ישנן שתי דרכים לנצח בבחירות: חישובים מתוחכמים, והנהגה מעוררת השראה. שתיהן יכולות להביא קולות; רק אחת מביאה כבוד. יריביו של בנימין נתניהו מפסידים לאחרונה ללא כבוד. זה מעורר ייאוש ומסביר את ההתעניינות באהוד ברק, שלמסריו הזועמים יש ניחוח משכר של דבר אמת ללא מורא.

בבחירות הקרובות יש לאופוזיציה יתרונות מרשימים.

כל הרמטכ"לים החיים התגייסו נגד ראש הממשלה, ואיש איש יורה צרורות בדרכו. שלושה כתבי אישום ממתינים לנתניהו בכפוף לשימוע, כולל על שוחד. והוא נתפס על חם מתחמן חסינות למרות הבטחות שלא לעשות זאת. בנוסף, נראה כי אביגדור ליברמן גירש את עצמו ואת תומכיו העולים הרוסים מגוש הימין-דתיים של נתניהו, מעשה מדהים למדי. המדינה נראית כחיה פצועה וזועמת המתרוממת על רגליה האחוריות ומשתוללת כדי להשליך את הרוכב הבעייתי והמבריק מעל גבה.

זה עדיין עשוי להיגמר בדמעות, אלא אם כן האופוזיציה תתקן את דרכה.

בימינו, המשמעות של חישובים מתוחכמים זה ציות ליועצים המנתחים את מה שעבד בעבר. חזון אין להם, ולא על זה משלמים להם. הם לא יזהו את המהפך הקרב ובא.

הם ייעצו ליריביו של נתניהו שלא לעצבן את תומכיו על ידי ציטוט ישיר של האשמותיו המדהימות של היועץ המשפטי לממשלה, אף על פי שהדבר משול להשארת שק מלא כסף ממש על השולחן. הם גם ייעצו נגד ירידה לפרטים ובעד התחמקות ושמרנות שלא מניעים מומנטום ולא בונים מנהיגות.

חישובים מתוחכמים זה גם מי יחבור למי; זה חשוב, אבל לא בזה אעסוק היום. יש דבר חשוב אפילו יותר: רעיונות.

בשנותיו של נתניהו התברר כי ראשי הממסד הביטחוני מתנגדים לסדר היום שלו, במיוחד להעמקת אחיזתה של ישראל בגדה המערבית וגם בהימוריו הפזיזים במסגרת המאבק בעסקה הגרעינית עם איראן (הם בהחלט הבינו שהעסקה לא מאפשרת לאיראן לדהור לפצצה עם פקיעתה).

ייתכן שהחברה הישראלית לא מעריצה את "הגנרלים" כמו בעבר, וזה טוב, אבל אנשים בהחלט ישימו לב אליהם. עד 2019 היתרון הזה של המרכז-שמאל בוזבז, אך זה נגמר עם הקמתה של כחול לבן. והרי התוצאות:

בבחירות 2015, 2,376,498 אנשים הצביעו בעד גוש ימין-דתיים, כלומר 56.5%. מתוכם 451,756 הצביעו בעד מפלגות חרדיות. פירוש הדבר שהימין הלא-חרדי קיבל 1,924,742 קולות. מהצד השני, 1,824,500 הצביעו בעד גוש השמאל-ערבים, כלומר 43.5%, מתוכם כרבע לרשימה הערבית; "השמאל הציוני" קיבל 1,373,616 קולות.

בבחירות 2019 הצביעו 2,391,968 בעד גוש הימין-דתיים (כולל מפלגות שלא נכנסו), כלומר 56.8%, מעט גבוה מבפעם הקודמת. ממספר זה, 507,324 הצביעו למפלגות החרדיות, שם היה בעצם כל הגידול; (1,814,467) הצביעו בעד גוש שמאל-ערבים, מתוכם 388,447 בעד המפלגות הערביות (62,437 פחות מבעבר); כך שבלי המפלגות הערביות זכה "השמאל הציוני" ב -1,426,020 – עלייה של 52,404.

הנהגת הכחול לבן נראית מרוצה מ-35 המנדטים שמהווים תיקו עם הליכוד ברמה המפלגתית למרות שהגוש שלהם הפסיד (לפני שבגידת ליברמן בנתניהו יצרה תיקו 60-60). זה נבע מכך שהמפלגה החדשה זכתה ברוב הקולות של ה"מחנה הציוני" ז"ל בתוספת מאגר יש עתיד. כחול לבן נועדה להגדיל את הגוש מ-53 ב-2015 ל-61, אבל מה שבפועל הושג היה גידול של רק 1.3%, או כ-50,000 קולות. כשני מנדטים בהערכה נדיבה ביותר.

ואפילו הרווח הצנוע הזה נמחק לחלוטין בגין הירידה בשיעור ההצבעה של הערבים, מיותר מ-60% ב-2015 לפחות מ-50% ב-2019. הסיבות לכך רבות: בעיות מימון, כעס על הפיצול ברשימה המאוחדת (שמאז נראה ששוב התאחדה), ותגובה מוטעית לחוק הלאום ( הם ראו בחוק עלבון ובהחרמת הבחירות העניקו לנתניהו פרס). אבל זה כנראה גם נובע מסירובם של ראשי כחול לבן מלחבק אותם (אם כי, יש להודות, העניין הדדי).

כחול לבן לא המציאו את זה; העבודה עשתה מעשה דומה כשבחרה במותג כמו "המחנה ציוני". "המרכז-שמאל" מיואש ופועל כך משום שהוא רואה ששני שלישים מיהודי ישראל מצביעים לגוש ימין-דתיים בכל מערכת בחירות מאז 2001 (למעט בחירות 2006 כאשר קדימה, עדיין עם ההילה של אריאל שרון, דברה אמת). הם עונדים מסכות, מקווים לטוב, וחוטפים על הראש בכל פעם מחדש.

העצה שלי (גילוי נאות: הצעתי את זה ישירות) היא לדבר אמת, כי זה גם נכון יותר וגם בעל סיכויים להצליח. יש מסרים אפשריים שיזכו לתמיכה מפתיעה בקרב היהודים בישראל. זה יביא מצביעים שנוטים לימין אבל אינם קיצונים, וימריץ את הבייס שננטש.

מסרים אפשריים:

• חרדים: בשום מקום בעולם יהודים דתיים לא מתעקשים על תלות בזולת כפי שקורה כאן. אפשר למצוא דרכים לעקיפת העניין הצבאי, בין השאר משום שהצבא אינו יכול לעמוד בדרישות ההפרדה בין המינים, אך יש צורך בשירות לאומי כלשהו. על החרדים להיכנס למעגל העבודה במספרים נורמליים. זאת ועוד: המדינה אינה יכולה לסבסד בתי ספר שאינם מלמדים מתמטיקה, מדע ואנגלית. רוב יהודי ישראל מסכימים עם זה.

• עולים רוסים: אתם ברובכם חילונים, שומרי חוק ומשכילים, ורבים מכם נראים פטריוטים. גוש הימין-דתיים הופך את ישראל למקום לא-מערבי, לא-יהודי ולא חילוני. תמיכה בו מהווה ברית עם אנשים שחושבים שישראל אינה זקוקה לטנקים כל עוד בני הישיבות מתפללים. ליברמן, שעזר לבזיון הזה במשך עשרות שנים, אינו הכתובת הנכונה. אתם שייכים למרכז-שמאל.

• ערבים ישראלים: אנחנו רוצים "לחבק" אתכם. התנהגו כמו המיעוט ההונגרי ברומניה או המיעוט הטורקי בבולגריה – שונים, אך מקבלים את זכותה של קבוצת הרוב למקום אחד תחת השמש. תקבלו שיוון טוטאלי כולל במימון, ומקום ליד שולחן ממשלה ובמקומות הגבוהים ביותר. יהיה נחמד אם תסכימו, כמו גם החרדים, לשירות לאומי.

• ציוניים: אנו נחפש דרכים להיפרד מהפלסטינים בגדה המערבית. למרות שאפרטהייד אינו מילה מדויקת למה שקורה שם, המצב איננו בר קיימא. גם אם הסכם שלום אינו אפשרי כעת, ישראל תחפש ללא הרף פתרונות כדי להימנע ממיזוג עם 3 מיליון פלסטינים נוספים. והיא תפסיק לשפוך מיליארדים על גבי מיליארדים בההתנחלויות. רוב יהודי ישראל מסכימים עם זה.

• ליכודניקים דמוקרטים: העניין הזה של "התגברות" על בית המשפט העליון ברוב פשוט של חברי הכנסת הוא סוג של סוף לדמוקרטיה, שדורשת איזונים. אתם יודעים את זה; אל תאפשרו את זה.

• צרכנים: ישראל אינה ההצלחה הכלכלית שנתניהו מצייר. התוצר לנפש דומה לזה של צרפת רק בגלל השקל החזק שהורס את כוח הקנייה והופך את ישראל לאחת המדינות היקרות בעולם. אפשר אחרת: רוב האדמות בידי המדינה, והיא שיכולה לשבור מונופולים, לעשות רפורמה במיסוי, להפסיק לבזבז משאבים ולהאיץ את הבנייה. צריך להתרכז בדבר הנכון, לראשונה זה שנים.

אם מנהיגי האופוזיציה ידברו כך, הם אכן יאבדו את הגזענים והחרדים בדיוק כמו שהיועצים מזהירים. לא נורא: הקולות האלה לא באמת שם. בתמורה יגיעו קולות חדשים. אולי, הפלא ופלא, האופוזיציה תעורר השראה.

וגם אם יפסידו שוב, לפחות יעשו זאת על המגרש. עדיף כך. עדיף בראש מורם.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

המלחמה בעזה הציבה על השולחן המדיני-צבאי את אסטרטגיית "אחדות החזיתות", קרי: אופן התגייסותם של הגורמים הנתמכים על ידי איראן לסייע לחמאס. עיקר תשומת הלב התמקדה בתגובתו של החזבאללה מלבנון.

המהלכים האמריקאיים האסרטיביים והתקיפים מייד עם תחילת המלחמה, הבהירו באופן ברור מאד כי וושינגטון תפעל בנחרצות למנוע הסלמה אזורית רחבה. איראן הגיבה במשתמע, שההתקפה של חמאס לא תואמה עימה, ועל-כן היא פחות מחויבת להתגייס באורח נרחב מדי לצידה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/

בסוף השבוע פורסם כי בנימין נתניהו אמר למזכיר המדינה האמריקאי, אנתוני בלינקן, שבתום המלחמה מתכוונת ישראל להקים "רצועת ביטחון עמוקה" בשטח רצועת עזה.

הדברים מצטרפים לאמירות דומות שהשמיעו בכירים בישראל. לדוגמה, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני, השר גדעון סער, טען:

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.

זו דעתי. היא לא חשובה במיוחד. וייתכן שדעתי שגויה. ייתכן שאני טועה. ולו חלקית. או שאני טועה לגמרי. וצריך לזכור שאלו דברים כלליים שמחייבים להעמיק בפרטים שונים. וכידוע, מפלטו של העצלן הוא הנימוק "תקצר היריעה". או: "זה לא הזמן והמקום". אבל אכתוב מה אני חושב שחייבים לעשות. ואם מישהו ישאל אותי על הפרטים, אכתוב לו שתקצר היריעה.

אז הנה:

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.