ד"ר רוברט לפקוביץ' זוכר היטב את שיחת הטלפון משטוקהולם, שקיבל לפני כמעט תשע שנים. בגיל 69, אחרי עשורים של עבודת מחקר, הוא גילה השכם בבוקר שסוף סוף יקבל את פרס נובל.

עכשיו עוסק המדען האמריקאי, זוכה פרס נובל בכימיה, בחייו והישגיו בספר חדש, A Funny Thing Happened on the Way to Stockholm: The Adrenaline-Fueled Adventures of an Accidental Scientist (דבר מצחיק קרה בדרך לשטוקהולם: הרפתקאותיו של המדען במקרה).

"עבור כל מי שזכה בפרס נובל, השיחה הזאת היא חוויה מדהימה", מספר לפקוביץ' לזמן ישראל. "ברגע הזה אתה יודע שהחיים שלך השתנו לעד".

לפקוביץ', ועמיתו לשעבר לפוסט-דוקטורט בריאן קובליקה שחלק איתו את הפרס, זכו להשתתף בטקס הענקת הפרס ובנשפים, רצף של עשרה ימים של חגיגות בשוודיה שאותם הוא משווה לזכייה בסופרבול.

רוברט לפקוביץ' במשרדו באוניברסיטת דיוק (צילום: באדיבות המצולם)

לפקוביץ', חבר בפקולטה של המרכז הרפואי באוניברסיטת דיוק מאז 1973, זכה למחווה ממאמן הכדורסל האגדי של האוניברסיטה, מייק ששבסקי, בטקס שבו הסטודנטים קראו קריאות קצובות של "הוא כזה חכם!". הוא זרק את הכדור הראשון במשחק בייסבול בעירה של אוניברסיטת דיוק, דורהם בצפון קרוליינה, אבל לא זכה למחווה דומה גם מהניו יורק יאנקיז.

לפקוביץ' הוא אוהד של היאנקיז מאז ילדותו בברונקס. הוא סיים את התיכון היוקרתי למדעים של ברונקס ואת אוניברסיטת קולומביה, שם השלים תואר ראשון ולימודי רפואה. בשנות ה-60, עם רופא צעיר נוסף בשם אנתוני פאוצ'י, השתתף בתוכנית ייחודית שהגתה הממשלה בתקופת מלחמת וייטנאם לבוגרי בתי הספר לרפואה.

פרק בספרו מתאר את הקשרים של משפחת לפקוביץ' לשואה. הסבים שלו ברחו מפולין עשורים לפני מלחמת העולם השנייה, אבל קרוביו האחרים הושמדו בשואה. לפקוביץ' נסע לעיר ממנה הגיע משפחתו, צ'נטוחובה בפולין, שם ביקר בבית הקברות היהודי הנטוש בו קבורים קרוביו.

רוברט לפקוביץ' עם הוריו בטקס סיום לימודי הרפואה באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק (צילום: באדיבות המצולם)

לפקוביץ' חיבר את הספר עם סטודנט נוסף שלו לפוסט-דוקטורט, רנדי הול. הוא אומר שהוא מקווה שחבריו המדענים יקראו אותו, אבל גם קוראים מן השורה, אנשים צעירים שמתעניינים בלהפוך לרופאים-מדענים כמוהו.

הברטים הצהובים יוצאים למלחמה

מלחמת וייטנאם הפכה את לפקוביץ' לחוקר. הוא נישא לאשתו הראשונה, ארנה גורנשטיין, והקים משפחה (בהמשך נישא בשנית, ובסך הכל יש לו חמישה ילדים).

הוא אמר שהוא לא רצה שיגייסו אותו למה שרבים תפסו כמלחמה לא חוקית ולא מוסרית, ואז נפתחה בפניו אפשרות לעבודה בשירות הרפואה הציבורי של ארצות הברית, תוכנית שבאמצעותה בוגרים צעירים של בתי הספר לרפואה יכולים לעבוד עבור הממשלה במשך שנתיים. במקרה של לפקוביץ', העבודה היתה במכונים הלאומיים לבריאות.

על אף שמשתתפי התוכנית זכו לכינוי המזלזל הברטים הצהובים, לא היה פשוט להתקבל לתוכנית. בין אלה שהתקבלו במקביל ללפקוביץ' ניתן למצוא שלושה זוכים עתידיים נוספים של פרס נובל – הרולד ורמוס, מייקל בראון וג'וזף גולדשטיין – כמו גם פאוצ'י. במהלך שמונה שנות התוכנית השתתפו בה עשרה שבהמשך זכו בנובל.

רוברט לפקוביץ עם "הכומתות הצהובות" ב-1968 (צילום: באדיבות המצולם)

עשורים אחר כך, פאוצ'י ולפקוביץ' כיהנו זה אחר זה כנשיאי איגוד הרופאים האמריקאים. לפקוביץ' אומר שפאוצ'י, שאותו הוא מכנה חבר טוב, "עובד ללא הפוגה בניסיון לפקח על התגובה לקורונה בארה"ב, וזה די מדהים בהתחשב בכך שהוא בן 80".

לפקוביץ' אומר שהיצור ההיברידי, רופא ומדען, הולך ונהיה נדיר יותר ויותר. הוא מתייסר מכך שרק אחוז אחד מהרופאים היום מזוהים עם מחקר כלשהו. "הבעיה עכשיו היא מאיפה יגיע הפאוצ'י הבא".

פאוצ'י ולפקוביץ' כיהנו זה אחר זה כנשיאי איגוד הרופאים האמריקאים. פאוצ'י, שאותו הוא מכנה חבר טוב, "עובד ללא הפוגה בניסיון לפקח על התגובה לקורונה בארה"ב, וזה די מדהים בהתחשב בכך שהוא בן 80"

הקולטנים שהביאו את הפרס

חלק גדול מהמחקר של לפקוביץ' ב-50 השנים האחרונות קשור לחלק בתא שנקרא קולטנים, שלדבריו הם חיוניים כדי לאפשר לתרופה או להורמון לעבוד. "הקדשתי את הקריירה שלי לניסיון להבין ולהבהיר, לחקור את טבעם של קולטני ההורמונים והתרופות", הוא אומר.

"כשהתחלתי, לא היתה אפילו הסכמה לגבי זה שהקולטנים האלה קיימים בכלל". הוא הוכיח את קיומם של קולטנים מסוג אחד שנקראים β-adrenergic. "אדרנג'רג'יק", הוא מסביר, מגיע מ"אדרנלין".

ד"ר רוברט לפקוביץ, מדבר במרכז, עם ד"ר אנתוני פאוצ'י משמאלו (צילום: באדיבות המצולם)

שנות ה-80 המוקדמות היו תקופות שטופות אדרנלין לצוות של לפקוביץ', שהתחרה עם יריבים ממוסדות אחרים, ביניהם גם האוניברסיטה העברית בירושלים. "הניסיון לשבט את הגן של קולטני הבטא הופך לעניין מאוד טכני ומאוד מסובך", אומר לפקוביץ'. "בספר יש פרקים על האינטנסיביות של התחרות".

אבל לא רק שלפקוביץ' הצליח, הוא גם גילה שהקולטנים הם חלק ממשפחה גדולה יותר של קולטנים מצומדים לחלבון G, או בקצרה GPCR. המחקרים שלו למעמקי משפחת ה-GPCR הם אלו שהובילו אותו בסופו של דבר לפרס הנובל, לפי אתר הפרס.

"מדענים אחרים במשחק משתמשים בטכנולוגיות שאנחנו פיתחנו", אומר לפקוביץ'. "מהר מאוד התברר לנו שהמשפחה הזאת אדירה, עם למעלה מאלף קולטנים. הם תיווכו את כל התהליכים הפיזיים בבני אדם וביונקים אחרים. איך אנחנו רואים, איך אנחנו מריחים, איך אנחנו טועמים. לפחות שלושה מתוך חמשת החושים".

לגבי ההשלכות ארוכות הטווח, אומר לפקוביץ', "הדבר החשוב ביותר הוא שהקולטנים האלה משמעותיים מאוד לתרופות, והם המוקד של כמחצית מכל התרופות שאושרו על ידי ה-FDA בארה"ב".

ד"ר רוברט לפקוביץ' (צילום: באדיבות המצולם)

הוא גם גילה תהליך שמערב את הקולטנים ונקרא "הקהיית רגישות" (desensitization), שאותו הוא מתאר כמכניזם שבאמצעו הקולט כבה בעקבות קבלת אות מהורמון או תרופה. הגילוי הזה "הוביל לפיתוח של סוגים חדשים של תרופות", הוא אומר.

שני הגילויים האלה – GPCR ותהליך הקהיית הרגישות – אירעו במהלך 12 חודשים, בשנים 1986-7. "זה מדהים לפעמים איך דברים באמת קורים", אומר לפקוביץ'. "הגענו לשתי תגליות באמת חשובות, באמת מהותיות באותה שנה".

במהלך הקריירה שלו, הוא נזכר, "אנשים תמיד אמרו לי, 'בוב, אתה בטוח תזכה בפרס נובל'. אבל השנים חלפו, וזה לא קרה. באמצע שנות האלפיים כבר הגעתי למסקנה שאני לא אקבל את הפרס".

"אנשים תמיד אמרו לי, 'בוב, אתה בטוח תזכה בפרס נובל'. אבל השנים חלפו, וזה לא קרה. באמצע שנות האלפיים כבר הגעתי למסקנה שאני לא אקבל את הפרס"

כל זה השתנה בבוקר ההוא באוקטובר 2012, כשהגיעה בחמש בבוקר השיחה משטוקהולם.

"כבר הנחתי שזה עומד לקרות עוד לפני שהתקשרו אלי. הפלא ופלא, זה היה ראש ועדת הפרס בכימיה. קבלת השיחה היתה חוויה מדהימה, ובשאר היום הטלפון צלצל ללא הרף. היתה מסיבת עיתונאים ואנשים התקשרו לברך אותי, קיבלתי 1,500 מיילים מחברים לעבודה".

בביוגרפיה שלו בגוף ראשון באתר של נובל, לפקוביץ' מציין שנכון לשנת 2012 היה אחד מ-33 זוכי פרס נובל  יהודים שלמדו בבתי הספר הציבוריים של ניו יורק, עם שורשים במזרח אירופה, שהיגרו לארה"ב בין השנים 1881 ו-1924. הרשימה כוללת גם זוכה נוסף מ-2012, ד"ר אלווין רות, שזכה בפרס לכלכלה ביחד עם לויד שפל.

רוברט לפקוביץ' חוגג את זכייתו בפרס נובל לכימיה באוניברסיטת דיוק, אוקטובר 2012 (צילום: AP Photo/Ted Richardson)

טראמפ לא אשם

טקס הנובל מתרחש ב-10 בדצמבר, יום מותו של אלפרד נובל, והוא יום חג לאומי בשוודיה. לפני שיצא לחצות את האוקיינוס האטלנטי, לפקוביץ' נטל חלק במסורת של זוכים אמריקאים – פגישה עם הנשיא. לפקוביץ' נפגש פנים אל פנים עם הנשיא דאז ברק אובמה, פגישה שאותה הוא מכנה זכות גדולה ותענוג.

אשר לעשרת הימים שבילה בשוודיה, לפקוביץ' עודנו נדהם מאינסוף המרפסות באולם הגדול שבו מתקיים הטקס, מהנשף ל-1,500 אורחים ומהנשף הנוסף, שהתקיים למחרת, ואותו מארחים המלך והמלכה של שוודיה.

עטיפת ספרו האוטוביוגרפי של ד"ר רוברט לפקוביץ', "דבר מצחיק קרה בדרך לשטוקהולם"

הפרס עצמו מורכב ממדליית זהב 18 קרט ודיפלומה מעוטרת בקליגרפיה ובאמנות שוודית. ציור של הפרס שלו תלוי במשרדו בדיוק.

הזוכים נושאים שני נאומים: הרצאת נובל שעוסקת בהישגים שהעניקו להם את הפרס, ושיחה שבה הם יכולים לעסוק בנושאים אחרים, דומה לנאום תודה.

בנאום ההודיה של לפקוביץ' הוא יצא בביקורת נגד מפלגה אמריקאית שלא קרא לה בשמה שמתכחשת למדע, החל משינויי אקלים וכלה בחיסונים.

הפרשנות בטלוויזיה השוודית ציינה שהוא מבקר את המפלגה הרפובליקאית.

"בשום שלב לא אמרתי את המילה רפובליקאים", מציין לפקוביץ' , "התקשורת השוודית עוקבת אחרי הפוליטיקה שלנו מקרוב. הרבה אנשים חושבים שטראמפ המציא את העמדה האנטי מדעית בממשלה, אבל זה בכלל לא נכון. זה היה שם עוד לפניו. הוא אמנם רומם את ההתכחשות למדע לרמה של אמנות, אבל היא התקיימה הרבה לפני כן.

"למרבה הצער, כבר זמן מה שזה מאפיין את המפלגה הרפובליקאית".

"הרבה אנשים חושבים שטראמפ המציא את העמדה האנטי מדעית בממשלה, אבל זה בכלל לא נכון. זה היה שם עוד לפניו. הוא אמנם רומם את ההתכחשות למדע לרמה של אמנות, אבל היא התקיימה הרבה לפני כן"