ישנן שתי דרכים לנצח בבחירות: חישובים מתוחכמים, והנהגה מעוררת השראה. שתיהן יכולות להביא קולות; רק אחת מביאה כבוד. יריביו של בנימין נתניהו מפסידים לאחרונה ללא כבוד. זה מעורר ייאוש ומסביר את ההתעניינות באהוד ברק, שלמסריו הזועמים יש ניחוח משכר של דבר אמת ללא מורא.

בבחירות הקרובות יש לאופוזיציה יתרונות מרשימים.

כל הרמטכ"לים החיים התגייסו נגד ראש הממשלה, ואיש איש יורה צרורות בדרכו. שלושה כתבי אישום ממתינים לנתניהו בכפוף לשימוע, כולל על שוחד. והוא נתפס על חם מתחמן חסינות למרות הבטחות שלא לעשות זאת. בנוסף, נראה כי אביגדור ליברמן גירש את עצמו ואת תומכיו העולים הרוסים מגוש הימין-דתיים של נתניהו, מעשה מדהים למדי. המדינה נראית כחיה פצועה וזועמת המתרוממת על רגליה האחוריות ומשתוללת כדי להשליך את הרוכב הבעייתי והמבריק מעל גבה.

זה עדיין עשוי להיגמר בדמעות, אלא אם כן האופוזיציה תתקן את דרכה.

בימינו, המשמעות של חישובים מתוחכמים זה ציות ליועצים המנתחים את מה שעבד בעבר. חזון אין להם, ולא על זה משלמים להם. הם לא יזהו את המהפך הקרב ובא.

הם ייעצו ליריביו של נתניהו שלא לעצבן את תומכיו על ידי ציטוט ישיר של האשמותיו המדהימות של היועץ המשפטי לממשלה, אף על פי שהדבר משול להשארת שק מלא כסף ממש על השולחן. הם גם ייעצו נגד ירידה לפרטים ובעד התחמקות ושמרנות שלא מניעים מומנטום ולא בונים מנהיגות.

חישובים מתוחכמים זה גם מי יחבור למי; זה חשוב, אבל לא בזה אעסוק היום. יש דבר חשוב אפילו יותר: רעיונות.

בשנותיו של נתניהו התברר כי ראשי הממסד הביטחוני מתנגדים לסדר היום שלו, במיוחד להעמקת אחיזתה של ישראל בגדה המערבית וגם בהימוריו הפזיזים במסגרת המאבק בעסקה הגרעינית עם איראן (הם בהחלט הבינו שהעסקה לא מאפשרת לאיראן לדהור לפצצה עם פקיעתה).

ייתכן שהחברה הישראלית לא מעריצה את "הגנרלים" כמו בעבר, וזה טוב, אבל אנשים בהחלט ישימו לב אליהם. עד 2019 היתרון הזה של המרכז-שמאל בוזבז, אך זה נגמר עם הקמתה של כחול לבן. והרי התוצאות:

בבחירות 2015, 2,376,498 אנשים הצביעו בעד גוש ימין-דתיים, כלומר 56.5%. מתוכם 451,756 הצביעו בעד מפלגות חרדיות. פירוש הדבר שהימין הלא-חרדי קיבל 1,924,742 קולות. מהצד השני, 1,824,500 הצביעו בעד גוש השמאל-ערבים, כלומר 43.5%, מתוכם כרבע לרשימה הערבית; "השמאל הציוני" קיבל 1,373,616 קולות.

בבחירות 2019 הצביעו 2,391,968 בעד גוש הימין-דתיים (כולל מפלגות שלא נכנסו), כלומר 56.8%, מעט גבוה מבפעם הקודמת. ממספר זה, 507,324 הצביעו למפלגות החרדיות, שם היה בעצם כל הגידול; (1,814,467) הצביעו בעד גוש שמאל-ערבים, מתוכם 388,447 בעד המפלגות הערביות (62,437 פחות מבעבר); כך שבלי המפלגות הערביות זכה "השמאל הציוני" ב -1,426,020 – עלייה של 52,404.

הנהגת הכחול לבן נראית מרוצה מ-35 המנדטים שמהווים תיקו עם הליכוד ברמה המפלגתית למרות שהגוש שלהם הפסיד (לפני שבגידת ליברמן בנתניהו יצרה תיקו 60-60). זה נבע מכך שהמפלגה החדשה זכתה ברוב הקולות של ה"מחנה הציוני" ז"ל בתוספת מאגר יש עתיד. כחול לבן נועדה להגדיל את הגוש מ-53 ב-2015 ל-61, אבל מה שבפועל הושג היה גידול של רק 1.3%, או כ-50,000 קולות. כשני מנדטים בהערכה נדיבה ביותר.

ואפילו הרווח הצנוע הזה נמחק לחלוטין בגין הירידה בשיעור ההצבעה של הערבים, מיותר מ-60% ב-2015 לפחות מ-50% ב-2019. הסיבות לכך רבות: בעיות מימון, כעס על הפיצול ברשימה המאוחדת (שמאז נראה ששוב התאחדה), ותגובה מוטעית לחוק הלאום ( הם ראו בחוק עלבון ובהחרמת הבחירות העניקו לנתניהו פרס). אבל זה כנראה גם נובע מסירובם של ראשי כחול לבן מלחבק אותם (אם כי, יש להודות, העניין הדדי).

כחול לבן לא המציאו את זה; העבודה עשתה מעשה דומה כשבחרה במותג כמו "המחנה ציוני". "המרכז-שמאל" מיואש ופועל כך משום שהוא רואה ששני שלישים מיהודי ישראל מצביעים לגוש ימין-דתיים בכל מערכת בחירות מאז 2001 (למעט בחירות 2006 כאשר קדימה, עדיין עם ההילה של אריאל שרון, דברה אמת). הם עונדים מסכות, מקווים לטוב, וחוטפים על הראש בכל פעם מחדש.

העצה שלי (גילוי נאות: הצעתי את זה ישירות) היא לדבר אמת, כי זה גם נכון יותר וגם בעל סיכויים להצליח. יש מסרים אפשריים שיזכו לתמיכה מפתיעה בקרב היהודים בישראל. זה יביא מצביעים שנוטים לימין אבל אינם קיצונים, וימריץ את הבייס שננטש.

מסרים אפשריים:

• חרדים: בשום מקום בעולם יהודים דתיים לא מתעקשים על תלות בזולת כפי שקורה כאן. אפשר למצוא דרכים לעקיפת העניין הצבאי, בין השאר משום שהצבא אינו יכול לעמוד בדרישות ההפרדה בין המינים, אך יש צורך בשירות לאומי כלשהו. על החרדים להיכנס למעגל העבודה במספרים נורמליים. זאת ועוד: המדינה אינה יכולה לסבסד בתי ספר שאינם מלמדים מתמטיקה, מדע ואנגלית. רוב יהודי ישראל מסכימים עם זה.

• עולים רוסים: אתם ברובכם חילונים, שומרי חוק ומשכילים, ורבים מכם נראים פטריוטים. גוש הימין-דתיים הופך את ישראל למקום לא-מערבי, לא-יהודי ולא חילוני. תמיכה בו מהווה ברית עם אנשים שחושבים שישראל אינה זקוקה לטנקים כל עוד בני הישיבות מתפללים. ליברמן, שעזר לבזיון הזה במשך עשרות שנים, אינו הכתובת הנכונה. אתם שייכים למרכז-שמאל.

• ערבים ישראלים: אנחנו רוצים "לחבק" אתכם. התנהגו כמו המיעוט ההונגרי ברומניה או המיעוט הטורקי בבולגריה – שונים, אך מקבלים את זכותה של קבוצת הרוב למקום אחד תחת השמש. תקבלו שיוון טוטאלי כולל במימון, ומקום ליד שולחן ממשלה ובמקומות הגבוהים ביותר. יהיה נחמד אם תסכימו, כמו גם החרדים, לשירות לאומי.

• ציוניים: אנו נחפש דרכים להיפרד מהפלסטינים בגדה המערבית. למרות שאפרטהייד אינו מילה מדויקת למה שקורה שם, המצב איננו בר קיימא. גם אם הסכם שלום אינו אפשרי כעת, ישראל תחפש ללא הרף פתרונות כדי להימנע ממיזוג עם 3 מיליון פלסטינים נוספים. והיא תפסיק לשפוך מיליארדים על גבי מיליארדים בההתנחלויות. רוב יהודי ישראל מסכימים עם זה.

• ליכודניקים דמוקרטים: העניין הזה של "התגברות" על בית המשפט העליון ברוב פשוט של חברי הכנסת הוא סוג של סוף לדמוקרטיה, שדורשת איזונים. אתם יודעים את זה; אל תאפשרו את זה.

• צרכנים: ישראל אינה ההצלחה הכלכלית שנתניהו מצייר. התוצר לנפש דומה לזה של צרפת רק בגלל השקל החזק שהורס את כוח הקנייה והופך את ישראל לאחת המדינות היקרות בעולם. אפשר אחרת: רוב האדמות בידי המדינה, והיא שיכולה לשבור מונופולים, לעשות רפורמה במיסוי, להפסיק לבזבז משאבים ולהאיץ את הבנייה. צריך להתרכז בדבר הנכון, לראשונה זה שנים.

אם מנהיגי האופוזיציה ידברו כך, הם אכן יאבדו את הגזענים והחרדים בדיוק כמו שהיועצים מזהירים. לא נורא: הקולות האלה לא באמת שם. בתמורה יגיעו קולות חדשים. אולי, הפלא ופלא, האופוזיציה תעורר השראה.

וגם אם יפסידו שוב, לפחות יעשו זאת על המגרש. עדיף כך. עדיף בראש מורם.

שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה.

שוחררתי מהמעצר אתמול (שישי) באחת בלילה. איך אני מרגישה אחרי המעצר? רגיל. ילדתי ארבעה ילדים בלי אפידורל, אז קטן עלי. אבל הם לא נורמלים. ניסו להלביש עלי גם תקיפת שוטר.

הגעתי אולי שתי דקות קודם כדי לעזור לעצורים, הבאתי להם מים, נתתי למישהי להחזיק לי את המגאפון, אני מדברת עם השוטרים שעמדו להיכנס לתחנת המשטרה, אני הרי מכירה אותם, ופתאום נכנסה בי שוטרת כמו פגז מתותח.

לא הבנתי מי נגד מי. רצתה לקחת את המגאפון שלי מהבחורה שהחזיקה אותו. אמרתי לה: "רגע, זה המגאפון שלי, זה לא שלה". מין הון להון, התחילה לגרור אותי.

אמרתי:  "מה את רוצה, מה את מושכת אותי?".

אומרת לי: "את עצורה".

אמרתי:  "על מה אני עצורה?".

אמרה: "הפרעה לשוטר במילוי תפקידו".

אמרתי לה: "מה?! טוב, זה מעצר לא חוקי, אני עורכת דין, אני מכירה את החוקים, אני יש לי זכות לא לשתף פעולה עם מעצר לא חוקי", ונשכבתי על הכביש. אז הרימו אותי, לקחו אותי.

אמרתי להם: "תיזהרו שאני לא אקבל מכה, כי כל מכה תעלה לכם מאה אלף שקל".

אמרתי גם לשוטרת בדרך: "שתדעי לך, אני הולכת להגיש נגדך תלונה במח"ש. גם על תקיפה, גם על מעצר שווא. אני לא יודעת מאיפה הגעת אלי, אני לא יודעת מה את רוצה ממני, זה מעצר שווא".

שמו לי אזיקים כבר שם. לקחו אותי ככה, כמו שק תפוחי אדמה. שמו אותי בחדר מעצרים על הריצפה. אומרים לי: "קומי, שבי".

אמרתי: "סליחה? אני לא הגעתי לפה מרצוני. אני פה במעצר בלתי חוקי, איזוק בלתי חוקי. ואני אצא מפה רק מרצוני החופשי ועל הרגליים. אתם זרקתם אותי פה שלא מרצוני. תורידו לי את האזיקים אני אתיישב על הספסל. אם לא – לא".

שלוש שעות שכבתי על הריצפה. תאמינו לי? שמתי עליהם פס. אם לא היה רעש הייתי גם נרדמת. עברו מעלי עצירים, לחקירה, לזה, להוא, שוטרים, לא זזתי.

"קומי!", כולם התביישו, מכירים אותי, אומרים לי: "סיגלית, מה?".

אמרתי: "תשמע, אני לא יודעת למה אני פה. אין שום סיבה שאני אהיה פה. אין שום סיבה שאני אהיה עם אזיקים על הידיים. אני לא יודעת מה אתם רוצים. אני מנצלת את זכותי להביע מחאה פאסיבית על מעצר בלתי חוקי".

אז ככה שכבתי על הריצפה. ניסו להפחיד אותי: "יש חיידקים", "היה פה דם", "השתינו".

אמרתי: "אם יקרה לי משהו זה על הראש שלכם".

בסוף, אחרי שלוש שעות, שיחררו לי את האזיקים. ישבתי שם, אמרתי למפקד תחנה: "תגיד, מה זה? מה קורה? מה זה הדבר הזה?".

אמר: "לא, לפני זה יצאתי ואמרתי לכולם שאסור מגאפון".

אמרתי: "בסדר, אבל אני רק הגעתי, ראית במצלמות. חוץ מזה השוטרת שלקחה לי את המגאפון ואמרה את שמות העצורים, הייתה יכולה לבוא, להגיד 'גיברת, אמרו לך שאסור מגאפון, תסגרי אותו'. אבל אני לא יודעת בכלל במה מדובר, היא באה, לוקחת את המגאפון, מה פה קורה פה?"

אמר: "נו, טוב". שיחררו אותי. חארטה. "אם אנחנו נקרא לך את צריכה לבוא".

הוא רצה להחזיר לי את המגאפון אבל לא היה לו נעים מהשוטרים, אז אמר לי: "תבואי מחר לפני ההפגנה ותיקחי".

אני אומרת לכם: זה הזוי מה שקורה פה. היום זה קורה לנו, תאמינו לי, אנחנו לא אלימים. מחר, תראו מה עושים לאתיופים, תראו מה עושים לערבים. המשטרה חצתה את הקווים – משיקול הדעת לשמור על הסדר הציבורי ובטחון הציבור, שזה קשור לגרעין הקשה של מניעת התפרעות אלימה או חסימת כבישים – לתחום של חופש הביטוי וחופש ההפגנה. בבג"ץ, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות אמרה בפירוש שזה תחום לא להם.

מבחינתי מה שקרה עם המשטרה זה רק סייד אפקט – תופעת לוואי של ההתדרדרות הקשה במדרון לעבר דיקטטורה. איך זה קורה? קודם כל חיסול מוסדות דמוקרטיים. המשטרה – כולם אומרים שהיא תופרת תיקים. הפרקליטות – אותו דבר. בית המשפט העליון בתהליך חיסול. כנסת אין. ועדת שרים לחקיקה עושה מה שרוצה. אז מה נשאר, העיתונות? פחחח. יאללה. תבואו להפגנה בערב.

סיגלית קסלר היא בת לניצולי שואה. עולה חדשה. גדלה בשכונת המצוקה מורשה ברמת השרון. עתודאית. ביוכימאית, משנת 2000 עורכת דין. מייצגת הרבה פרו בונו, ממנהיגות מחאת פתח תקווה, מחאה אזרחית עממית המובלת על ידי נשים. אם ל-4, סבתא ל-2. נאמנה לבורא עולם ולמצפון שלה.