נדא אמין, עיתונאית, בלוגרית ופעילת זכויות אדם ילידת איראן, שהשמיעה דברי ביקורת על המשטר במדינתה, הגיעה לישראל לפני כמעט שנתיים וזכתה כאן לקבלת פנים חמה למדי.

כפי שכתבתי בזמנו, אמין – שנמלטה מאיראן לטורקיה, וכתבה משם עבור "Times of Israel" – יצרה איתי קשר וסיפרה שחייה בסכנה. כתיבתה עבור אתר ישראלי, לצד כתיבתה במקומות אחרים, הפכו את חייה שם לקשים ביותר.

לדבריה, היא נחקרה שוב ושוב על ידי הטורקים, ולבסוף נאמר לה שעומדים לסלק אותה משם. יתר על כן, לדבריה, נאמר לה כי אם אף מדינה אחרת לא תסכים לקבל אותה, היא תישלח חזרה לאיראן – שם עלול לקרות הגרוע מכול.

בעקבות פנייתי לשלטונות הישראליים בנוגע למצוקתה של אמין, הם נכנסו מיד לפעולה, באופן ראוי להערכה. בתוך ימים, ההליכים הביורוקרטיים הואצו, עבודת הניירת הושלמה, ואמין הייתה רשאית לטוס לישראל.

עזיבתה את טורקיה והגעתה לארץ סוקרו במהדורות החדשות. כשהגיעה בבטחה לירושלים, היא הודתה למדינה שהצילה את חייה. שר הפנים אריה דרעי, שהנפיק עבורה את אשרת הכניסה, צייץ בטוויטר בשמחה: "ברוכה הבאה לישראל!".

כפי שציינתי, זה קרה לפני כמעט שנתיים, באוגוסט 2017. מאז, אמין תקועה בלימבו בישראל. זו המדינה שהיא רוצה להפוך לביתה, להתגייר בה, לעבוד בה ולבנות בה חיים חדשים. אבל היא אינה יכולה לעשות אף אחד מן הדברים הללו.

כמי שהאו"ם הכיר בה כפליטה בטורקיה, היא ציפתה להתחיל בארץ תהליך של בקשת אזרחות. במקום זאת, היא התבקשה להתחיל שוב בתהליך הסבוך של בקשת הכרה כפליטה, ובינתיים עליה לחדש את אשרת המבקר שלה כל שלושה חודשים.

למרות שמשרד הפנים מתעקש כי אמין רשאית לעבוד, באשרה שקיבלה נכתב בבירור כי "אשרה זו אינה כוללת רישיון לעבוד". משום כך היא לא יכלה להיענות לכמה הצעות עבודה בתחום התקשורת (בהן, לדבריה, עיסוק במדיה חברתית עבור משרד ממשלתי) ולא הצליחה למצוא אפילו תעסוקה בסיסית ביותר.

לפיכך, אמין אינה יכולה לפרנס את עצמה, ומאז שהיא הגיעה לארץ, "Times of Israel" מכסה את שכר הדירה ואת הוצאות המחיה שלה.

משרד הפנים אמנם התייחס אליה באדיבות, אבל נכון להיום, הוא אינו מסייע לה.

לרשות האוכלוסין וההגירה נדרשו 16 חודשים כדי לקבוע לה ריאיון מקיף, שבו התבקשה לגולל את כל סיפור חייה כחלק מהתהליך להשגת מעמד של פליטה.

הפגישה הזאת, שנמשכה חמש שעות וחצי, התקיימה בחודש דצמבר האחרון. עורכי הדין שלה, שמייצגים אותה בהתנדבות, אמרו לה שעליה לצפות להמתנה של שלושה עד שישה חודשים עד שיודיעו לה אם בקשתה התקבלה.

במקרה של תשובה חיובית, היא לא תהיה זכאית לאזרחות מלאה, אבל היא לפחות תקבל תעודת זהות ישראלית, תעודת מעבר ורישיון לעבוד. חלפו יותר משישה חודשים, ועדיין אין תשובה.

אם השלטונות לא מעוניינים שתישאר כאן ותבנה לעצמה חיים, היא אמרה לי, היא מעדיפה שלפחות יגידו לה. ואז היא תנסה למצוא מדינה אחרת שתקבל אותה. אבל נמאס לה מההמתנה האינסופית, מהסחבת, מהחיים בלימבו.

דוברת משרד הפנים אמרה לנו שהדברים האלה לוקחים זמן, ש"יש אלפי מקרים שנמצאים בטיפול", ושהיא "מקווה שתהיה תשובה בעתיד הקרוב".

הדוברת גם ציינה שהבקשה של אמין נידונה בדיוק כמו בקשותיהם של כל מבקשי המקלט האפריקאים שנכנסו לישראל באופן בלתי חוקי.

הדוברת נותרה אדישה כשהזכרתי לה שאמין, שכניסתה לארץ הייתה רחוקה מלהיות בלתי חוקית, קיבלה באופן אישי סיוע מצד הרשת הדיפלומטית של ישראל כדי להגיע לכאן, והתקבלה בברכה באופן אישי בציוץ של השר דרעי. היא אכן נזכרה שהיא הייתה זו שניסחה את ההודעה של דרעי.

היות שמעמדה של אמין בישראל הוא של מבקרת זמנית, היא לא יכולה להתחיל בתהליך הגיור שהיא חפצה בו. לדבריה, תעודת הגירושים של הוריה מעידה שאביה היה יהודי, אבל היא איננה יהודייה על פי ההלכה, והיא מעוניינת לשנות זאת (אין לה את התעודה המקורית אלא רק העתק).

רבנים מכל הזרמים והחוגים אמרו לה שהיו שמחים לעזור, אבל הם אינם יכולים לעשות זאת כל עוד היא אינה תושבת קבע בישראל. "אני במדינת היהודים. אבי המנוח היה יהודי", היא אמרה לי בשבוע שעבר. "זאת זכותי".

הסוכנות היהודית מימנה לאמין שיעורי עברית למתחילים. לדבריה, היא סיימה את רמה א' בציון של 90, אבל הסוכנות אינה משלמת לה עבור שיעורים נוספים.

כשהגיעה לכאן, כתבתי על הסיוע היוצא מן הכלל שהציעו השלטונות הישראליים, ברגע שפניתי אליהם לעזרה, כדי להציל את חייה של אמין באמצעות הפעולה הפשוטה והנהדרת של הנפקת אשרת כניסה לארץ עבורה.

בניגוד לכך, שנתיים מאוחר יותר, פניותיי ופניותיהם של אחרים לרשויות למענה, בבקשה לקדם את התהליך הביורוקרטי האינסופי כדי שתוכל לנהל חיים כמעט נורמליים במדינה הזאת, נפלו על אוזניים ערלות. לכן אני כותב את הטור הזה.

הטור הזה פונה לכל מי שיש לו האמצעים להפעיל לחץ על משרד הפנים בכלל, ועל רשות האוכלוסין וההגירה בפרט, לתת עדיפות גבוהה יותר למקרה של נדא.

ישראל הצליחה להציל אותה מסכנת חיים בתוך ימים ספורים. אין סיבה שייקח לה כמעט שנתיים, או יותר, לאפשר לה להתחיל את החיים האלה מחדש, כאן, כישראלית. בעלי סמכות וחמלה יקרים במשרד הפנים – אנא תקנו את המעוות.