שנות כהונתו של הנשיא טראמפ העצימו את תהליך השחיקה בהשפעתו של האתוס הליברלי-דמוקרטי על הסדר העולמי ומוסדותיו. עד כמה המטוטלת תיטה בכיוון ההפוך עתה, בעקבות תבוסתו של טראמפ? הזמן הקצר שעבר מאז חילופי השלטון בארה"ב אינו מאפשר מתן מענה פסקני לשאלה זו. עם זאת, על מעצבי המדיניות בישראל ובעם היהודי להיות ערים לסוגיה ולהיערך להשלכותיה.

שנות כהונת טראמפ העצימו את תהליך השחיקה בהשפעתו של האתוס הליברלי-דמוקרטי על הסדר העולמי ומוסדותיו. עד כמה המטוטלת תיטה בכיוון ההפוך עתה בעקבות תבוסתו? מוקדם לומר

הסדר העולמי, שכונן לאחר מלחמת העולם ה-II בהובלת ארה"ב, נועד להגביר ביטחון, יציבות, חירות, סחר חופשי, זכויות אדם, שלטון החוק, בחירות הוגנות, חופש ביטוי, יחס אנושי למיעוטים ולמהגרים, שלילת גזענות, שוויון מגדרי ועוד. התפיסה שבבסיס מורשת זו רואה בערכי הדמוקרטיה והליברליזם גורם מייצב ביחסים הבינלאומיים, ערובה לשגשוג כלכלי, כמו גם מימוש של קידמה אנושית נכספת.

אין, כמובן, להיסחף לטיעונים גורפים, כאילו מדיניות החוץ של מדינות העולם החופשי הונעה על ידי ערכים נשגבים בלבד. אך עדיין, התפיסה הדמוקרטית-ליברלית השפיעה משמעותית על רוח התקופה ותורגמה למהלכים מעשיים בזירה הבינ"ל.

המשבר הפיננסי של 2008 סימן תפנית בכוח המשיכה של התפיסה. נוספו עליו: העמקת אי-השוויון החברתי שהביא עמו עידן הגלובליזציה, דעיכת התקווה שהצית "האביב הערבי", פיגועי הטרור של האסלאם הרדיקלי, ערעור תחושת הביטחון האישי, גלי הגירה בלתי נשלטים, התרחקות מן המנטליות הקוסמופוליטית, פחיתה בכוחן של ממשלות להתמודד מול אתגרים מקומיים וגלובליים, משברי הזהות והכלכלה העוברים על אירופה, ה"ברקזיט", כישלונותיה של ארה"ב במלחמותיה בעיראק ובאפגניסטן, אוזלת היד נוכח הטרגדיות האנושיות בסוריה ובתימן, ולאחרונה – מחדליהן של דמוקרטיות מערביות רבות בהתמודדות מול מגפת הקורונה.

הצבר הכישלונות דחף להתגברותן של מגמות השוחקות את האתוס הליברלי-דמוקרטי: פופוליזם השואב עוצמה מן הרשתות החברתיות, עויינות כלפי האליטות, פרוטקציוניזם, התחזקות פוליטית של תנועות ימין קיצוני, התעצמות הנטייה לבדלנות לאומית ותרבותית, להדרת מיעוטים וזרים, לחסימת הגבולות בפני מהגרים ולמאבק בגלובליזציה וברב-תרבותיות.

בעוד ארה"ב, שנשאה על כתפיה את עיקר משימת שמירתו של הסדר העולמי, עייפה מלמלא את תפקיד "השוטר העולמי", גובר כוחן היחסי של המעצמות האוטוריטריות שניצבות מולה – רוסיה וסין. אלה רואות את עצמן בפרספקטיבה היסטורית כמעצמות-על, ואינן מקבלות את הגיונו של סדר עולמי המוכתב על ידי המערב ומתעלם מעוצמתן.

בעוד ארה"ב, שנשאה על כתפיה את עיקר משימת שמירתו של הסדר העולמי, עייפה מלמלא את תפקיד "השוטר העולמי", גובר כוחן היחסי של המעצמות האוטוריטריות שניצבות מולה – רוסיה וסין

הן נוהגות באסרטיביות אסטרטגית גוברת – צבאית וכלכלית – וטוענות כי הלגיטימיות של מעמדן אינה נופלת מזו של ארה"ב ואירופה (סין אף מציעה מודל משטרי אלטרנטיבי: פיתוח כלכלי מהיר ועקבי ללא שיטת ממשל דמוקרטית וללא הקפדה על זכויות אדם). טעם נוסף להתנגדותן לניסיון להכתיב סדר עולמי ברוח ליברלית-דמוקרטית הוא כמובן החשש, שרעיונות מערביים עלולים לערער את יציבותן הפנימית.

היבחרותו של טראמפ נבעה במידה רבה מזרמי המעמקים ומן המגמות שהביאו לשחיקת האתוס הליברלי-דמוקרטי. כנשיא, הוא ביטא מגמות אלה ואף העצימן. הוא לא גילה עניין בשמירת מעמדה של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי הדוחפת לערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא נעדר סנטימנטים כלפי בעלות-בריתה המערביות של ארה"ב. הוא לא גילה ענין בבריתות ובטיפוח מוסדות בינ"ל, נטש את הסכם האקלים, הודיע על כוונתו לנתק הקשר והתמיכה באירגון הבריאות העולמי, נטש את הסכם הגרעין עם איראן והותיר תחושות קשות בקרב מנהיגי אירופה ביחס למחויבותו לברית נאט"ו.

טראמפ לא הסתיר את אהדתו לעריצים, הביע סלידה מן "האידיאולוגיה של גלובליזם" והעדיף במקומה את "הדוקטרינה של פטריוטיזם". הוא הבהיר שלא יתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות שמפרות זכויות אדם, ולא התנה את תמיכתו בהן ברפורמות דמוקרטיות.

מול תפיסתו זו של טראמפ, הנשיא ביידן מציג תפיסה מנוגדת לחלוטין. הוא מתחייב להחזיר את ארה"ב למעורבות ולמנהיגות בזירה הבינ"ל. נאומו במחלקת המדינה (4 פברואר) מלמד על הבדלים משמעותיים באשר למצפן שצריך להנחות את הדיפלומטיה האמריקאית ואת הסדר העולמי שעליה לקדם.

ארה"ב צריכה, לשיטתו, להוביל על ידי מתן דוגמה. ברוח זו, הוא מציג את המאבק מול סין ורוסיה כמאבק בעל משמעות אידיאולוגית: הדמוקרטיה כנגד האוטוריטריות. הדיפלומטיה האמריקאית צריכה, לדבריו, לשוב ולהישען על ערכי מוסר אמריקאיים כמו חירות, זכויות אוניברסליות, כיבוד שלטון החוק, יחס של כבוד לכול בן אנוש.

ביידן מבקש לבנות מחדש את שריריו של המחנה הדמוקרטי בעולם. הוא מתייחס לבריתות כמקור כוח ומבטיח שארה"ב תחדש את תפקידה המוביל בארגונים בינ"ל (חזרה להסכם האקלים, חידוש התמיכה בארגון הבריאות העולמי וכד'). ביידן אף מבטיח תגובה קשוחה מול התנהלותה של מוסקבה המפרה את זכויות היסוד של אזרחיה.

ביידן מבקש לבנות מחדש את שריריו של המחנה הדמוקרטי בעולם. הוא מתייחס לבריתות כמקור כוח ומבטיח שארה"ב תחדש את תפקידה המוביל בארגונים בינ"ל (חזרה להסכם האקלים, חידוש התמיכה בארגון הבריאות העולמי וכד')

אם החוקר רוברט קגן הזהיר בזמנו שללא עמידה תקיפה על שמירת הישגיו של האתוס הליברלי-דמוקרטי בזירה העולמית, "הג'ונגל" מאיים לחזור וכול דאלים גבר, הרי ביידן ער לסכנה, שקודמו אף העמיק. נאומו התקיף במחלקת המדינה מעיד כי בכוונתו לעמוד בפרץ ולשנות את כיוון המטוטלת.

אלא שעל ביידן יהיה לנווט בזירה הבינ"ל בין הגיונות שלעיתים ניצבים בסתירה והוא אינו יכול להתכחש לכוחן המתעצם של המעצמות האוטוריטריות, רוסיה וסין. ככול שארה"ב תנקוט מהלכים קשוחים נגד התנהלות סינית ורוסית שמנוגדת לנורמות ליברליות-דמוקרטיות, כך תזכה לפחות רצון טוב ונכונות לשיתוף פעולה בהתמודדות מול אתגרים גלובליים: מגפת הקורונה, פרוליפרציה של נשק גרעיני, התחממות כדור הארץ, הסדרת ההתנהלות בחלל, וכד'.

ביידן מודע היטב לכך שהפתרונות, אותם הוא נלהב לקדם מול אתגרים אלה, מחייבים שיתוף פעולה גלובלי. החודשים הקרובים ילַמדו, אפוא, כיצד הוא מאזֵן בין היעדים שהציב.

למסלול בו יבחר הנשיא האמריקאי נודעת השפעה על המאפיינים, הנורמות ומאזני הכוחות במרחב הגיאופוליטי הכולל בו מתנהלת ישראל ובו חי העם היהודי על תפוצותיו.

מאמץ אמריקאי לדחוף את מטוטלת הסדר העולמי חזרה לכיוון הליברלי-דמוקרטי, תוך היערכות בהתאם של הדיפלומטיה האמריקאית, עשויים להשליך על ישראל, על העם היהודי ועל חוסנו של משולש היחסים: ירושלים-וושינגטון-יהדות ארה"ב. להשלכות אלה חשיבות עליונה מאחר שארה"ב, המהווה בית לקהילה משגשגת של כמחצית מהעם היהודי, היא המעצמה היחידה עליה נשענת ישראל.

מאמץ אמריקאי לדחוף את מטוטלת הסדר העולמי חזרה לכיוון הליברלי דמוקרטי, עשוי להשליך על ישראל, על העם היהודי ועל חוסנו של משולש היחסים בין ירושלים, וושינגטון ויהדות ארה"ב

מאפייני הסדר העולמי בתקופת טראמפ סיפקו סביבה אזורית ובינ"ל שאפשרה לממשלת ישראל יתר נוחות להתנהל על פי רצונה. בסדר עולמי בו גברה הלגיטימציה לכוחנות ונדחק שיח ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, ישראל זכתה ביתר הבנה ונתקלה בפחות מגבלות כאשר הפעילה כוח בעזה, בלבנון, בסוריה ובזירות אחרות, בפחות ביקורות על מדיניות ההתנחלויות ביו"ש, בפחות לחץ מאימת בית הדין הבינלאומי בהאג, באפקטיביות פחותה של החלטות פוגעניות באו״ם שמעמדו נחלש, בפחות מתקפות על חוקים שישראל חוקקה (כמו חוק הלאום), בפחות ביקורת על מדיניות פנים (כלפי המיעוט הערבי, כלפי מהגרים), וכד'.

בסדר עולמי בו גדלה השפעתו של האתוס הדמוקרטי-ליברלי, ממשלת ישראל עלולה למצוא עצמה נתונה ללחצים ובקשיי תמרון גוברים במכלול נושאים:

הסכסוך הישראלי-פלסטיני:

למרות שהנושא אינו בראש סדר העדיפויות של ממשל ביידן וגם אם לא ימהר להתניע מהלך לפתרון קבע של הסכסוך, גישתו כלפי מהלכי התנחלות, ובוודאי מהלכי סיפוח מצידה של ישראל, שוב לא תהיה טולרנטית כבתקופת טראמפ (וכפי שהשתקף מ"תוכנית המאה" שפרסם).

ככול ששיח זכויות האדם יהדהד יותר בזירה הבינ"ל כך תחזור הסוגיה הפלסטינית לסדר היום הדיפלומטי ותפחת הלגיטימיות למציאות בה ישראל ממשיכה, בשפת מבקריה, "לשלוט על עם זר נטול זכויות לאומיות ופוליטיות".

למורת רוחה של ישראל, עניינו של ביידן לחדש את הברית הטראנס-אטלנטית צפוי לחזק את יכולתה של אירופה להשפיע על אופן הטיפול בסוגיה הפלסטינית.

נורמליזציה אזורית:

שחיקת מקומם של הערכים הליברליים בסדר העולמי שאפיין את תקופתו של טראמפ סייעה לדחיקת הנושא הפלסטיני מסדר היום הבינ"ל והאזורי ובכך הקלה על תהליך הנורמליזציה עם מדינות האזור (האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו).

חזרת הנושא הפלסטיני לסדר היום המדיני והתקשורתי תקטין את מרחב הגמישות של השליטים הערביים ביחסיהם הפומביים עם ישראל, והיא עשויה לדחוף להקשחה בהתניית מהלכי הנורמליזציה בהתקדמות לפתרון הסוגיה הפלסטינית.

בסדר עולמי בו גברה הלגיטימציה לכוחנות ונדחק שיח ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, ישראל נתקלה בפחות מגבלות כשהפעילה כוח בעזה, בלבנון ובזירות אחרות, בפחות ביקורת על ההתנחלויות ביו"ש ועוד

המכלול הביטחוני:

כוונתו של הנשיא ביידן לחזור להסכם הגרעין עם איראן משתלבת בגישתו הכוללת החותרת להסכמיות ולפעולה במסגרות רב-לאומיות תוך שת"פ הדוק עם בנות הברית המסורתיות.

סוגיה זו כבר מזדקרת כסלע מחלוקת משמעותי בין וושינגטון לירושלים. ראש הממשלה נתניהו והרמטכ"ל כוכבי הבהירו באופן חד משמעי כי ישראל מתנגדת לחזרת ארה"ב להסכם. בהקשר זה, העדפתו של ממשל ביידן את השימוש בכלי הדיפלומטיה הבינ"ל, עלולים להוביל להצרת חופש הפעולה הצבאי של ישראל מול האיום שמציבות איראן ובנות בריתה.

יחסי ישראל עם העולם האוטוריטרי:

ככול שהממד הערכי-אידיאולוגי ישולב בעימות שארה"ב מנהלת עם סין ורוסיה, כך עלול לגבור הלחץ על ישראל להתייצב לצדה של ארה"ב באופן שעלול להקשות על יחסיה עם מעצמות אלה. כך גם לגבי יחסי ישראל עם מדינות שמפגינות ידידות רבה כלפיה, אך שליטיהן מתרחקים מנורמות דמוקרטיות.

המוסדות הבינ"ל:

יחסו השלילי של טראמפ למוסדות הבינ"ל, יחד עם אהדתו המודגשת לישראל, העניקו לה יתר הגנה מפגיעתם של מוסדות אלה. ישראל סובלת מאפליה מוּבְנֵית באו"ם ובסוכנויותיו אשר ביוזמת הרוב, המורכב ממדינות רבות שמשטרן רחוק מערכים דמוקרטיים וליברליים, קיבל לא אחת החלטות המכוונות לערער את עצם הלגיטימיות של ישראל.

ככול שהנשיא ביידן יבקש לאושש את מעמדם של המוסדות הבינ"ל ויימנע מתמיכה ללא תנאי בישראל (כולל הטלת וטו אוטומטי למענה במועבי"ט), כך ישראל עלולה למצוא עצמה נתונה ללחצים ולהחלטות שליליות מבחינתה.

יחסי ישראל-תפוצות:

חתירתו של הנשיא ביידן לחזק את הממד הליברלי בסדר העולמי עלולה לחשוף מתח מובנה בעולם היהודי: השגשוג של יהדות התפוצות נסמך על הערכים המאפיינים את השיטה הדמוקרטית-ליברלית. חברה שאינה מחויבת לערכים אלה תיטה להצמיח יתר עוינות ואנטישמיות ביחסה למיעוט היהודי, ותראה פחות חובה לעצמה להתגייס להגנתו.

לעומת זאת, לרבים מהיהודים הישראלים, שהם רוב בארצם, נטייה להדגיש דווקא את זכויותיו של הרוב. היווצרות מתח בין ארה"ב וישראל על רקע התעקשות ישראלית להמשיך ולטפח את יחסיה עם העולם האוטוריטרי, עלולה להעמיק את הסתייגות יהודי התפוצות ממדיניותה של ישראל, ולכרסם כך בחוסנו של משולש היחסים האסטרטגי: ירושלים-וושינגטון-יהדות אמריקה.

ככול שהממד הערכי ישולב בעימות בין ארה"ב לסין ורוסיה, כך יגבר הלחץ על ישראל להתייצב לצד ארה"ב ויקשה על יחסיה עם המעצמות כך גם לגבי יחסי ישראל עם מדינות שידידותיות כלפיה אך שליטיהן מתרחקים מנורמות דמוקרטיות

לסיכום

חתירתו של הנשיא ביידן להשיב לסדר העולמי מאפיינים דמוקרטיים-ליברליים עלולה ליצור מוקדי אי-הסכמה משמעותיים עם ישראל. מידת החומרה של דינמיקה זו תלויה במידת נחישותו של ביידן לדבוק ביעדיו בזירה הבינ"ל, אך גם בדמותה ועמדותיה של ממשלת ישראל הבאה ובמידת נכונותה להסתכן בעימות עם הנשיא האמריקאי.

אבי גיל הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי jppi. מנכ"ל משרד החוץ לשעבר.

לא פעם הוזמנתי להרצות בפורומים אקדמיים באינדונזיה, אך בהיעדר יחסים דיפלומטיים עמה, הדבר לא צלח. שלטונות אינדונזיה לא מונעים מחברות אינדונזיות פרטיות סחר עם ישראל, וכך אנשי עסקים ישראלים פוקדים את הארכיפלג האינדונזי. אך אין דין פעילות עסקית כדין פעילות אקדמית – במיוחד הרצאה של ישראלי בקמפוס באינדונזיה.

במקרה שלי האתגר גדול במיוחד ודומה להליכה על חבל דק, שכן נושאי מחקרי מכוונים לנושאים פוליטיים פנימיים כמו המערכת הפוליטית האינדונזית, מהמורות בתהליך בניית הדמוקרטיה שם, מדיניות החוץ – השלובה במדיניות הפנים – בדגש על זו המזרח תיכונית, וכן המפגש בין מגמות אסלאמיות מקומיות מתונות לרוחות קיצוניות מהמזרח התיכון.

לא פעם הוזמנתי להרצות בפורומים אקדמיים באינדונזיה, אך בהיעדר יחסים דיפלומטיים עמה, הדבר לא צלח. במקרה שלי האתגר גדול במיוחד ודומה להליכה על חבל דק, שכן נושאי מחקרי מכוונים לנושאים פוליטיים פנימיים

והנה, עידן הקורונה הציע הזדמנות ש"המציאות הנורמלית" לא הובילה אליה. בעקבות מאמר שפרסמתי בבמה מרכזית בסינגפור, שכנתה הקטנה של אינדונזיה, ואשר הצביע על תגובתה המשתהה, הזהירה והעמומה משהו של אינדונזיה בנושא ההסכמים שנחתמו בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות ובחריין,  הוזמנתי באוקטובר האחרון לשמש כדובר ראשון מבין שניים בוובינר (Webinar), שנערך ביוזמת התאחדות הסטודנטים של המחלקה ליחסים בינלאומיים ב–Universitas Islam Indonesia ("האוניברסיטה האסלאמית של אינדונזיה", UII). לזו שורשים עמוקים בהיסטוריה הלאומית של המדינה והיא ממוקמת בעיר ג'וגג'קרטה, שבמרכז האי ג'אווה, הידועה כמרכז למוסדות להשכלה גבוהה. נושא הוובינר, "נרמול היחסים בין מדינות ערביות לבין ישראל; אינטרס פוליטי והסטטוס של פלשתינה", הינו נושא טעון במיוחד, שהרי קשה לנתק את נושא נרמול היחסים, ודאי מנקודת מבט אינדונזית, מהנושא הפלסטיני.

באינדונזיה, כמדינה וכחברה אזרחית, ההזדהות עם מה שמוגדר כמאבק העם הפלסטיני לזכויותיו, רבה מאוד ונוגעת בנימים מרכזיים:

1. האחד, הלאומי, בבחינת מאבק אנטי-קולוניאלי, תפיסה ששורשיה מובילים למאבק אינדונזיה לעצמאות מההולנדים וכן לתנועת המדינות הבלתי מזדהות, שאינדונזיה הייתה בין מחולליה בשנות ה-50.
2. השני, נוגע בעיקרו לרוב המוסלמי הדומיננטי במדינה, והניזון מתחושה חזקה של סולידריות עם כלל האומה האסלאמית. המאבק הפלסטיני נתפס בקרבו גם כמאבקו של העולם המוסלמי.

עיון בהזמנה לכנס ובשאלות המנחות לקראתו הצביעו על האתגר הצפוי בהתבטאות בנושא במרחב האינדונזי. מרחב שהנרטיב הישראלי בסכסוך זר לו, בלשון המעטה. כך למשל, בדף פתיחה לדיון נאמר:

"כעת כאשר אנו רואים נרמול יחסים בין מדינות ערביות וישראל, יהיה מעניין לדון האם זהו שינוי שחל באינטרסים פוליטיים מצד מדינות אלה או שקיימת מזימה [קונספירציה] אחרת מאחורי הנרמול".

למרבה השמחה, המפגש עבר בשלום ובהצלחה. השתדלתי שלא להוביל לפולמוס, שבכל מקרה לא היה מוליך לשום מקום מלבד לסגירת הדלת שנפתחה. עם זאת, מצאתי צורך לומר, בחיוך, כי מה שנתפס על ידם כ"מזימה", כ"הפרה" של קונצנזוס ערבי, הוא בבחינת החלטה של מדינות ערביות עצמאיות, במציאות משתנה. מדינות המונעות אומנם מאינטרסים, אך גם מהבנתן כי הדבר עשוי לסייע לאזור כולו, ואף לקדם דווקא מימוש זכויות הפלסטינים.

המפגש עבר בשלום ובהצלחה. השתדלתי לא להוביל לפולמוס, שלא היה מוליך לדבר מלבד לסגירת הדלת שנפתחה. עם זאת, מצאתי צורך לומר, בחיוך, כי מה שנתפס על ידם כ"מזימה", כ"הפרה" של קונצנזוס ערבי, הוא בבחינת החלטה של מדינות ערביות עצמאיות

אך את עיקר דבריי כיוונתי לשאלה המורכבת, שיש לי בה יתרון מחקרי, והיא יחסי אינדונזיה ישראל – נושא שלא ממש עולה לדיון אקדמי וציבורי עד כה באינדונזיה.

יאמר, אינדונזיה מתנה באופן עקבי יחסים דיפלומטיים עם ישראל במהלך מקדים של כינון מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל. מהטעם הזה, כאמור, התמהמהה בתגובתה להסכמי נרמול היחסים וגילתה זהירות ניסוחית. אולי גם תוך העברת מסר משתמע בצורך שלה להמתין ולראות להיכן יתפתחו הדברים, בעיקר בכל הקשור להשלכות הפנימיות באשר לקידום הנושא הפלסטיני.

במסגרת סוגיה כבדת משקל זו, הצגתי מערכת טעונים המובילה למסקנה שאולי הגיעה העת שאינדונזיה תשקול מחדש את עמדתה. זאת, בין היתר, מהטעם שלתהליך נרמול היחסים עם ישראל שותפות מדינות ערביות סוניות מתונות, כמוה, החולקות עמה תפיסה בדבר קידום סובלנות דתית ומאבק בהקצנה דתית.

ברור גם כי מערכת האינטרסים הכלכלית של אינדונזיה מובילה באופן מובהק למדינות המפרץ הערביות. ובנוסף, כתובנה היסטורית, העיקרון המוביל במדיניות החוץ האינדונזית, שנקבע על ידי האבות המייסדים, בדבר "עצמאות ואקטיביזם" (bebas dan aktif) מכיל בתוכו גם הכרה בצורך להתאים מדיניות חוץ למציאות משתנה.

למערכת השיקולים מתווסף גם עניינה של אינדונזיה במעורבות בזירה המזרח-תיכונית כשחקנית פעילה בתהליכי פתרון סכסוכים ובניית שלום, גם כמענה לאיום של גלישת קיצוניות מהמזרח התיכון לתחומה היא.

אומנם קשה עתה קשה לצפות לתזוזה כלשהי בעמדה האינדונזית בנושא כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, בהיעדר התקדמות ממשית לפתרון הסכסוך  הישראלי פלסטיני, לרבות הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. עם זאת, יש עניין במציאות הנוכחית להפיק את המרב מפעילות במרחב קשרי "אנשים  לאנשים" (people-to-people), בין ישראל לאינדונזיה, בדיוק כפי שנעשה בוובינר שבו השתתפתי.

למערכת השיקולים מתווסף גם עניינה של אינדונזיה במעורבות בזירה המזרח-תיכונית כשחקנית פעילה בתהליכי פתרון סכסוכים ובניית שלום, גם כמענה לאיום של גלישת קיצוניות מהמזרח התיכון לתחומה היא

וברמה האישית, מפגש הוובינר היווה חוויה מיוחדת משני טעמים עיקריים.  ראשית, לשוב לאחר למעלה משני עשורים לעיר המופלאה ג'וגג'קרטה –  גם אם הפעם, בשונה מהעבר, מדובר במסע וירטואלי בלבד. ג'וגג'קרטה משמשת לב לתרבות הג'אוונית, המקרינה על כל הארכיפלג האינדונזי. למעשה, העיר היא גם עיר מלכותית, שכן בתוך שטחה משתרעת הסולטנות רבת השנים של ג'וגג'קרטה ובמרכזה ארמון הסולטן; לא כאתר היסטורי אלא כמציאות חיה.

והטעם השני – היחשפות נוספת, והפעם ייחודית משהו, למעגלי  משכילים צעירים אינדונזים, המובילים בארצם רעיונות מתקדמים כמו סובלנות, פלורליזם, דמוקרטיה, שוויון מגדרי, דיאלוג בין דתי ופתרון סכסוכים בדרכי שלום. כך מפגש וובינר זה היווה עבורי עוד ציון דרך בניסיון לתרום במשהו לבנית גשרים לעולם שבעיקרו זר לנו ושאנו, במידה רבה בשל זרות הנרטיב שלנו בסכסוך באזורנו, נתפסים בו במושגים שליליים.

מהטעם הזה הזדרזתי עתה לצרף חוקר אינדונזי למחקר עליו אני שוקד. חרף המרחק, במובן הרחב של המושג, כדאי לנסות וליצור שיח עם מעגלי משכילים במדינה זו, המהווה בית לאוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם. שיח העשוי אולי לתרום לטווח הרחוק יותר לקירוב בין עמים ואולי אף לקידום אווירת פיוס באזורנו.

ד"ר גיורא אלירז הינו עמית נלווה במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, ובמכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה.

מגילת אסתר היא סיפור-חצר. בכל סיפור החצר הזה כפשוטו, מתחילתו ועד סופו, אין ביטוי רוחני אחד, שלא לומר ביטוי דתי. אל תחפשו במגילה את שם אלוהים כי לא תמצאו. התכנים ארציים וכמובן בעייתיים (בלשון המעטה):

• ההתחלה: משתה שיכורים, זלילה וסביאה שנמשך כחצי שנה!
• תככי חצר. זימה. איסוף נערות בתולות מכל הממלכה לשימושו-בחירתו של המלך.
• פקודה מלכותית להשמיד, להרוג ולאבד את רוב יהודי העולם (השראה ל"פתרון הסופי"?).
• התגובה היהודית בגיבוי מלכותי "לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם" מפני הצרים אותם (מידתית? בלתי-נמנעת?).

מגילת אסתר היא סיפור-חצר. בכל סיפור החצר הזה כפשוטו, מתחילתו ועד סופו, אין ביטוי רוחני אחד, שלא לומר ביטוי דתי. אל תחפשו את שם אלוהים כי לא תמצאו. התכנים ארציים וכמובן בעייתיים, בלשון המעטה

אנו קוראים במגילה:

"קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".

אולם חז"ל במסכת מגילה (ז ע"א) מעידים שהיו בתחילה קשיים בקבלת המגילה כספר קודש לקריאה בציבור ובהתקבלותו של החג, שצוין בתחילה רק בשושן הבירה. הם מתארים מעין ויכוח בין אסתר המלכה לחכמים:

"אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות. שלחו לה: קׅנְאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס…".

הוויכוח בין אסתר לחכמים ממשיך, ובמהלכו אף מעוררים האמוראים אפשרות שמגילת אסתר אינה מכתבי הקודש. סוף דבר נקבעת עמדת חכמים ברוח דברי הפסוקים במגילה על קביעתם של ימי הפורים וקדושתה של המגילה.

כמובן שהדיון בגמרא הוא תיאורטי, ואולי בא לדחות דברי ביקורת על החג ועל תוכן המגילה שכן בימיהם של החכמים הנזכרים ודורות רבים לפניהם, חגג עם ישראל בכל קהילותיו ותפוצותיו את ימי הפורים. הם נחגגו בקריאת המגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים וחשיבותם הלכה והעצימה.

עד כמה התחזקה חשיבותם של ימֵי הַפּוּרִים?

פורים כתיקון למעמד קבלת התורה בסיני

למדנו במסכת שבת (פח ע"א):

"וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (שמות יט, יז) – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב; ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור [חזרו] קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, כז) – קיימו מה שקיבלו כבר".

לפי גישת חז"ל היה פגם בקבלת התורה בהר סיני בכך שהיא נכפתה על העם שלא בחר בה מרצונו החופשי. קבלת ימי הפורים על-ידי היהודים שניצלו במלכות אחשוורוש בימי מרדכי ואסתר היא גם קבלה מחודשת מרצון של התורה ומהווה מעין תיקון למעמד קבלתה בסיני.

לגישת חז"ל היה פגם בכך שהתורה בהר סיני נכפתה על העם, שלא בחר בה מרצונו החופשי. קבלת ימי הפורים על-ידי היהודים היא גם קבלה מחודשת מרצון של התורה ומהווה מעין תיקון למעמד קבלתה בהר סיני

טענה זו חוזרת ומדגישה שהבסיס לחג הפורים, מקור עוצמתו הוא התקבלותו על ידי העם ולא עמדתם הערכית או רצונם של חכמי ישראל.

קריאת המגילה כמצווה שווה למצוות התורה

מכאן ואילך עומדת מצוות המגילה, שהיא מצווה מדרבנן, בשורה אחת עם מצוות התורה כפי שכתב המחבר (בעקבות בעל הטורים) בשולחן ערוך תרפ"ז סימן ב':

מְבַטְּלִים תַּלְמוּד תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה, קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכֻּלָּם נִדְחִים מִפְּנֵי מִקְרָא מְגִלָּה, וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁנִּדְחָה מִקְרָא מְגִלָּה מִפָּנָיו חוּץ מִמֵּת מִצְוָה שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִים…

הרמ"א בהגהותיו אמנם מסייג שמדובר רק בעת שיש מספיק זמן לקיים את שתי המצוות, ורק אז מקדימים את מצוות קריאת מגילה,

"אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן אֵין שׁוּם מִצְוָה דְּאוֹרַיְתָא נִדְחֵית מִפְּנֵי מִקְרָא מְגִלָּה…".

ניסוחים אלה מעצימים את חשיבותה של המגילה ומבטאים את המשקל הרב שהעניקו לה לא רק חכמים אלא הציבור הרחב בכללו.

אז מה ניתן ללמוד מחג שבמרכזו סיפור די בעייתי מבחינה רוחנית ודתית ועם ישראל לדורותיו מחשיב אותו עד כדי תפיסתו כתיקון לקלקול של קבלת התורה בסיני והשוואתו למצוות התורה?

מצוות ימי הפורים חוזרות ומדגישות את העובדה התרבותית וההיסטורית שבמוקד ההוויה היהודית עומדים המעשים, המצוות ואלה הם תוצאה של רצון העם לדורותיו ומסורתו. האמונה, הרעיונות הרוחניים והדתיים חשובים אך אינם היסוד. הללו מולבשים בדיעבד על הפרקטיקה המקובלת והנהוגה בציבור.  בדרשות רבות מספור מנסים להסביר כך טקסט בעייתי, גם כזה שחף מרוחניות ודתיות.

אין בכוחן של השאלות הגדולות על התוכן של המגילה והאתגר שהיא מעמידה לערכים חשובים שרובנו דוגלים בהם, כדי לשנות הוויה תרבותית מושרשת של חגיגת הפורים.

במוקד ההוויה היהודית עומדים המעשים, המצוות ואלה הם תוצאה של רצון העם לדורותיו ומסורתו. האמונה, הרעיונות הרוחניים והדתיים חשובים, אך אינם היסוד. הללו מולבשים בדיעבד על הפרקטיקה המקובלת והנהוגה בציבור

ברמה העיונית נפתח לנו פתח להמשיך את המדרשים והפירושים הרבים הרחק מהכתוב בפשט הפסוקים. אין צורך לקלקל את השמחה ולהחריב את המסיבה. ברמה המעשית, עובדת היות

הַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר קובעת בסופו של דבר שימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם.

פורים שמח!

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.