שנות כהונתו של הנשיא טראמפ העצימו את תהליך השחיקה בהשפעתו של האתוס הליברלי-דמוקרטי על הסדר העולמי ומוסדותיו. עד כמה המטוטלת תיטה בכיוון ההפוך עתה, בעקבות תבוסתו של טראמפ? הזמן הקצר שעבר מאז חילופי השלטון בארה"ב אינו מאפשר מתן מענה פסקני לשאלה זו. עם זאת, על מעצבי המדיניות בישראל ובעם היהודי להיות ערים לסוגיה ולהיערך להשלכותיה.

שנות כהונת טראמפ העצימו את תהליך השחיקה בהשפעתו של האתוס הליברלי-דמוקרטי על הסדר העולמי ומוסדותיו. עד כמה המטוטלת תיטה בכיוון ההפוך עתה בעקבות תבוסתו? מוקדם לומר

הסדר העולמי, שכונן לאחר מלחמת העולם ה-II בהובלת ארה"ב, נועד להגביר ביטחון, יציבות, חירות, סחר חופשי, זכויות אדם, שלטון החוק, בחירות הוגנות, חופש ביטוי, יחס אנושי למיעוטים ולמהגרים, שלילת גזענות, שוויון מגדרי ועוד. התפיסה שבבסיס מורשת זו רואה בערכי הדמוקרטיה והליברליזם גורם מייצב ביחסים הבינלאומיים, ערובה לשגשוג כלכלי, כמו גם מימוש של קידמה אנושית נכספת.

אין, כמובן, להיסחף לטיעונים גורפים, כאילו מדיניות החוץ של מדינות העולם החופשי הונעה על ידי ערכים נשגבים בלבד. אך עדיין, התפיסה הדמוקרטית-ליברלית השפיעה משמעותית על רוח התקופה ותורגמה למהלכים מעשיים בזירה הבינ"ל.

המשבר הפיננסי של 2008 סימן תפנית בכוח המשיכה של התפיסה. נוספו עליו: העמקת אי-השוויון החברתי שהביא עמו עידן הגלובליזציה, דעיכת התקווה שהצית "האביב הערבי", פיגועי הטרור של האסלאם הרדיקלי, ערעור תחושת הביטחון האישי, גלי הגירה בלתי נשלטים, התרחקות מן המנטליות הקוסמופוליטית, פחיתה בכוחן של ממשלות להתמודד מול אתגרים מקומיים וגלובליים, משברי הזהות והכלכלה העוברים על אירופה, ה"ברקזיט", כישלונותיה של ארה"ב במלחמותיה בעיראק ובאפגניסטן, אוזלת היד נוכח הטרגדיות האנושיות בסוריה ובתימן, ולאחרונה – מחדליהן של דמוקרטיות מערביות רבות בהתמודדות מול מגפת הקורונה.

הצבר הכישלונות דחף להתגברותן של מגמות השוחקות את האתוס הליברלי-דמוקרטי: פופוליזם השואב עוצמה מן הרשתות החברתיות, עויינות כלפי האליטות, פרוטקציוניזם, התחזקות פוליטית של תנועות ימין קיצוני, התעצמות הנטייה לבדלנות לאומית ותרבותית, להדרת מיעוטים וזרים, לחסימת הגבולות בפני מהגרים ולמאבק בגלובליזציה וברב-תרבותיות.

בעוד ארה"ב, שנשאה על כתפיה את עיקר משימת שמירתו של הסדר העולמי, עייפה מלמלא את תפקיד "השוטר העולמי", גובר כוחן היחסי של המעצמות האוטוריטריות שניצבות מולה – רוסיה וסין. אלה רואות את עצמן בפרספקטיבה היסטורית כמעצמות-על, ואינן מקבלות את הגיונו של סדר עולמי המוכתב על ידי המערב ומתעלם מעוצמתן.

בעוד ארה"ב, שנשאה על כתפיה את עיקר משימת שמירתו של הסדר העולמי, עייפה מלמלא את תפקיד "השוטר העולמי", גובר כוחן היחסי של המעצמות האוטוריטריות שניצבות מולה – רוסיה וסין

הן נוהגות באסרטיביות אסטרטגית גוברת – צבאית וכלכלית – וטוענות כי הלגיטימיות של מעמדן אינה נופלת מזו של ארה"ב ואירופה (סין אף מציעה מודל משטרי אלטרנטיבי: פיתוח כלכלי מהיר ועקבי ללא שיטת ממשל דמוקרטית וללא הקפדה על זכויות אדם). טעם נוסף להתנגדותן לניסיון להכתיב סדר עולמי ברוח ליברלית-דמוקרטית הוא כמובן החשש, שרעיונות מערביים עלולים לערער את יציבותן הפנימית.

היבחרותו של טראמפ נבעה במידה רבה מזרמי המעמקים ומן המגמות שהביאו לשחיקת האתוס הליברלי-דמוקרטי. כנשיא, הוא ביטא מגמות אלה ואף העצימן. הוא לא גילה עניין בשמירת מעמדה של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי הדוחפת לערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא נעדר סנטימנטים כלפי בעלות-בריתה המערביות של ארה"ב. הוא לא גילה ענין בבריתות ובטיפוח מוסדות בינ"ל, נטש את הסכם האקלים, הודיע על כוונתו לנתק הקשר והתמיכה באירגון הבריאות העולמי, נטש את הסכם הגרעין עם איראן והותיר תחושות קשות בקרב מנהיגי אירופה ביחס למחויבותו לברית נאט"ו.

טראמפ לא הסתיר את אהדתו לעריצים, הביע סלידה מן "האידיאולוגיה של גלובליזם" והעדיף במקומה את "הדוקטרינה של פטריוטיזם". הוא הבהיר שלא יתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות שמפרות זכויות אדם, ולא התנה את תמיכתו בהן ברפורמות דמוקרטיות.

מול תפיסתו זו של טראמפ, הנשיא ביידן מציג תפיסה מנוגדת לחלוטין. הוא מתחייב להחזיר את ארה"ב למעורבות ולמנהיגות בזירה הבינ"ל. נאומו במחלקת המדינה (4 פברואר) מלמד על הבדלים משמעותיים באשר למצפן שצריך להנחות את הדיפלומטיה האמריקאית ואת הסדר העולמי שעליה לקדם.

ארה"ב צריכה, לשיטתו, להוביל על ידי מתן דוגמה. ברוח זו, הוא מציג את המאבק מול סין ורוסיה כמאבק בעל משמעות אידיאולוגית: הדמוקרטיה כנגד האוטוריטריות. הדיפלומטיה האמריקאית צריכה, לדבריו, לשוב ולהישען על ערכי מוסר אמריקאיים כמו חירות, זכויות אוניברסליות, כיבוד שלטון החוק, יחס של כבוד לכול בן אנוש.

ביידן מבקש לבנות מחדש את שריריו של המחנה הדמוקרטי בעולם. הוא מתייחס לבריתות כמקור כוח ומבטיח שארה"ב תחדש את תפקידה המוביל בארגונים בינ"ל (חזרה להסכם האקלים, חידוש התמיכה בארגון הבריאות העולמי וכד'). ביידן אף מבטיח תגובה קשוחה מול התנהלותה של מוסקבה המפרה את זכויות היסוד של אזרחיה.

ביידן מבקש לבנות מחדש את שריריו של המחנה הדמוקרטי בעולם. הוא מתייחס לבריתות כמקור כוח ומבטיח שארה"ב תחדש את תפקידה המוביל בארגונים בינ"ל (חזרה להסכם האקלים, חידוש התמיכה בארגון הבריאות העולמי וכד')

אם החוקר רוברט קגן הזהיר בזמנו שללא עמידה תקיפה על שמירת הישגיו של האתוס הליברלי-דמוקרטי בזירה העולמית, "הג'ונגל" מאיים לחזור וכול דאלים גבר, הרי ביידן ער לסכנה, שקודמו אף העמיק. נאומו התקיף במחלקת המדינה מעיד כי בכוונתו לעמוד בפרץ ולשנות את כיוון המטוטלת.

אלא שעל ביידן יהיה לנווט בזירה הבינ"ל בין הגיונות שלעיתים ניצבים בסתירה והוא אינו יכול להתכחש לכוחן המתעצם של המעצמות האוטוריטריות, רוסיה וסין. ככול שארה"ב תנקוט מהלכים קשוחים נגד התנהלות סינית ורוסית שמנוגדת לנורמות ליברליות-דמוקרטיות, כך תזכה לפחות רצון טוב ונכונות לשיתוף פעולה בהתמודדות מול אתגרים גלובליים: מגפת הקורונה, פרוליפרציה של נשק גרעיני, התחממות כדור הארץ, הסדרת ההתנהלות בחלל, וכד'.

ביידן מודע היטב לכך שהפתרונות, אותם הוא נלהב לקדם מול אתגרים אלה, מחייבים שיתוף פעולה גלובלי. החודשים הקרובים ילַמדו, אפוא, כיצד הוא מאזֵן בין היעדים שהציב.

למסלול בו יבחר הנשיא האמריקאי נודעת השפעה על המאפיינים, הנורמות ומאזני הכוחות במרחב הגיאופוליטי הכולל בו מתנהלת ישראל ובו חי העם היהודי על תפוצותיו.

מאמץ אמריקאי לדחוף את מטוטלת הסדר העולמי חזרה לכיוון הליברלי-דמוקרטי, תוך היערכות בהתאם של הדיפלומטיה האמריקאית, עשויים להשליך על ישראל, על העם היהודי ועל חוסנו של משולש היחסים: ירושלים-וושינגטון-יהדות ארה"ב. להשלכות אלה חשיבות עליונה מאחר שארה"ב, המהווה בית לקהילה משגשגת של כמחצית מהעם היהודי, היא המעצמה היחידה עליה נשענת ישראל.

מאמץ אמריקאי לדחוף את מטוטלת הסדר העולמי חזרה לכיוון הליברלי דמוקרטי, עשוי להשליך על ישראל, על העם היהודי ועל חוסנו של משולש היחסים בין ירושלים, וושינגטון ויהדות ארה"ב

מאפייני הסדר העולמי בתקופת טראמפ סיפקו סביבה אזורית ובינ"ל שאפשרה לממשלת ישראל יתר נוחות להתנהל על פי רצונה. בסדר עולמי בו גברה הלגיטימציה לכוחנות ונדחק שיח ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, ישראל זכתה ביתר הבנה ונתקלה בפחות מגבלות כאשר הפעילה כוח בעזה, בלבנון, בסוריה ובזירות אחרות, בפחות ביקורות על מדיניות ההתנחלויות ביו"ש, בפחות לחץ מאימת בית הדין הבינלאומי בהאג, באפקטיביות פחותה של החלטות פוגעניות באו״ם שמעמדו נחלש, בפחות מתקפות על חוקים שישראל חוקקה (כמו חוק הלאום), בפחות ביקורת על מדיניות פנים (כלפי המיעוט הערבי, כלפי מהגרים), וכד'.

בסדר עולמי בו גדלה השפעתו של האתוס הדמוקרטי-ליברלי, ממשלת ישראל עלולה למצוא עצמה נתונה ללחצים ובקשיי תמרון גוברים במכלול נושאים:

הסכסוך הישראלי-פלסטיני:

למרות שהנושא אינו בראש סדר העדיפויות של ממשל ביידן וגם אם לא ימהר להתניע מהלך לפתרון קבע של הסכסוך, גישתו כלפי מהלכי התנחלות, ובוודאי מהלכי סיפוח מצידה של ישראל, שוב לא תהיה טולרנטית כבתקופת טראמפ (וכפי שהשתקף מ"תוכנית המאה" שפרסם).

ככול ששיח זכויות האדם יהדהד יותר בזירה הבינ"ל כך תחזור הסוגיה הפלסטינית לסדר היום הדיפלומטי ותפחת הלגיטימיות למציאות בה ישראל ממשיכה, בשפת מבקריה, "לשלוט על עם זר נטול זכויות לאומיות ופוליטיות".

למורת רוחה של ישראל, עניינו של ביידן לחדש את הברית הטראנס-אטלנטית צפוי לחזק את יכולתה של אירופה להשפיע על אופן הטיפול בסוגיה הפלסטינית.

נורמליזציה אזורית:

שחיקת מקומם של הערכים הליברליים בסדר העולמי שאפיין את תקופתו של טראמפ סייעה לדחיקת הנושא הפלסטיני מסדר היום הבינ"ל והאזורי ובכך הקלה על תהליך הנורמליזציה עם מדינות האזור (האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו).

חזרת הנושא הפלסטיני לסדר היום המדיני והתקשורתי תקטין את מרחב הגמישות של השליטים הערביים ביחסיהם הפומביים עם ישראל, והיא עשויה לדחוף להקשחה בהתניית מהלכי הנורמליזציה בהתקדמות לפתרון הסוגיה הפלסטינית.

בסדר עולמי בו גברה הלגיטימציה לכוחנות ונדחק שיח ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, ישראל נתקלה בפחות מגבלות כשהפעילה כוח בעזה, בלבנון ובזירות אחרות, בפחות ביקורת על ההתנחלויות ביו"ש ועוד

המכלול הביטחוני:

כוונתו של הנשיא ביידן לחזור להסכם הגרעין עם איראן משתלבת בגישתו הכוללת החותרת להסכמיות ולפעולה במסגרות רב-לאומיות תוך שת"פ הדוק עם בנות הברית המסורתיות.

סוגיה זו כבר מזדקרת כסלע מחלוקת משמעותי בין וושינגטון לירושלים. ראש הממשלה נתניהו והרמטכ"ל כוכבי הבהירו באופן חד משמעי כי ישראל מתנגדת לחזרת ארה"ב להסכם. בהקשר זה, העדפתו של ממשל ביידן את השימוש בכלי הדיפלומטיה הבינ"ל, עלולים להוביל להצרת חופש הפעולה הצבאי של ישראל מול האיום שמציבות איראן ובנות בריתה.

יחסי ישראל עם העולם האוטוריטרי:

ככול שהממד הערכי-אידיאולוגי ישולב בעימות שארה"ב מנהלת עם סין ורוסיה, כך עלול לגבור הלחץ על ישראל להתייצב לצדה של ארה"ב באופן שעלול להקשות על יחסיה עם מעצמות אלה. כך גם לגבי יחסי ישראל עם מדינות שמפגינות ידידות רבה כלפיה, אך שליטיהן מתרחקים מנורמות דמוקרטיות.

המוסדות הבינ"ל:

יחסו השלילי של טראמפ למוסדות הבינ"ל, יחד עם אהדתו המודגשת לישראל, העניקו לה יתר הגנה מפגיעתם של מוסדות אלה. ישראל סובלת מאפליה מוּבְנֵית באו"ם ובסוכנויותיו אשר ביוזמת הרוב, המורכב ממדינות רבות שמשטרן רחוק מערכים דמוקרטיים וליברליים, קיבל לא אחת החלטות המכוונות לערער את עצם הלגיטימיות של ישראל.

ככול שהנשיא ביידן יבקש לאושש את מעמדם של המוסדות הבינ"ל ויימנע מתמיכה ללא תנאי בישראל (כולל הטלת וטו אוטומטי למענה במועבי"ט), כך ישראל עלולה למצוא עצמה נתונה ללחצים ולהחלטות שליליות מבחינתה.

יחסי ישראל-תפוצות:

חתירתו של הנשיא ביידן לחזק את הממד הליברלי בסדר העולמי עלולה לחשוף מתח מובנה בעולם היהודי: השגשוג של יהדות התפוצות נסמך על הערכים המאפיינים את השיטה הדמוקרטית-ליברלית. חברה שאינה מחויבת לערכים אלה תיטה להצמיח יתר עוינות ואנטישמיות ביחסה למיעוט היהודי, ותראה פחות חובה לעצמה להתגייס להגנתו.

לעומת זאת, לרבים מהיהודים הישראלים, שהם רוב בארצם, נטייה להדגיש דווקא את זכויותיו של הרוב. היווצרות מתח בין ארה"ב וישראל על רקע התעקשות ישראלית להמשיך ולטפח את יחסיה עם העולם האוטוריטרי, עלולה להעמיק את הסתייגות יהודי התפוצות ממדיניותה של ישראל, ולכרסם כך בחוסנו של משולש היחסים האסטרטגי: ירושלים-וושינגטון-יהדות אמריקה.

ככול שהממד הערכי ישולב בעימות בין ארה"ב לסין ורוסיה, כך יגבר הלחץ על ישראל להתייצב לצד ארה"ב ויקשה על יחסיה עם המעצמות כך גם לגבי יחסי ישראל עם מדינות שידידותיות כלפיה אך שליטיהן מתרחקים מנורמות דמוקרטיות

לסיכום

חתירתו של הנשיא ביידן להשיב לסדר העולמי מאפיינים דמוקרטיים-ליברליים עלולה ליצור מוקדי אי-הסכמה משמעותיים עם ישראל. מידת החומרה של דינמיקה זו תלויה במידת נחישותו של ביידן לדבוק ביעדיו בזירה הבינ"ל, אך גם בדמותה ועמדותיה של ממשלת ישראל הבאה ובמידת נכונותה להסתכן בעימות עם הנשיא האמריקאי.

אבי גיל הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי jppi. מנכ"ל משרד החוץ לשעבר.

הסכמי אברהם הובילו לרנסנס של שיתופי פעולה כלכליים בין ישראל לבין איחוד האמירויות. זאת, תוך מאמץ של שתי הממשלות לעודד ולתגמל חברות שיניעו מהלכים כלכליים משותפים, ומתוך הבנה כי החיבורים הכלכליים מניעים חיבור מדיני חזק ומאפשרים גם פיתוח של יחסי שלום בין העמים.

הסכמי אברהם הובילו לרנסנס של שיתופי פעולה כלכליים בין ישראל לאיחוד האמירויות, תוך מאמץ של שתי הממשלות לתגמל חברות שיניעו מהלכים כלכליים משותפים, כמנוע לחיבור מדיני חזק שיאפשר פיתוח יחסי שלום

באחרונה פורסם כי חברת מובאדלה פטרוליום האמירתית חתמה עם קבוצת דלק קידוחים על מזכר הבנות לרכישת אחזקות דלק במאגר תמר (22 אחוזים מהמאגר) במזרח הים התיכון בעבור 1.1 מיליארד דולרים. מדובר במימוש מחויבויות של חברת דלק למכירת אחזקותיה בתמר במסגרת יישום מתווה הגז.

כבר למחרת הפרסום הסביר שר האנרגיה הישראלי, ד"ר יובל שטייניץ, כי זוהי הצלחה במימוש מתווה הגז ובהכנסת חברות בינ"ל למשק הגז הישראלי. זאת ועוד, לדבריו, הוא "מאמין שזוהי תחילתו של שיתוף פעולה בין המדינות בתחום האנרגיה ובתחומים כלכליים ומדיניים נוספים לרווחתם של האזרחים".

מי את מובאדלה פטרוליום?

מובדלה פטרוליום היא חברת בת של מובאדלה אחזקות, המהווה את זרוע ההשקעות הבינ"ל של ממשלת אבו דאבי ומנהלת נכסים בשווי כולל של למעלה מ-230 מיליארדי דולרים ב-50 מדינות. מדיניות ההשקעות של מובאדלה נקבעת בהתאם לאינטרס כפול – אינטרס כלכלי (השאת רווח לממשלת אבו דאבי) בראייה של גיוון תיק ההשקעות של האמירות ומוכנות לתרחישים כלכליים עתידיים; ואינטרס מדיני של העמקת חיבורים וצירים אזוריים.

המיקוד של השקעות חברת הנפט מצוי בשווקי המזרח התיכון, צפון אפריקה ורוסיה. בין היתר, מעבר למזכר ההבנות המכניס את מובאדלה פטריוליום לשוק הישראלי, היא מנהלת השקעות נרחבות במצרים (מחזיקה במניות במאגר ט'הר במים הכלכליים המצריים ובזכויות קידוח נוספות).

מובדלה פטרוליום היא חברת בת של מובאדלה אחזקות, זרוע ההשקעות הבינ"ל של ממשלת אבו דאבי, המנהלת נכסים בשווי כולל של למעלה מ-230 מיליארדי דולרים ב-50 מדינות

רשומה זו תנתח את ההזדמנויות והאיומים הנוגעים בכניסת כסף אמירתי למשק הישראלי בעסקאות ענק, הנוגעות בתשתיות לאומיות ישראליות.

במימד הגיאו-פוליטי

במימד הגיאו פוליטי העסקה מהווה מימוש מובהק של "הסכמי אברהם" בשני מישורים מקבילים:

ראשית, היכולת להוציא מן המחשכים את היחסים ולרקום עסקאות כלכליות ללא חשש מביקורת ציבורית ומדינית. בניגוד לעבר, לא מזוהה שיח שלילי חריג בתקשורת הבינערבית או במדינות בהן הסנטימנט האנטי-ישראלי חריף (מצרים, ירדן). גם במימד המדיני, לא מושמעת ביקורת כלפי אבו-דאבי על העמקת מהלכי הנורמליציה.

בנוסף, חיזוק ציר השותפויות הסוני-ישראלי-(אמריקני) במזה"ת מול איראן וחיזוק מקביל של ציר השותפות הסוני-ישראלי-הלני (יוון וקפריסין) מול טורקיה. שותפויות אלו מקודמות במרץ בשורה של מהלכים מתוקשרים, הכוללים אימונים צבאיים משותפים, דיאלוגים אסטרטגיים, ביקורי בכירים, הקמת פורום הגז במזרח הים התיכון (אליו איחוד האמירויות שואפת להצטרף כמשקיפה) ועוד.

בהקשר הכלכלי

החיבורים הכלכליים מיצרים קומה נוספת בתהליך, מקבעים את האינטרסים המשותפים ומיצרים מחויבויות ביטחוניות הדדיות. בהקשר זה, חשוב להזכיר גם את הקצה האמריקני בדמות אחזקות חברת שברון ב-25% מאחזקות מאגר תמר. בהקשר הכלכלי לישראל יש עניין בכניסת שחקנים מנוסים ומגוונים לשוק המקומי (דוגמת כניסת שברון שרכשה את נובל אנרג'י). אלו מביאים עמם ניסיון, ידע, טכנולוגיה ומארג קשרים ענף שיוכל לשרת את יצוא הגז מישראל וייעול הפקתו, לצד מימוש המהלך לצמצום הריכוזיות בשוק הגז המקומי. הבחירה של דלק קידוחים דווקא בחברה מאבו דאבי מסייעת לקידום תכניות נוספות של משק הגז במזרח הים התיכון ופותחת אפשרויות מעבר לחיבור ישיר לאירופה (באמצעות צינור הגז המתוכנן EastMed).

במקביל, חשוב להדגיש כי עסקת הרכש הנוכחית לא תקנה למובאדלה זכויות וטו על החלטות עסקיות של תאגיד תמר, ואינה כוללת מעורבות של מובאדלה בתפעול המאגר (ה-Operator יישאר חברת שברון האמריקנית).

הבחירה של דלק קידוחים דווקא בחברה מאבו דאבי מסייעת לקידום תכניות נוספות של משק הגז במזרח הים התיכון ופותחת אפשרויות מעבר לחיבור ישיר לאירופה (באמצעות צינור הגז המתוכנן EastMed)

במקביל, גם עבור האמירתים ניתן למנות מספר יתרונות כלכליים מובהקים בעסקה (מעבר להיותה הזדמנות עסקית טובה):

לטווח הקצר, העסקה מאפשרת דריסת רגל במרחב של מתחרים אפשריים על שווקי היצוא לאירופה, כדי לגדר סיכונים ולהיערך באופן טוב יותר בשוק שהוא אינטרס ליבה כלכלי ואסטרטגי עבורן.

כך למשל, קיים עיסוק בעסקאות נוספות בתחום האנרגיה בין המדינות, למשל הקמת צינור הנפט בים האדום שיאפשר לאיחוד האמירויות לייצא נפט לאירופה ביתר קלות. בהקשר זה, יוזכר כי לצד העסקה הנוכחית, אין זו ההתעניינות הראשונה של חברות מפרציות בתשתיות לאומיות ישראליות, וכי רק לפני חודשים ספורים דווח על מהלך משותף של מספנות ישראל וחברת DP world האמירתית לרכישת נמל חיפה.

מספנות ישראל וחברת אספקה מדובאי בוחנות את רכישת נמל חיפהhttps://t.co/y0C92m9Zk0 pic.twitter.com/tRlGnUvpbf

— ynet כלכלה (@ynet_economy) September 16, 2020

בראיה ארוכת טווח, מובאדלה פועלת עם חברות נוספות לפיתוח תעשיית "המימן הכחול" (המופק מגז טבעי), כחלופה "ירוקה" ליצוא גז ונפט.

לישראל, העלולה למצוא את עצמה ניצבת בפני שוק אירופי מצטמצם לגז טבעי, בשל המחויבות האירופית לצמצם פליטת גזי חממה, עשוי להיות אינטרס לפתח תעשיה שכזו ולהביא ידע בנושא. עבור ישראל זו עשויה להיות הזדמנות נוספת ללמוד מהניסיון הרב של המאעמ"ים בנושא, וגם אולי אפיק לבחינת תעשיית מימן מקומית בישראל (כוללת ליצוא), כחלופה לצינור הגז לאירופה, אשר קיים ספק באשר ליכולת הטכנולוגית והאסטרטגית לממשו.

אתגרי העסקה

כתמונת ראי מול ההזדמנויות הללו, יש לעמוד על שלושה אתגרים העולים מן העסקה:

ראשית כל, התגברות תפיסת האיום בראי טורקיה ואיראן החוזות בהתלכדות מחנה הניצב למולן. קונקרטית, גם אם המדובר בתרחישים מרחיקי לכת, הדבר עלול להגביר פוטנציאלי חיכוך (טורקיה מול ישראל במזרח הימ"ת; פגיעה צירית במאע"מ דרך מאגר תמר).

שנית, הסיכון במתן דריסת רגל ישראלית למדינה ערבית שמערכת היחסים עימה עדיין לא יציבה מספיק. זאת, לתוך תשתית אסטרטגית בעל השפעה מהותית על הכלכלה הישראלית. במובן זה, עלולה להיווצר תחרות לא בריאה בין שיקולים מדיניים-פוליטיים לשיקולים עסקיים-רגולטוריים.

לשם דוגמה, שאיפה לשכך מתח מדיני עשוי להוביל למתן הקלות רגולטוריות בפיקוח על האסדה (תוך תחרות עם שיקולי איכות סביבה למשל). מנגד, יחסיה של אבו דאבי עם ישראל ומצרים בנפרד ישפיעו על שיקוליה הכלכליים והחלטות איזה מאגר לפתח כלכלית – תמר הישראלי או ט'הר המצרי.

יש סיכון במתן דריסת רגל ישראלית, למדינה ערבית שמערכת היחסים עימה עדיין לא יציבה מספיק, לתוך תשתית אסטרטגית בעל השפעה מהותית על הכלכלה הישראלית

שלישית, תיתכן חשיפה של מאפייני אבטחה והגנה ייחודיים על האסדה.

אולם סביר להניח שניתן לנהל סיכונים אלה, ובכל מקרה האסדה וניהולה יוסיף להיות מונחה ע"י גופי הביטחון הרלוונטיים בישראל. בה בעת, במקרה הטוב, עשויה החברה אף לרכוש שירותי אבטחה מחברות ישראליות ולשלבן בפעילותה במפרץ, ולחזק עוד יותר את הקשרים הכלכליים בין המדינות.

בשורה התחתונה,

לכניסת מובדאלה פטרוליום לשוק הישראלי יש מימד סמלי-היסטורי ואסטרטגי, הנותן גושפנקה לתהליך הנורמליזציה והשת"פ הבר-קיימא בין ישראל לבין איחוד האמירויות.

בראייתנו, יתרונותיו הגיאו-אסטרטגיים והכלכליים של מהלך זה עולים על חסרונותיו. בראייה קדימה, על מקבלי ההחלטות להקפיד ולקיים דיון מעמיק ברוח זו באשר לכל מהלך של רכש אחיזה בתשתית לאומית קריטית על ידי הון זר תוך מתן הדעת על תרחישים עתידיים אפשריים בהם המהלך החיובי והאופטימי הופך מנכס לנטל.

תומר ברק הינו סגן אלוף במילואים. שירת כראש ענף בחטיבת המחקר של אגף המודיעין בצהל וכקצין בכיר באגף התכנון. מתמחה בגיאו-פוליטיקה של המזרח התיכון ובזירה הבינלאומית ובתכנון אסטרטגי. בעל תואר שני בלימודי ביטחון ודיפלומטיה מאוניברסיטת תל-אביב.

יוחאי גויסקי הינו סגן אלוף במילואים. שירת במגוון תפקידים בתחומי המודיעין והתכנון האסטרטגי בצהל ובמשרד הביטחון. מתמחה ביחסים בינ-לאומיים, המזרח התיכון ותכנון אסטרטגי.

סובבתי ביום הצום האחרון של רמדאן במזרח ירושלים, וקשה היה להשתחרר מן הרושם, כי בעוד שבערים המעורבות בישראל הרוחות סוערות, דווקא מזרח ירושלים רגועה. זה מפתיע, כי לכאורה "הצלת אל-אקצא" היא הסיסמה של המהומות בישראל.

סובבתי ביום צום רמדאן האחרון במזרח ירושלים, וקשה היה להשתחרר מהרושם, כי בעוד שבערים המעורבות הרוחות סוערות, דווקא מזרח ירושלים רגועה. הרי לכאורה "הצלת אל-אקצא" היא סיסמת המהומות

מן השיחות עם המזרח ירושלמים אפשר להבין מה קרה בירושלים, ומן הזווית הזאת מה קורה בישראל.

יש למזרח ירושלמים טענות קשות נגד ישראל, אבל הם רוצים לטפל בבעיות האלה בעצמם ולא רוצים התערבות מן החוץ. לא של הרשות הפלסטינית (מבחינתם אבו מאזן הוא "מרגל", וכך הם קראו לאנשי פתח כאשר הם ביקשו לרכב על הגל), לא של ערביי ישראל (הם סילקו את אחמד טיבי וסירבו לקבל את מנסור עבאס כאשר ביקש לבוא לשיח' ג'ראח), ולא של חמאס. יש אהדה לחמאס, אבל לא למעורבות פעילה של חמאס במזרח העיר. חמאס כתנועה לא קיימת במזרח ירושלים, והמפלגה האסלאמית המאורגנת והחזקה, חיזב א-תחריר, נעלמה מן האירועים.

מי עשה את הבלגנים על הר הבית? לדברי המזרח ירושלמים היו אלה ערביי ישראל, חלק מן העימות בין התנועה האסלאמית הדרומית והצפונית. מי שסילק באמת את ראיד סלאח מהר הבית זה הווקף המוסלמי. ישראל עצרה אותו, אבל הווקף מנע את כל אירועי ההזדהות אתו.

זה לא אומר שהכל סבבה. רחוק מזה. יכולה להגיע נקודת זמן שגם מזרח ירושלים תצטרף למהומות, ואז נאבד את אחדות העיר, אם לא את העיר עצמה.

המזרח ירושלמים רוצים את אחדות העיר, אבל במעמד של שיוויון עם היהודים. הדברים אמורים בעיקר ביחס מפלה לדבריהם ביכולת שלהם להשיג אישורי בנייה, ואפילו אישורים לפתוח בתי קפה וחנויות בשטחים הגובלים בשכונות היהודיות או בתוכן. לעומת זאת האפוטרופוס על נכסי נפקדים מאפשר ליהודים לחדור לשכונות הערביות כמו בשיח' ג'ראח. התחושה היא שליהודים מקלים ולערבים מקשים.

יכול להיות שאין ממש בתחושות האלה, אבל זאת ההרגשה הרווחת במזרח העיר, ויש לשים אליה לב.

מנקודת המבט הזאת אפשר לקבל פרספקטיבה על הנעשה בישראל. מזרח ירושלים רוצה להשתלב בישראל, וערביי ישראל כבר עברו את השלב הזה והם רוצים להשתלב לא רק בכלכלה אלא גם בשלטון. מזרח ירושלים רוצה את השילוב מעמדה של שיוויון ואת תשומת לבה של ישראל לצרכי הערבים כמו תשומת הלב שהיא מעניקה לצרכי היהודים.

מזרח ירושלים רוצה להשתלב בישראל. ערביי ישראל כבר עברו את השלב הזה והם רוצים להשתלב גם בשלטון ולא רק בכלכלה. מזרח ירושלים רוצה את השילוב מעמדה של שיוויון ואת תשומת לב ישראל לצרכי הערבים

אני הייתי מוסיף לכך עוד תובנה. יש לשים לב כי מי שחולל את המהומות בישראל היו לוד והבדואים בנגב. מה שמשותף להם זה שאלו אזורים בשליטת אירגוני פשע. מה שעומד ברעיון השתלבות ערביי ישראל במוסדות השלטון הוא הרצון להילחם בכנופיות הפשע. אין להוציא מכלל אפשרות שכנופיות הפשע רוצות לחבל בממשלת השינוי כדי לסכל מאמץ מרוכז לחסל אותם. אליהם הצטרפו גורמים פן ערביים בצפון שרוצים לסכל את השתלבות ערביי ישראל בשלטון מסיבות אידאולוגיות.

וגם סתם חמומי מח לא חסר.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.