שנות כהונתו של הנשיא טראמפ העצימו את תהליך השחיקה בהשפעתו של האתוס הליברלי-דמוקרטי על הסדר העולמי ומוסדותיו. עד כמה המטוטלת תיטה בכיוון ההפוך עתה, בעקבות תבוסתו של טראמפ? הזמן הקצר שעבר מאז חילופי השלטון בארה"ב אינו מאפשר מתן מענה פסקני לשאלה זו. עם זאת, על מעצבי המדיניות בישראל ובעם היהודי להיות ערים לסוגיה ולהיערך להשלכותיה.

שנות כהונת טראמפ העצימו את תהליך השחיקה בהשפעתו של האתוס הליברלי-דמוקרטי על הסדר העולמי ומוסדותיו. עד כמה המטוטלת תיטה בכיוון ההפוך עתה בעקבות תבוסתו? מוקדם לומר

הסדר העולמי, שכונן לאחר מלחמת העולם ה-II בהובלת ארה"ב, נועד להגביר ביטחון, יציבות, חירות, סחר חופשי, זכויות אדם, שלטון החוק, בחירות הוגנות, חופש ביטוי, יחס אנושי למיעוטים ולמהגרים, שלילת גזענות, שוויון מגדרי ועוד. התפיסה שבבסיס מורשת זו רואה בערכי הדמוקרטיה והליברליזם גורם מייצב ביחסים הבינלאומיים, ערובה לשגשוג כלכלי, כמו גם מימוש של קידמה אנושית נכספת.

אין, כמובן, להיסחף לטיעונים גורפים, כאילו מדיניות החוץ של מדינות העולם החופשי הונעה על ידי ערכים נשגבים בלבד. אך עדיין, התפיסה הדמוקרטית-ליברלית השפיעה משמעותית על רוח התקופה ותורגמה למהלכים מעשיים בזירה הבינ"ל.

המשבר הפיננסי של 2008 סימן תפנית בכוח המשיכה של התפיסה. נוספו עליו: העמקת אי-השוויון החברתי שהביא עמו עידן הגלובליזציה, דעיכת התקווה שהצית "האביב הערבי", פיגועי הטרור של האסלאם הרדיקלי, ערעור תחושת הביטחון האישי, גלי הגירה בלתי נשלטים, התרחקות מן המנטליות הקוסמופוליטית, פחיתה בכוחן של ממשלות להתמודד מול אתגרים מקומיים וגלובליים, משברי הזהות והכלכלה העוברים על אירופה, ה"ברקזיט", כישלונותיה של ארה"ב במלחמותיה בעיראק ובאפגניסטן, אוזלת היד נוכח הטרגדיות האנושיות בסוריה ובתימן, ולאחרונה – מחדליהן של דמוקרטיות מערביות רבות בהתמודדות מול מגפת הקורונה.

הצבר הכישלונות דחף להתגברותן של מגמות השוחקות את האתוס הליברלי-דמוקרטי: פופוליזם השואב עוצמה מן הרשתות החברתיות, עויינות כלפי האליטות, פרוטקציוניזם, התחזקות פוליטית של תנועות ימין קיצוני, התעצמות הנטייה לבדלנות לאומית ותרבותית, להדרת מיעוטים וזרים, לחסימת הגבולות בפני מהגרים ולמאבק בגלובליזציה וברב-תרבותיות.

בעוד ארה"ב, שנשאה על כתפיה את עיקר משימת שמירתו של הסדר העולמי, עייפה מלמלא את תפקיד "השוטר העולמי", גובר כוחן היחסי של המעצמות האוטוריטריות שניצבות מולה – רוסיה וסין. אלה רואות את עצמן בפרספקטיבה היסטורית כמעצמות-על, ואינן מקבלות את הגיונו של סדר עולמי המוכתב על ידי המערב ומתעלם מעוצמתן.

בעוד ארה"ב, שנשאה על כתפיה את עיקר משימת שמירתו של הסדר העולמי, עייפה מלמלא את תפקיד "השוטר העולמי", גובר כוחן היחסי של המעצמות האוטוריטריות שניצבות מולה – רוסיה וסין

הן נוהגות באסרטיביות אסטרטגית גוברת – צבאית וכלכלית – וטוענות כי הלגיטימיות של מעמדן אינה נופלת מזו של ארה"ב ואירופה (סין אף מציעה מודל משטרי אלטרנטיבי: פיתוח כלכלי מהיר ועקבי ללא שיטת ממשל דמוקרטית וללא הקפדה על זכויות אדם). טעם נוסף להתנגדותן לניסיון להכתיב סדר עולמי ברוח ליברלית-דמוקרטית הוא כמובן החשש, שרעיונות מערביים עלולים לערער את יציבותן הפנימית.

היבחרותו של טראמפ נבעה במידה רבה מזרמי המעמקים ומן המגמות שהביאו לשחיקת האתוס הליברלי-דמוקרטי. כנשיא, הוא ביטא מגמות אלה ואף העצימן. הוא לא גילה עניין בשמירת מעמדה של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי הדוחפת לערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם. הוא נעדר סנטימנטים כלפי בעלות-בריתה המערביות של ארה"ב. הוא לא גילה ענין בבריתות ובטיפוח מוסדות בינ"ל, נטש את הסכם האקלים, הודיע על כוונתו לנתק הקשר והתמיכה באירגון הבריאות העולמי, נטש את הסכם הגרעין עם איראן והותיר תחושות קשות בקרב מנהיגי אירופה ביחס למחויבותו לברית נאט"ו.

טראמפ לא הסתיר את אהדתו לעריצים, הביע סלידה מן "האידיאולוגיה של גלובליזם" והעדיף במקומה את "הדוקטרינה של פטריוטיזם". הוא הבהיר שלא יתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות שמפרות זכויות אדם, ולא התנה את תמיכתו בהן ברפורמות דמוקרטיות.

מול תפיסתו זו של טראמפ, הנשיא ביידן מציג תפיסה מנוגדת לחלוטין. הוא מתחייב להחזיר את ארה"ב למעורבות ולמנהיגות בזירה הבינ"ל. נאומו במחלקת המדינה (4 פברואר) מלמד על הבדלים משמעותיים באשר למצפן שצריך להנחות את הדיפלומטיה האמריקאית ואת הסדר העולמי שעליה לקדם.

ארה"ב צריכה, לשיטתו, להוביל על ידי מתן דוגמה. ברוח זו, הוא מציג את המאבק מול סין ורוסיה כמאבק בעל משמעות אידיאולוגית: הדמוקרטיה כנגד האוטוריטריות. הדיפלומטיה האמריקאית צריכה, לדבריו, לשוב ולהישען על ערכי מוסר אמריקאיים כמו חירות, זכויות אוניברסליות, כיבוד שלטון החוק, יחס של כבוד לכול בן אנוש.

ביידן מבקש לבנות מחדש את שריריו של המחנה הדמוקרטי בעולם. הוא מתייחס לבריתות כמקור כוח ומבטיח שארה"ב תחדש את תפקידה המוביל בארגונים בינ"ל (חזרה להסכם האקלים, חידוש התמיכה בארגון הבריאות העולמי וכד'). ביידן אף מבטיח תגובה קשוחה מול התנהלותה של מוסקבה המפרה את זכויות היסוד של אזרחיה.

ביידן מבקש לבנות מחדש את שריריו של המחנה הדמוקרטי בעולם. הוא מתייחס לבריתות כמקור כוח ומבטיח שארה"ב תחדש את תפקידה המוביל בארגונים בינ"ל (חזרה להסכם האקלים, חידוש התמיכה בארגון הבריאות העולמי וכד')

אם החוקר רוברט קגן הזהיר בזמנו שללא עמידה תקיפה על שמירת הישגיו של האתוס הליברלי-דמוקרטי בזירה העולמית, "הג'ונגל" מאיים לחזור וכול דאלים גבר, הרי ביידן ער לסכנה, שקודמו אף העמיק. נאומו התקיף במחלקת המדינה מעיד כי בכוונתו לעמוד בפרץ ולשנות את כיוון המטוטלת.

אלא שעל ביידן יהיה לנווט בזירה הבינ"ל בין הגיונות שלעיתים ניצבים בסתירה והוא אינו יכול להתכחש לכוחן המתעצם של המעצמות האוטוריטריות, רוסיה וסין. ככול שארה"ב תנקוט מהלכים קשוחים נגד התנהלות סינית ורוסית שמנוגדת לנורמות ליברליות-דמוקרטיות, כך תזכה לפחות רצון טוב ונכונות לשיתוף פעולה בהתמודדות מול אתגרים גלובליים: מגפת הקורונה, פרוליפרציה של נשק גרעיני, התחממות כדור הארץ, הסדרת ההתנהלות בחלל, וכד'.

ביידן מודע היטב לכך שהפתרונות, אותם הוא נלהב לקדם מול אתגרים אלה, מחייבים שיתוף פעולה גלובלי. החודשים הקרובים ילַמדו, אפוא, כיצד הוא מאזֵן בין היעדים שהציב.

למסלול בו יבחר הנשיא האמריקאי נודעת השפעה על המאפיינים, הנורמות ומאזני הכוחות במרחב הגיאופוליטי הכולל בו מתנהלת ישראל ובו חי העם היהודי על תפוצותיו.

מאמץ אמריקאי לדחוף את מטוטלת הסדר העולמי חזרה לכיוון הליברלי-דמוקרטי, תוך היערכות בהתאם של הדיפלומטיה האמריקאית, עשויים להשליך על ישראל, על העם היהודי ועל חוסנו של משולש היחסים: ירושלים-וושינגטון-יהדות ארה"ב. להשלכות אלה חשיבות עליונה מאחר שארה"ב, המהווה בית לקהילה משגשגת של כמחצית מהעם היהודי, היא המעצמה היחידה עליה נשענת ישראל.

מאמץ אמריקאי לדחוף את מטוטלת הסדר העולמי חזרה לכיוון הליברלי דמוקרטי, עשוי להשליך על ישראל, על העם היהודי ועל חוסנו של משולש היחסים בין ירושלים, וושינגטון ויהדות ארה"ב

מאפייני הסדר העולמי בתקופת טראמפ סיפקו סביבה אזורית ובינ"ל שאפשרה לממשלת ישראל יתר נוחות להתנהל על פי רצונה. בסדר עולמי בו גברה הלגיטימציה לכוחנות ונדחק שיח ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, ישראל זכתה ביתר הבנה ונתקלה בפחות מגבלות כאשר הפעילה כוח בעזה, בלבנון, בסוריה ובזירות אחרות, בפחות ביקורות על מדיניות ההתנחלויות ביו"ש, בפחות לחץ מאימת בית הדין הבינלאומי בהאג, באפקטיביות פחותה של החלטות פוגעניות באו״ם שמעמדו נחלש, בפחות מתקפות על חוקים שישראל חוקקה (כמו חוק הלאום), בפחות ביקורת על מדיניות פנים (כלפי המיעוט הערבי, כלפי מהגרים), וכד'.

בסדר עולמי בו גדלה השפעתו של האתוס הדמוקרטי-ליברלי, ממשלת ישראל עלולה למצוא עצמה נתונה ללחצים ובקשיי תמרון גוברים במכלול נושאים:

הסכסוך הישראלי-פלסטיני:

למרות שהנושא אינו בראש סדר העדיפויות של ממשל ביידן וגם אם לא ימהר להתניע מהלך לפתרון קבע של הסכסוך, גישתו כלפי מהלכי התנחלות, ובוודאי מהלכי סיפוח מצידה של ישראל, שוב לא תהיה טולרנטית כבתקופת טראמפ (וכפי שהשתקף מ"תוכנית המאה" שפרסם).

ככול ששיח זכויות האדם יהדהד יותר בזירה הבינ"ל כך תחזור הסוגיה הפלסטינית לסדר היום הדיפלומטי ותפחת הלגיטימיות למציאות בה ישראל ממשיכה, בשפת מבקריה, "לשלוט על עם זר נטול זכויות לאומיות ופוליטיות".

למורת רוחה של ישראל, עניינו של ביידן לחדש את הברית הטראנס-אטלנטית צפוי לחזק את יכולתה של אירופה להשפיע על אופן הטיפול בסוגיה הפלסטינית.

נורמליזציה אזורית:

שחיקת מקומם של הערכים הליברליים בסדר העולמי שאפיין את תקופתו של טראמפ סייעה לדחיקת הנושא הפלסטיני מסדר היום הבינ"ל והאזורי ובכך הקלה על תהליך הנורמליזציה עם מדינות האזור (האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו).

חזרת הנושא הפלסטיני לסדר היום המדיני והתקשורתי תקטין את מרחב הגמישות של השליטים הערביים ביחסיהם הפומביים עם ישראל, והיא עשויה לדחוף להקשחה בהתניית מהלכי הנורמליזציה בהתקדמות לפתרון הסוגיה הפלסטינית.

בסדר עולמי בו גברה הלגיטימציה לכוחנות ונדחק שיח ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, ישראל נתקלה בפחות מגבלות כשהפעילה כוח בעזה, בלבנון ובזירות אחרות, בפחות ביקורת על ההתנחלויות ביו"ש ועוד

המכלול הביטחוני:

כוונתו של הנשיא ביידן לחזור להסכם הגרעין עם איראן משתלבת בגישתו הכוללת החותרת להסכמיות ולפעולה במסגרות רב-לאומיות תוך שת"פ הדוק עם בנות הברית המסורתיות.

סוגיה זו כבר מזדקרת כסלע מחלוקת משמעותי בין וושינגטון לירושלים. ראש הממשלה נתניהו והרמטכ"ל כוכבי הבהירו באופן חד משמעי כי ישראל מתנגדת לחזרת ארה"ב להסכם. בהקשר זה, העדפתו של ממשל ביידן את השימוש בכלי הדיפלומטיה הבינ"ל, עלולים להוביל להצרת חופש הפעולה הצבאי של ישראל מול האיום שמציבות איראן ובנות בריתה.

יחסי ישראל עם העולם האוטוריטרי:

ככול שהממד הערכי-אידיאולוגי ישולב בעימות שארה"ב מנהלת עם סין ורוסיה, כך עלול לגבור הלחץ על ישראל להתייצב לצדה של ארה"ב באופן שעלול להקשות על יחסיה עם מעצמות אלה. כך גם לגבי יחסי ישראל עם מדינות שמפגינות ידידות רבה כלפיה, אך שליטיהן מתרחקים מנורמות דמוקרטיות.

המוסדות הבינ"ל:

יחסו השלילי של טראמפ למוסדות הבינ"ל, יחד עם אהדתו המודגשת לישראל, העניקו לה יתר הגנה מפגיעתם של מוסדות אלה. ישראל סובלת מאפליה מוּבְנֵית באו"ם ובסוכנויותיו אשר ביוזמת הרוב, המורכב ממדינות רבות שמשטרן רחוק מערכים דמוקרטיים וליברליים, קיבל לא אחת החלטות המכוונות לערער את עצם הלגיטימיות של ישראל.

ככול שהנשיא ביידן יבקש לאושש את מעמדם של המוסדות הבינ"ל ויימנע מתמיכה ללא תנאי בישראל (כולל הטלת וטו אוטומטי למענה במועבי"ט), כך ישראל עלולה למצוא עצמה נתונה ללחצים ולהחלטות שליליות מבחינתה.

יחסי ישראל-תפוצות:

חתירתו של הנשיא ביידן לחזק את הממד הליברלי בסדר העולמי עלולה לחשוף מתח מובנה בעולם היהודי: השגשוג של יהדות התפוצות נסמך על הערכים המאפיינים את השיטה הדמוקרטית-ליברלית. חברה שאינה מחויבת לערכים אלה תיטה להצמיח יתר עוינות ואנטישמיות ביחסה למיעוט היהודי, ותראה פחות חובה לעצמה להתגייס להגנתו.

לעומת זאת, לרבים מהיהודים הישראלים, שהם רוב בארצם, נטייה להדגיש דווקא את זכויותיו של הרוב. היווצרות מתח בין ארה"ב וישראל על רקע התעקשות ישראלית להמשיך ולטפח את יחסיה עם העולם האוטוריטרי, עלולה להעמיק את הסתייגות יהודי התפוצות ממדיניותה של ישראל, ולכרסם כך בחוסנו של משולש היחסים האסטרטגי: ירושלים-וושינגטון-יהדות אמריקה.

ככול שהממד הערכי ישולב בעימות בין ארה"ב לסין ורוסיה, כך יגבר הלחץ על ישראל להתייצב לצד ארה"ב ויקשה על יחסיה עם המעצמות כך גם לגבי יחסי ישראל עם מדינות שידידותיות כלפיה אך שליטיהן מתרחקים מנורמות דמוקרטיות

לסיכום

חתירתו של הנשיא ביידן להשיב לסדר העולמי מאפיינים דמוקרטיים-ליברליים עלולה ליצור מוקדי אי-הסכמה משמעותיים עם ישראל. מידת החומרה של דינמיקה זו תלויה במידת נחישותו של ביידן לדבוק ביעדיו בזירה הבינ"ל, אך גם בדמותה ועמדותיה של ממשלת ישראל הבאה ובמידת נכונותה להסתכן בעימות עם הנשיא האמריקאי.

אבי גיל הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי jppi. מנכ"ל משרד החוץ לשעבר.

המונחים יהודית ודמוקרטית, אינם סותרים זה את זה, הא בהא תליא. אין קיום למדינה יהודית שאיננה דמוקרטית, ותכניה של דמוקרטיה שלובים בערכיה של היהדות.

על פי ערכי היהדות, כל בני האדם נבראו בצלם, ולכן חייבים לכבד כל אדם באשר הוא אדם. המונח "עם סגולה" שרבים אצלנו מתהדרים בו, אין פירושו זכויות יתר על כל העמים, אלא ההפך מכך – מוטלת עלינו אחריות גדולה מאוד לשמש בהתנהגותנו האישית והחברתית דוגמה ומופת לעמים אחרים.

על פי ערכי היהדות, כל בני האדם נבראו בצלם, ולכן חייבים לכבד כל אדם באשר הוא אדם. המונח "עם סגולה" שרבים אצלנו מתהדרים בו, אין פירושו זכויות יתר על כל העמים, אלא ההפך מכך – מוטלת עלינו אחריות גדולה

זו המשמעות של "להיות אור לגויים". זה הפירוש היחיד. לא כפי שמפרשים אותו הטוענים שהם "מחזיקי התורה", המרשים לעצמם להתנהל מול אזרחי המדינה שאינם יהודים, קל וחומר מול תושבי השטחים, באופן מחפיר הסותר את ערכי היהדות הבסיסיים ביותר.

ההומניזם, הסוציאליזם ושוויון זכויות וחובות אזרחיות לכל יושבי הארץ (יהודים, גרים, ושאינם יהודים) ומערכת משפט היררכית הוגנת לכול, המהווים מרכיב מרכזי בכל משטר דמוקרטי וליברלי נאור, באו לעולם ע"י היהדות. מספיק לקרוא את פרשת קדושים בספר ויקרא על מנת להיווכח בכך.

בהינתן שערכי היהדות אינם סותרים את ערכי הדמוקרטיה הליברלית הנאורה, אלא שלובים זה בזה, עולה השאלה: מדוע במדינות המערביות הדמוקרטיות הנאורות מתקיימים יחסים תקינים בין דת ומדינה, ואילו אצלנו קיים קונפליקט רציני ביותר בין היהדות לדמוקרטיה, עד כדי סיכון המשך קיומה של המדינה?

התשובה לכך היא פשוטה – יש כאן סילוף גם של הדמוקרטיה וגם של היהדות, ע"י:

1. המגזר החרדי.
2. החלק המשיחי-לאומני במגזר הדתי-לאומי.
3. הממשלות לדורותיהן (ובעשור האחרון ביתר שאת), הנותנות לגופים האלה כל אתנן נדרש, על חשבון משאבי המדינה, זכויות שאר האזרחים ותוך פגיעה חמורה בדמוקרטיה, על מנת לשמר את השלטון בידם.

ההומניזם, הסוציאליזם ושוויון זכויות וחובות אזרחיות לכל יושבי הארץ (יהודים, גרים, ושאינם יהודים) ומערכת משפט היררכית הוגנת לכול, המהווים מרכיב מרכזי בכל משטר דמוקרטי וליברלי נאור, באו לעולם ע"י היהדות

הציונות הדתית בראשית דרכה, כאשר מנהיגיה היו בורג, המר, שפירא, ורהפטיג, חזני ואחרים, הייתה תנועה מתונה ומכילה, שלקחה חלק בהקמת המדינה וחינכה על פי ערכי היהדות. ברבות הימים היא שינתה את פניה לבלי הכר, ובימים אלה אף אימצה לתוכה את הכהניזם.

הציונות הדתית דהיום הפכה ברובה לתנועה לאומנית משיחית הנתונה למרותם של רבנים קיצוניים.

• היא זנחה את הערכים וקידשה את הפולחן והטרשים.
• היא חיה בשלום עם היותנו עם כובש ומתעמר בעם אחר.
• היא חיה בשלום עם גזל האדמות.
• היא חיה בשלום עם שריפת כנסיות ומסגדים.
• היא חיה בשלום עם אינדוקטרינציה משיחית לתלמידיהם בישיבות.
• היא חיה בשלום עם השתלחות בערכאות המשפטיות ופעילות מכוונת להשתלט עליהן.
• היא חיה בשלום עם גזענות.
• היא חיה בשלום עם רבניהם שפסקו דין רודף על ראש ממשלה, שבן עוולה שגדל בערוגותיהם הוציא לפועל.
• והחמור מכל – עם אי הבעת חרטה וחשבון נפש נוקב, ואף עם טשטוש העניין.  פתאום גילו שבמסורת יום פטירתה של רחל אימנו חל ביום הזיכרון ליצחק רבין, אז באותה הזדמנות מזכירים גם את יצחק רבין. כפי שהם צמים בצום גדליה, ביום הזיכרון ליצחק רבין הם צריכים לנקוט קל וחומר ולקרוא ליום לזיכרון וחרטה, ולא לנסות לטשטש אותו.

הציונות הדתית המשיחית לאומנית גוררת אותנו למדינה דו לאומית בין הירדן לים, שתהיה במקרה הפחות גרוע מדינה עם רוב ערבי, ובמקרה הגרוע יותר מדינת אפרטהייד שתוביל לסופה של הציונות.

הציונות הדתית בראשית דרכה הייתה תנועה מתונה ומכילה, שלקחה חלק בהקמת המדינה וחינכה על פי ערכי היהדות. ברבות הימים היא שינתה את פניה לבלי הכר, ובימים אלה אף אימצה לתוכה את הכהניזם

מדובר במיעוט שמנסה להשתלט על כלל מוקדי הכוח במדינה, ולהכתיב לרוב העם את דרכו. המשיחיות-הלאומנית במקרה הטוב היא פשוט עבודת אלילים. היתה להם אפשרות ללמוד מההיסטוריה שלנו שאותה קנאות דתית ו"צדיקות" יתרה, היא שהביאה לחורבן בית שני:

"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [=עשו] לפנים משורת הדין" (תלמוד בבלי, בבא מציעא דף ל' עמוד ב').

הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהבין ללא ספק בתורה ובהלכה לא פחות מהכת המשיחית לאומנית הזו, הציג על נושא השטחים תמורת שלום את עמדתו המתונה שדגלה בדרכי שלום:

"אם ראשי ומפקדי הצבא יחד עם חברי הממשלה יקבעו שיש פיקוח נפש בדבר, שאם לא יוחזרו שטחים מארץ ישראל קיימת סכנת מלחמה מיידית מצד השכנים הערבים, ואם יוחזרו להם השטחים תורחק מעלינו סכנת המלחמה ויש סיכויים לשלום בר קיימא, נראה שלכל הדעות מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל למען השגת מטרה זו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש". (מתוך כתבה של רועי מנדל בידיעות מתאריך – 11/10/2001).

כמו כן, על רקע המגעים והלחץ האמריקני של נשיא ארה"ב ביל קלינטון לכנס ועידת שלום, שלח הרב יוסף לראש הממשלה דאז בנימין נתניהו מכתב בו הוא מחזק אותו במגעים לקראת הסכם השלום אפשרי:

"לכבוד ידידי היקר ראש הממשלה מר בנימין נתניהו הי"ו שלום וברכה וישע רב.
הריני בא לחזק את ידיך בעניין תהליך השלום, כי זה עתה שמעתי מנציגנו דיווח על פעלך ועל התכניות של הממשלה בנושא הפעימה השנייה (הפעימה השנייה היא הכינוי למסירת 13% משטחי C והפיכתם לשטחי A בשליטת הרשות הפלסטינית. מה שהוסכם בהסכם חברון, ואחר כך אושרר בהסכמי וואי שנה לאחר מכן), לדעתי הדבר חשוב מאוד להעמיק את השלום ולהתקדם הלאה".

את המכתב חותם הרב עובדיה במילים:

"ואני מברך אותך שתמשיך בדרך הזאת ולא תירתע מפני הקשיים מבית ומחוץ הכרוכים בכך. ואני מתפלל שבקרוב נתבשר על חתימת ההסכם, וה' יברך את עמו בשלום". (מתוך אתר סרוגים – כתבה של צבי שיימן מתאריך 1/2/2016 – בכתב ידו: הרב עובדיה יוסף תמך במסירת שטחים).

לאלה בציונות הדתית הטוענים שהרב עובדיה הבין בהלכה, אבל מה לו ולאסטרטגיה ביטחונית, כדאי לקרוא את דבריהם של החברים ב"מפקדים למען ביטחון ישראל". נמצאים שם מאות גנרלים, ראשי שב"כ, רשאי מוסד, מפקדים בכירים לשעבר במשטרה ובכלל מכל מוסדות הביטחון במדינה מאז הקמתה, דבריהם חופפים לדבריו של הרב עובדיה.

לאלה בציונות הדתית הטוענים שהרב עובדיה הבין בהלכה, אך מה לו ולאסטרטגיה ביטחונית, כדאי לקרוא את דברי "מפקדים למען ביטחון ישראל". מאות גנרלים ומפקדים בכירים לשעבר שחושבים כמוהו

מדינה יהודית, היא מדינה שבהכרח צריך להתקיים בה רוב יהודי. מדינה יהודית איננה מדינה שמנציחה כיבוש במשך 50 שנה, שולטת בכוח הזרוע על עם אחר, ומפרה זכויות אדם בסיסיות. במדינה יהודית, במקום הראשון עומדים הערכים ולא הפולחן.

במדינה יהודית מכבדים את זכויותיהם של הנוכרי, הגר, היתום והאלמנה. במדינה יהודית, לא מתעמרים בעם אחר, לא עוקרים את מטעיו, לא גוזלים את אדמותיו, לא שורפים כנסיות ומסגדים, ולא כותבים ספרים כמו תורת המלך.

הציונות הדתית צריכה לעשות חשבון נפש נוקב ולא לסכן את עתיד הדורות הבאים והמדינה. תפישתם הקיצונית של המשיחיים הלאומנים עלולה להביא לקטסטרופה. אם דרכם תצלח, נהפוך למדינת אפרטהייד שבפועל לא תהיה יהודית ולא דמוקרטית. מה שנדרש לנו זה כינון של מדינה נורמלית, מדינה שתהיה אור ליהודים ואור לגויים בערכי היהדות האמיתיים – ערכים של קדושת חיי האדם וכבוד האדם באשר הוא אדם.

יחיאל גלבוע הוא אזרח מודאג מאוד מתהליכי ההקצנה, הפילוג, הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים, ומשחיקת הדמוקרטיה בשנים האחרונות. פעיל שנים רבות בתעשיה הביטחונית והאזרחית בארץ.

עפר בבלי היה דיפלומט בשנים 1991-2014 ושירת בשגרירויות ישראל במדריד וברומא. היה יועץ מדיני לשני שרי חוץ וקונסול כללי של ישראל בפלורידה ופורטו ריקו. כיום משמש כנציג הפדרציה היהודית של שיקגו בישראל. הוא גם צלם אמנות שהציג עד כה שלוש תערוכות יחיד. חלק מעבודותיו מופיעות פה: https://oferbavly.tumblr.com/