1

"בילדותי אבא שלי היכה אותי,[…]במכות הוא הצטיין. אני מקטינה ומרחיקה את התמונה  כדי לקבל פרספקטיבה. גבר כבן שלושים וחמש נגד ילדה בת שמונה, וזה נמשך רגעים ארוכים, גם שתיים או שלוש דקות כאלה הן יותר מדי, הנפילה ממדרגה למדרגה מכאיבה ואני רוצה שזה יפסק, ההשפלה, והפחד ממה שתכף יבוא, ובסוף ליפול כמו שק על המרבד בחוץ. והדלת נסגרת מאחוריי".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

זה בלתי נסלח. ושתיקה על זה היא חורבן פנימי. הצורך להעיד על זה בספר גובר על כל שיקול אחר. גם אם לפני שניים או שלושה דורות רוב ההורים היכו את רוב הילדים, גם אם יש לנו עדות של בן כיתתה של גליה עוז (חמי רודנר בפוסט בפייסבוק) שהורים רבים בני גילו של עמוס עוז נהגו להכות ילדים – גם אז זה בלתי נסלח. גבר כבן שלושים וחמש שמכה ילדה בת שמונה, וגם טורק בפניה אחר כך את דלת הבית שלה – זה מכוער. בלי הסתייגויות. ואין על זה ויכוח. גליה עוז מביאה בספר מכתב של עמוס עוז שבו הוא מודה שהיכה אותה.

גבר כבן שלושים וחמש שמכה ילדה בת שמונה, וגם טורק בפניה אחר כך את דלת הבית שלה – זה מכוער. בלי הסתייגויות. ואין על זה ויכוח. גליה עוז מביאה בספר מכתב של עמוס עוז שבו הוא מודה שהיכה אותה

כמו שזכותו המלאה של עמוס עוז היתה לספר – ב"סיפור על אהבה וחושך", ב"ממה עשוי התפוח", בראיונות רבים – על הפצעים שנפצע בחייו, זכותה של בתו לעשות אותו דבר. ואם קוראיו של עמוס עוז קיבלו ממנו צדדים רבים של אישיותו ולא רק יצירות בדיוניות ופוליטיות שלו, ומעולם לא הכירו בו את הצד שהיכה ילדה – הם מקבלים כעת צד נוסף.

והדרישה שיתמודדו עם הצד הזה, כמו שהם מתמודדים עם צדדים אחרים – היא לא רק לגיטימית, היא נחוצה לכל מי שקרא ויקרא את מכלול כתיבתו וראיונותיו. היא בודאי נחוצה לחבריו, ואני ביניהם. לפחות לאלה שהחברות איתו היתה להם משמעותית ולא אגבית. דוקא מי שקיבל ממנו הרבה כאדם ולא רק כסופר, בתוקף חברות עזה, חברות שבה אנשים לוקחים אל תוכם מחבריהם דברים שהם מעל ומתחת לכל נימוס ושיגרה, צריך את העדות על המכות שהיכה. גם קוראים וגם חברים שהתעשרו מן הרגישות הגבוהה במיוחד של עמוס עוז, ומן התבונה הדקה שלו, חשוב שידע גם על הצד הזה. שלא נמתיק ושלא נמחק מה שלא מסתדר עם דמותו של סופר, ואיש, שהיה יקר לנו.

הטיעון "אבל פעם היכו הרבה גברים בני 35 הרבה בנות 8" הוא בדיוק כמו הטיעון "פעם אנשים חכמים ונבונים חשבו וכתבו שקול באשה ערווה". אנחנו לא חיים פעם. אנחנו חיים עכשו.

2

"ילדים והורים לא תמיד מתאימים לתפקידים שלהם. אין ליהוק מושלם. גם במשפחות חמות ומתפקדות אפשר לזהות מובלעות של זעם, ניכור, אדישות, או התנהגות כפייתית. כל מיני אנשים, אם יתועדו ברגעים הרעים שלהם, עלולים להיראות דומים לאבא שלי.[…] החברים שאני מספרת עליהם מסוגלים להכיל ולאהוב את הוריהם האלימים בזכות סגולה שהיתה בהורים האלה, שבהיעדר הגדרה ידועה בעברית אקרא לה רחמנות. […] לא מדובר ברגש חולף של רחמים כלפי החלש, החולה או הנזקק, וגם לא בחמלה או בחסד.[…] [זו, נ.ק.] מעטפת שמקיפה את הילד בכל עת, שקופה אבל מוחשית, מגבילה אבל מבטיחה סוג של הגינות גם בבתים הקשוחים ביותר".

זה נכון. וזה גם אינטליגנטי כמו חלקים רבים בספר בשל גליה עוז. המעטפת – אם לא מדובר באלימות מינית או באלימות פיזית-עד-כדי-פציעה, ואין כאן שמץ משני אלה – המעטפת חשובה יותר מן הפרט שנחרת בזכרון. ואולי מוטב שלא להשתמש במטפורה של מעטפת אלא להגיד ההקשר. הקשר כולל של אהבה שבין בת לאביה יכול להכיל איים של ניכור ואפילו של "הוריהם האלימים".

הפגיעה נוצרה אצל גליה עוז כי ההקשר הכולל של יחסיה עם אביה היה הקשר של ניכור. העובדה שגם חברים של גליה עוז חשו היטב בניכור, והביעו בפניה דחיה מן הניכור, מוסיפה על אמינות העדות. הרגעים שעליהם היא מספרת – רגעי ההתפרצות של המכות וגם של הניכור – חשובים, לא כיוון שיש אפשרות לזכור אותם בדיוק, אלא כיוון שיש בהחלט אפשרות לזכור את ההקשר הכולל, הבלתי מוכחש, של אי האהבה שממנה נחרתו בה רגעים.

הפגיעה נוצרה אצל גליה עוז כי ההקשר הכולל של יחסיה עם אביה היה הקשר של ניכור. העובדה שגם חברים של גליה עוז חשו היטב בניכור, והביעו בפניה דחיה מן הניכור, מוסיפה על אמינות העדות

יחסי הכוח שבין בני 35 לבין בני 8 מטילים את האחריות למכות על האב, גם אם בתו הוציאה אותו מכליו. הקשר היחסים הכולל שבינו לבינה, כאשר היא ילדה, מוטל עליו. ילדה שלא מרגישה אהובה היא לא בעיה של הילדה, היא בעיה של אביה.

האם ההרגשה הזאת מדויקת? האם זו אמת שלמה? יש בטקסט יותר מרגע אחד שבו ברור לי שאביה ניסה להביע אליה אהבה והיא מפרשת אותו כאי-אהבה (ברכה שגרתית ליום ההולדת ה-13 שלה, שכתובה בהומור מגושם ובניסוח גס, שמזכיר לנו כי היד הכותבת המדייקת שלו, כמו של כל סופר מעולה, יכולה להיות גם מאד לא מדייקת). ברור לי שיש גם אבסורדים בתאורי העבר שלה (את הדרישה של אמה שתקח חלק בניקוי הבית היא מפרשת כהמשך האכזריות של אביה, כ"ניצול").

אבל לא צריך שזאת תהיה אמת שלמה כדי שזו תהיה אמת מטרידה. די בכך שילד ירגיש לא אהוב כדי שהוריו יקבלו עליהם אחריות לאי-האושר שלו. די בכך שגליה עוז הלכה שוב ושוב לבית הסבים שלה ולא הלכה לבית הוריה, כדי שהוריה יקראו את האיתות ויתיחסו אל האיתות.

אביא משהו מנסיוני. כדי לכתוב את הביוגרפיה של מאיר אריאל נפגשתי עם 120 בני משפחה, חברים וקולגות. למדתי מהר שכל פרט שנחרת בזכרונו של אדם עבר במשך השנים עיבוד וצנזורה פנימית, והתאמה לצרכים של הזוכר, לאו דווקא של הזכור. הוא בעיקר נעשה סימלי. פרט של זיכרון מכיל בתוכו את ההקשר שהזוכר מיקם אותו בתוכו. וההקשר חשוב יותר מהפרט. גם אם הוא הקשר סובייקטיבי, היסטרי, מעוקם, חד-צדדי.

כותב ביוגרפיה, בדיוק כמו קורא של אוטוביוגרפיה, הוא לא חוקר משטרה. הוא לא יכול, ולא צריך, לאמת עובדות. אם החלטת שעדות של אדם היא אמינה ורלוונטית לתמונת האדם ובלעדיה יחסר בה משהו – והעדות של גליה עוז היא בהחלט אמינה ורלוונטית – קח ממנו את ההקשר הכולל של היחס שלו, והתיחס אל פרטי הזכרון הסבירים שלו רק כאילוסטרציה-תלוית-הקשר.

אביא משהו מנסיוני. כדי לכתוב את הביוגרפיה של מאיר אריאל נפגשתי עם 120 בני משפחה, חברים וקולגות. למדתי מהר שכל פרט שנחרת בזכרונו של אדם עבר במשך השנים עיבוד וצנזורה פנימית, והתאמה לצרכים של הזוכר, לאו דווקא של הזכור

ההקשר הוא שקובע. וההקשר של ילדותה של גליה עוז מול אביה היה באחריות אביה.

אבל ההקשר של בגרותה מול אביה, ומיקום פרטי הזיכרון שלה בהקשר המאוחר, יהיה באחריותה.

3

"בהרצאה שנכחתי בה התיחסה הסופרת נורית זרחי לחוסר השלמות המובנה ביחסים שבין הורים לילדים. 'הבעיה עם הורים', היא אמרה 'שהרבה פעמים הם לא מתאימים להיות הורים'. הקהל נדרך בציפיה לשמוע את ההמשך, ונורית סיכמה: 'ומצד שני, גם הילדים לא תמיד מתאימים להיות ילדים'. אנשים שמעו וחייכו, כמובן".

העובדה שגליה עוז משתמשת בתיאוריות פסיכולוגיות ובטרמינולוגיה של תיאוריות היא, לדעתי, עובדה שעומדת לזכותה, לא לגנותה. מותר, וגם עוזר, למי שחווה חוויה קשה, שמסכסכת עליו את עולמו, לקרוא הוגי דעות ובעלי מקצוע, וגם סופרים, שיש להם פרספקטיבה רחבה על חוויות דומות. מותר לו, כדאי לו, להבהיר לעצמו את עצמו דרך אחרים: צ'כוב, נורית זרחי ואליס מילר הם לא אילנות גבוהים שהיא נתלית בהם. הם פנסים שהיא זקוקה להם כדי להאיר חשכה. יותר מזה: בין הרעיונות שהיא מביאה יש נוכחות גבוהה של פמיניסטיות, בעיקר אמריקאיות, וזה לגיטימי. מותר לספר הזה להיות לא רק עדות אישית, בעצם מן הרגע שאתה מפרסם עדות אישית יש לה גם כנפיים בלתי אישיות. קוראים אותה גם כיוון שרוצים להבין משהו בעולם, לא רק כיוון שרוצים להבין את הכותב.

"ממה עשוי התפוח" נפתח מן הביוגרפיה של עמוס עוז אל אופק של רעיונות שאליהם מצטרף, או מסרב להצטרף, עמוס עוז. במקביל "דבר שמתחפש לאהבה" נפתח אל אופק של רעיונות שאליהם מצטרפת גליה עוז. גם האמירה שהיא משתמשת ב"רוח הזמן" ובנטיות שעודדה תנועת מי טו, לא עומדת לגנותה. מי טו קיימת, וטוב שהיא קיימת, כדי שאפשר יהיה להיעזר בה, וכדי שאפשר יהיה לתמוך בה, וגם לבקר אותה.

אבל טוב גם שהספר הזה הופיע שבועיים-שלושה אחרי פרשת ארז דריגס. שם שמו לב רבים לפגיעה ולמידות הפגיעה, לאשמה ולפרופורציות של האשמה. רוח הזמן, כל רוחות הזמן, לא טובה בלדקדק בקטנות של מידות ומישקלות. עד שהקטנות מתבררות כרומסות בשם השחרור, והאשמה (ש' בקמץ) ספציפית מתבררת כמסע צלב שלא יגמר בלי צליבה.

השימוש של גליה עוז בתיאוריות פסיכולוגיות ובטרמינולוגיה תיאורטית עומד לזכותה, לא לגנותה. מותר, וגם עוזר, למי שחווה חוויה קשה לקרוא הוגי דעות, בעלי מקצוע וסופרים, עם פרספקטיבה רחבה על חוויות דומות

בין הקולות התיאורטיים של הפמיניזם לגווניו, שמביאה גליה עוז, אין אחד ששואל, לאחר שיש אשמה – מה מידת האשמה, מה גבולות האשמה (כפי ששאלה למשל אלן ויליס, אחת האמהות המייסדות של הפמיניזם האמריקאי). לכן אין גם גבולות לאשמה שמטילה עוז באביה. היא מבהירה שניצול מיני לא היה כאן. אבל מלבד זאת היא טוטלית. היא הכי שחורה שיש. היא לא משאירה קצת גוון, קצת צבע, להבדל בין ילדה שאביה גרר אותה אל מחוץ לדלת ושפך עליה קפה קר לבין ילד שאביו שבר לו את העצמות, או לבין ילדה שאביה זנח אותה ונעלם.

עמוס עוז היה מנוכר לבתו, וכמה פעמים גם הכה אותה (היא לא כותבת שהמכות הפכו לדפוס חוזר. היא אפילו מבהירה שהן, בעיקרו של דבר, הוחלפו באיבה ריגשית). זה רע מאד, זה רע מספיק, זה מקדיר את השמיים של ילד. זה מצדיק ספר. זה לא מצדיק לתאר אותו כחיה רעה.

זה בודאי לא מצדיק להוביל את החיה הרעה עד קצה כל הקצוות. למשל הקצה של ג'ודית לואיס, שגליה עוז מביאה, בהסכמה, השוואה שערכה בין ילדים מוכים, לכל רוחב טווח הדורות והתרבויות של הילדים שהוכו על ידי הוריהם, לבין שבויי מלחמה. רק מי שכותבת בפטיש ולא במחשב (וגם שלא ראתה על אדמתה זוועות מלחמה ושבויי מלחמה) יכולה להעלות בדעתה השוואה אווילית כזאת.

למשל הקצה של אנדריאה דבורקין – ואני מצטט את גליה עוז כשהיא מסתמכת על דבורקין:

"לדעתה, המשגל עצמו מבטא את הבוז שגברים חשים כלפי נשים, וגם כאשר נדמה לנשים שהן מסופקות מינית ומאושרות, מדובר בתודעה כוזבת".

נתן זך כתב פעם שאין שום איזם בלי האידיוטיזם שלו. גליה עוז מפרשת דברים שאמר אביה בגיל 75 נגד דבורקין, כהמשך של יחסו אליה בגיל 19. נניח לנרקיסיזם, שאומר לך שכל הדרכים בעולמו של אביך מובילות אליך, ונלך אל הדעה לגופה. כשעמוס עוז אמר לשירה חדד שדבורקין כתבה שטויות הוא הציב איזה גבול מחשבתי לברכה הגדולה שהפמיניזם, גם לדעתו הברורה, הביא. זה גבול שבתו מסרבת להציב.

בין הקולות התיאורטיים של הפמיניזם לגווניו, שמביאה גליה עוז, אין אחד ששואל, לאחר שיש אשמה – מה מידת האשמה, מה גבולות האשמה. לכן אין גם גבולות לאשמה שמטילה עוז באביה

וזה מקרב אותנו אל הרגע שבו גליה עוז עוברת בספר מן הילדה שהיתה בעבר אל המבוגרת שהיא בהווה.

4

"אחר כך לא היו יותר מכות, לפחות לא בשדה הראיה שלי. ופתאום כולנו היינו מבוגרים[..]. רק כשהעולם מתהפך והעיניים נפקחות מתחדדת ההבחנה שהיחסים האלה, שנדמה כאילו יש בהם אור וצל, עליות ומורדות, הם בפועל עכורים ולא מטיבים. עובר כמעט נצח במושגים של חיים רגילים עד שמבינים שאין לזה תקנה".

אבל העניין הוא שעמוס עוז חיפש לזה תקנה, חיפש מאד, חיפש בקדחתנות. וגליה עוז לא חיפשה תקנה. היא חיפשה משהו אחר. היא כל כך חיפשה משהו אחר שגם מה שנראה לה בילדותה, בזמן המכות, כאור וצל, כעליות ומורדות, נראה לה בבגרותה (נראה לה "בפועל") כחסר תקנה, כלא ראוי לרצון בתקנה. זכותה שלא לתקן, אפילו זכותה המלאה והלא זקוקה להנמקות. אבל כאשר היא בוחרת לפרוש הנמקות בהרחבה, קורא לא יכול לקבל ממנה את תאור שלושים השנה האחרונות בספרה כשם שהוא (אני לפחות) מקבל ממנה את תאור עשרים השנים הראשונות.

היא כתבה את הספר – כך אמרה בראיונות – כשהיתה בת 55. הטינה ביניהם נמשכה, היא כותבת, "ארבעה עשורים". זה ספר על ארבעים שנים ארוכות של סכסוך מר בין שני אנשים. הרבה קורה בארבעים שנה, ואחד הדברים המשונים שמשום מה קורים הוא שילדים קטנים נעשים מבוגרים גמורים, ומבוגרים נעשים זקנים. ויש לזה כמה השלכות פשוטות, ואחרות פשוטות פחות.

כמה פעמים כותבת גליה עוז שהיא התקוממה בעבר ומתקוממת בהווה כאשר אומרים לה שהיא אמורה להשלים עם הטינה של אביה בגלל עברו. כאשר הזכירו לה שאביה היה בן לאם שהתאבדה, וילד חוץ שהתעללו בו בקבוץ, היא צדקה כשענתה שאיש בן 35 לא רשאי להיות עבד של עברו ולא רשאי לשכפל את עברו. אם הוא היה חופשי-מעברו במידה מספקת כדי להביא ילד לעולם, היא רשאית לדרוש ממנו להיות גם חופשי מספיק כדי שלא להכות את הילד. זה נכון. אבל זה גם חל עליה. קשוט עצמך תחילה, אומרים בעברית.

במהלך ארבעים השנים של הסכסוך המדמם הזה, כאשר גליה עוז היא כבר אשה בת ארבעים ובת חמישים, ואביה בן ששים ובן שבעים, צריכה גליה עוז, כאדם חופשי במידה מספקת מעברו המר, להחליט גם איך להגיב על עברה וגם איך לכתוב על עברה. היא יודעת את זה. ולכן היא לא מתארת עבר שהוא טראומטי כל כך שהוא יוצר מצב נוורוטי שלה, ושל אביה, כאנשים לכודים בעברם. היא עוברת לתאר בגרות שלה ושל אביה והמעבר מאד לא משכנע. היא מתארת שנים ארוכות שבהן אביה ממשיך לנהל נגדה קרב של השפלות מתמשכות, משתכללות, מתבגרות, אפילו מזדקנות; אבל הטקסט שהיא כותבת מבהיר שזה לא היה כך. את המחצית השניה הזאת של הספר אני קראתי כמסכת של הונאה עצמית.

כי היא מביאה ראיה אחר ראיה לנסיון אחר נסיון של אביה לכפר על העבר (מתוך הודאה במכות ובחלק מן הפגיעות הנפשיות), להעביר את העבר הבלתי נסבל אל הווה נסבל, למצוא מסלול של הידברות במקום שהיו בו רק מסלולים של פציעה. ואת כל הנסיונות האלה היא מפרשת כהמשך הטינה. זה לא רק ספר על דבר שמתחפש לאהבה של אב, זה גם ספר על עבר של בת שמתחפש להווה שלה. כי היא משמרת את העבר כנגד כל סבירות, כנגד כל היגיון, כנגד כל נסיון לקחת את העבר המר אל הווה אחר.

היא מתארת שנים ארוכות בהן אביה ממשיך לנהל נגדה קרב השפלות מתמשכות, משתכללות, מתבגרות ומזדקנות; אך הטקסט שהיא כותבת מבהיר שזה לא היה כך. את המחצית השניה של הספר קראתי כמסכת הונאה עצמית

יש בספר שורה של מכתבים שאביה כתב לה עד חודשי חייו האחרונים, של מעשים שעשה מולה, של שליחים ששלח אליה, של הפצרות שהפציר בה. הוא ביקש וחזר וביקש לקחת בחשבון את העבר של בני השמונה-מול-השלושים-וחמש ולהציב אותו בתוך נסיון החיים שצברו בני החמישים-מול-השבעים-ושמונה.

אלא שגליה עוז מעבירה את כל הנסיונות האלה אל מתחת למכבש פרשני. היא מפרשת לרעה את מה שנעשה, בצורה ברורה ומפורשת, לטובה. היא יוצרת בדמיונה, ובכתיבתה, המשך אחיד, בלתי משתנה במהות (משתנה רק בטקטיקות זדוניות) של סכסוך עתיק, כאשר מוצע לה בכל דרך אפשרית, וגם בדרכים כמעט-בלתי-אפשריות, לקיים הידברות שונה ומשתנה בהווה. ושוב, זכותה המלאה שלא להידבר. אבל חובתו של הקורא לזהות בספר מחצית מאד לא אמינה.

כשם שההקשר הכולל של הניכור בילדות חשוב יותר מפרטי הזיכרון, כך ההקשר הכולל של נסיונות ההידברות בבגרות חשוב יותר מכל פרט. אבל כיוון שגליה עוז מפרשת פירושים אבסורדיים כל מילה וכל מחווה, אי אפשר להימנע מדוגמה אחת: אחרי שהאב מנסה בעשר דרכים שונות להידבר עם הבת, הוא מפרסם רשימת ביקורת בשם בדוי, בכתב עת מקצועי של ספרות ילדים, על ספר ילדים שלה. זה מוזר. זה מרחיק לכת. אבל זה מעיד על נסיון לטפס על הקירות כדי לפייס את הבת.

גליה עוז מפרשת את הנסיון הנואש הזה כזדון, כנסיון להציג אותה כמי שהזמינה אצל אביה כתב-שבחים, כמאמץ שטני לפגוע בשמה הטוב כסופרת. אבל איזה שם טוב של סופר הוצב כאן בסכנה גדולה פי מאה? אילו היה נחשף הסיפור המוזר הזה בזמן אמת היו כותרות עיתוני הספרות בשבעים ושבע מדינות מודיעות לקוראי עמוס עוז שהוא משתמש בעט שלו לזיוף, להונאה, לתועלת משפחתית.

אבל אם צד א' בסכסוך בן שלושים שנה החליט להמשיך את הסכסוך גם בשנה השלושים וחמש, לא נסתמו שערי הפירושים והפלפולים, ומי שהיה אב מכה הפך, בניגוד להתנהגותו הברורה, גם זקן שטני. זה לא נסיון להונות את הקורא. זה נסיון של הכותבת להונות את עצמה ולהתבצר בעמדת הקורבן, וגם בעמדת הנוקם. ישראלים מכירים טוב במיוחד התבצרויות יומיומיות בעמדת הקורבן הנצחי, וגם הקורבן הנוקם.

כדי להמשיך ולהחריף את הסכסוך לא נסתמים בשביל גליה עוז שערי הפירושים ושערי הפלפולים. זה לא נסיון להונות את הקורא. זה נסיון של הכותבת להונות את עצמה ולהתבצר בעמדת הקורבן, וגם בעמדת הנוקם

5

"ואז הגיע בדואר מכתב ארוך שבו התערבבו הצהרות על אהבה וגעגועים עם מהלומות מילוליות.[…] 'הנקמה שלך הצליחה הרבה, הרבה יותר מאשר קיוית', הוא כתב, אבל גם קבע בפטרונות 'אני חושב שרע לך מאד'. במכתב הזה הוא מודה באשמה – 'הרביצו לך כמה פעמים. אני הרבצתי לך. גירשו אותך מהבית כמה פעמים, הפנו לך גב' – אבל מרחיק את עצמו כשהוא נוקט לשון נסתר. מי הם אלה שגירשו אותי והפנו לי גב? נדמה שגורם אחר, עלום, הרביץ לי פה ושם, כמה פעמים. ההודאה חתרה תחת עצמה, הכחישה את עצמה בערמומיות. 'היתה לך כל שנות הילדות הרגשה שבבית שלנו יש אהבה אבל היא נמנעה ממך', הוא טען, כאילו היה בי איזה פגם, בעיה של קליטה או תפיסה, ולכן לא הייתי מסוגלת ליהנות מהשפע שהקיף אותי".

חלק מנסיונות הפיוס של עמוס עוז – לא המכתב הזה – הם מגושמים כל כך, נואשים כל כך, שהם מעוררים התנגדות. אני מקווה שוועדת האתיקה  של אחת מאגודות הפסיכולוגים תגיע אל אותו "מטפל" שטיפל באב וצלצל אל הבת, וגם אל בעלה, והזדהה בשמו כדי לשמוע "מה חושב הצד השני".

גם כמה בעלי רצון טוב היו עושים טוב יותר אלמלא התערבו בסכסוך שבין בת לאביה. אבל יש לגליה עוז נימוק שמתחזה לחזק יותר כשהיא מיחסת זדון לנסיוניות הפיוס: באף אחד מן הנסיונות אביה לא אמר לה: 'אני חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך במאה אחוזים, ואת – במשך ארבעים שנה – לא חטאת לפני גם באחוז אחד'.

האם מישהו, כולל גליה עוז, מכיר בעולם סכסוך ארוך ומתמשך אחד – אישי או לא אישי – שבו יש צד אחד שכל כולו צדק וצד אחר שכולו רשע? עמוס עוז אמר לבתו  משהו כמו: 'בואי נדבר, בואי נתקדם, אבל כשנדבר – אחרי ארבעים שנים ארוכות – יהיה לך מה לטעון נגדי ויהיה גם לי משהו לומר נגדך. אני אתנצל ואתוודה אבל גם לא אשקר שאת היית שנים ארוכות צחה כשלג'

הרבה מן המלים שגליה עוז מפרשת כזדון אומרות 'נכון שאת צודקת אבל גם לי יש' – כמו שכתב מאיר אריאל – 'איזה חתיכת צדק, לא מי יודע מה, אולי רק עפר לרגלייך, אבל גם כן חתיכת צדק של עפר לרגלייך'.

וגליה עוז כל כך לוהטת באש הוונדטה שהיא לא מרגישה שהיא עצמה מספקת את הראיה האלמנטרית לאחוז אחד, או שנים, או חמישים, של חלקה בסכסוך: האגרוף הקפוץ של הבגרות, הצפרניים השלופות של הבגרות, ההובלה של כל הגוונים עד הקצה הטוטלי, והאבסורדי, והלא אמין.

6

"בתחילת יולי 2018 הוא טילפן אלי בפעם האחרונה. כמה מהדברים שאמר נחרתו בזכרוני בדייקנות. בשיחה הזאת שמעתי את המשפט הבלתי רגיל…"

כשצלצל הוא היה בן 79. היא היתה בת 51. הוא מת ארבעה חודשים אחרי כן. המשפט "הבלתי רגיל" שאמר לה הוא:

"אני כבר לא מדבר עלייך רעות עם אנשים". וגם "אני כבר לא מדבר עלייך רעות[…] כשאנשים שואלים אותי עלייך אני אומר שכואב לי".

ואז שוב מקבל הקורא פירוש רש"י של "כבר", ופירוש חז"ל של "כואב לי", ופירוש של נסיון של חולה סרטן סופני להידבר עם בתו (להידבר, לא להתחנף) כאילו היה התקפה של אטילה ההוני.

ואז שוב מקבל הקורא פירוש רש"י של "כבר", ופירוש חז"ל של "כואב לי", ופירוש של נסיון של חולה סרטן סופני להידבר עם בתו (להידבר, לא להתחנף) כאילו היה התקפה של אטילה ההוני

נעזוב את עניין ה"סגולה שבהיעדר הגדרה ידועה בעברית אקרא לה רחמנות". רחמנות היא מן הדברים שלא מבקשים אותם גם כשמקבלים אותם. אבל שכל ישר מבקשים מאשה בת 55. האם אף אחד לא סיפר לה שבגיל מסוים מתחלפים יחסי הכוחות בין זקן לבין צעיר; שתשעים ממאה בני אדם סתם, בלי רחמנות מיותרת, לא מביאים אל מיטת מותו של אבא שלהם את חשבונות העבר העמוסים שלהם? נכון, נשארים אותם עשרה שמביאים.

7

"עמית  מחליף תחנות ברדיו בכל פעם ששומעים שיר של זמר מוכר שנודע בהתבטאויותיו ההומופוביות. אני לא. הספרים של אבא שלי מונחים על המדפים בספריה שלי.[…] אבל אני לא מחרימה אמנות.[..] הוא היה הרבה דברים עבור הרבה אנשים שונים, ומי שאהב אותו והעריך את הספרות שלו לא בהכרח איבד משהו בגלל העדות שלי".

גליה עוז משאירה מחוץ לכל הכאבים וכעסים שלה את דעותיו הפוליטיות של אביה ואת הסיפורים שלו. הם אכן מחוץ לכל האפלה הזאת. יש להם אפלה משלהם, אחרת לגמרי. היא יודעת את זה. היא יודעת להפריד בין הספרים והדעות הפוליטיות לבין החשבון שלה. אחרים, שכותבים היום, לא רוצים לדעת את הדבר הפשוט הזה. הם צריכים מסמר לתלות עליו את שנאתם רבת השנים לדעותיו של עמוס עוז ולספרות שלו. סחתיין, שיתלו. אבל היא דואגת שיתלו בלעדיה.

פרופ' נסים קלדרון הוא מבקר ספרות ותרבות. נולד ועבד בתל אביב, עבד גם בבאר שבע, נוסע שוב ושוב לניו יורק, ויסע עוד היום לכל עיר בעולם, רק לא אל חיק הטבע. כתב ספרים על ההקשר הפוליטי של הספרות בישראל, על נתן זך, על הקשר בין השירה העברית לבין הרוק הישראלי, ועל מאיר אריאל. ערך מבחרי שירים של נתן זך ואורי ברנשטיין. מלמד במחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר ובבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. כותב כעת על ענבל פרלמוטר. חבר מרצ.