקע המתיחות בין ארצות הברית לאיראן, 6 בינואר 2020 (צילום: חיל האוויר האמריקאי/ר' ניל ברדשאו/צילום מסך מטוויטר)

7

התמנון האיראני

חיילי ארה"ב המוצבים ב"רובע הירוק" בבגדד מבינים היטב את משמעות האיום הזה, עם הפגזות כמעט יומיומיות על מתחם השגרירות. הפקודה מגיעה מאיראן, היד על ההדק היא שיעית עיראקית. זהו דפוס הפעולה גם בתימן ובסוריה.

ארה"ב והמעצמות התעלמו מההיבט הזה בהסכם הקודם, ונראה כי למרות הרצון הישראלי, גם הפעם המצב לא ישתנה, שכן עיקר המאמץ של ביידן יופנה לעצירת פרויקט הגרעין.

* * *

ישראל נמצאת בצומת החלטה: עד כמה למתוח את החבל מול ארצות הברית ובמה להתמקד. עם התמנון האיראני האזורי ניתן להתמודד צבאית – והתקיפות התכופות בסוריה ואלו המיוחסות לה בעיראק יעידו על כך; עם הגרעין האיראני,  המאבק אמנם נחוש אבל עדיין לא נושא את הפרי הרצוי.

לכן, בהנחה שאופציה צבאית לא על הפרק, ההיגיון הוא להרחיב את הקואליציה האזורית ובעיקר להרוויח מספיק זמן כדי להרחיק את איראן מהפצצה – או לחילופין לדעת בזמן מתי יקבל המנהיג העליון את החלטה לחבר את כל מרכיביה.

נשיא איראן חסן רוחאני מבקר בכור הגרעיני בבושאר, ב-13 בינואר 2015 (צילום: AP Photo/Iranian Presidency Office, Mohammad Berno)