עד לפני חודש בקושי הכרתי את שמה של נדא אמין – עיתונאית ילידת איראן, בלוגרית ופעילת זכויות אדם, שמתחה ביקורת על המשטר בארצה, היגרה לטורקיה ב-2014, וכתבה כתבת פרילאנס אחת ל-Times of Israel בשנה שעברה. מעולם לא פגשתי אותה. מעולם אפילו לא דיברתי איתה.

אבל אז היא יצרה איתנו קשר, וסיפרה לנו שהחיים שלה בסכנה.

נדא כתבה בלוג ב-Times of Israel בפרסית, והכתיבה שלה לאתר חדשות ישראלי, לצד הכתיבה שלה במקומות אחרים, הקשו על חייה בטורקיה.

נדא סיפרה לנו – בכתב, ובקומץ שיחות טלפון קצרות – על הסכנה הנשקפת לחייה. היא תושאלה שוב ושוב על ידי המשטרה הטורקית, ולאחרונה נאמר לה שהיא עומדת בפני גירוש מהמדינה. יתרה מכך: נאמר לה שאם לא תימצא מדינה שתקבל אותה אליה, היא תישלח בחזרה לאיראן, שם עשוי לקרות לה הגרוע מכל.

אמין אמרה שהייתה אמורה להיות לה הגנה מהאו"ם, אבל היא אינה חושבת שזה יצליח לשמור על בטחונה. היא לא כתבה נגד הרשויות בטורקיה, אבל הובהר לה שהביקורת הציבורית שלה על המשטר האיראני, והכתיבה שלה בכלי תקשורת ישראלי, הם מעשים בלתי נסבלים.

במקביל, היא יצרה קשר עם הרשויות בישראל, וביקשה להיכנס למדינה.

הבלוגרית האיראנית נדא אמין במערכת האתר בירושלים

נדא מדברת מעט אנגלית. מספיק בשביל להגיד לי, בטלפון, "מר הורוויץ, בבקשה תציל אותי".

לאחר איסוף פרטים נוספים עליה, יצרתי קשר עם מספר אנשים – ישראלים ואחרים – שחשבתי שאולי יצליחו לייעץ לי ולעזור לה.

והם עשו זאת. המוכנות לעזור הייתה ראויה לציון. כמעט אף אחד ממי שדיברתי איתו לא אמר לי שאין מה לעשות או שאין לו מה לעשות בנידון.

נדא אמרה שיש לה שורשים יהודיים – אמו של אביה המנוח הייתה יהודייה. אני לא יודע אם זה היווה שיקול בתגובה של ישראל. אני נוטה לחשוב שלא.

אני לא יודע מי מהאנשים שפניתי אליהם היווה גורם משמעותי בעניין (ולא הייתי היחיד שפעל לטובתה, ארגון UN Watch פרסם עצומה למענה, ואיגוד העיתונאים כתב ישירות לשר הפנים אריה דרעי).

מה שאני כן יודע, הוא שזמן קצר לאחר ששיתפתי את הפרטים על המקרה של נדא, הרשויות בישראל נכנסו לפעולה. הבדיקות הנדרשות נעשו, כך נראה. ההחלטות שהיו צריכות להתקבל, התקבלו, כך נראה.

בקונסוליה הישראלית באיסטנבול, הקונסול הכללי שי כהן ומנהלת הקונסוליה יפה אוליביצקי, יצרן קשר עם נדא, ויצאו מגדרם כדי לעזור לה. המסמכים אורגנו ונאמר לי שנדא עומדת לקבל אישור לטוס לישראל, עם ויזה מתאימה.

הרגשתי כי משום שישראל, ו-Times of Israel באופן ספציפי, היו חלק מהגורמים לכך שהחיים שלה היו בסכנה, אנחנו מחויבים לנסות ולהבטיח שהיא לא תיפגע. גם מדינת ישראל הרגישה כך, באופן ברור למדי.

נדא אמרה שיש לה שורשים יהודיים – אמו של אביה הייתה יהודייה. אני לא יודע אם זה היווה שיקול בתגובת ישראל. אני נוטה לחשוב שלא

העזיבה שלה לא הייתה חלקה לחלוטין. כשהיא הייתה אמורה לטוס לתל אביב בפעם הראשונה, והגיעה לשדה התעופה, התגלה כי חסר לה טופס שהיה אמור להיות מונפק על ידי המשטרה הטורקית. נדא לא קיבלה אישור לטוס בלעדיו.

למרבה הצער, הטלפון הסלולרי שלה היה ללא סוללה באותה נקודה, והיא לא הצליחה לעדכן אותנו. אמין הייתה מתחת לרדאר לכמה שעות, ומישהו במקום כלשהו חיבר הגיעה למסקנה שגויה, והדליף לתקשורת הישראלית כי היא נעצרה.

אמין לא נעצרה, ויומיים לאחר מכן – בשעות הבוקר של יום חמישי – שבה לשדה התעופה, הפעם עם הטופס ביד, והצליחה לעלות לטיסה לתל אביב. עם הכלב שלה, עליי להוסיף, רועה גרמני במשקל 27 ק"ג בשם צ'יקה שהוא אהבת חייה.

ביליתי חלק מיום חמישי עם נדא, והקשבתי לפרטים נוספים מהסיפור שלה.

על פי הסיפור שלה, השנה וחצי האחרונות היו קשות עד מחרידות. היא אומרת כי רשויות הביטחון הטורקיות זימנו אותה לתשאול לא פחות משש פעמים. היא הואשמה בכך שהיא מרגלת, הוצע לה הרבה כסף כדי לעבוד עבור הטורקים, ואיימו עליה בגירוש לאיראן.

"זה בלתי חוקי לכתוב לתקשורת הישראלית?", שאלה את חוקריה. "לא", אמרו לה. "אז למה כל החקירות?". "אנחנו לא אוהבים לעבוד עם ישראל – ולא אוהבים שאת עובדת עם ישראל"

באחד התשאולים, היא שאלה את חוקריה: "האם זה בלתי חוקי לכתוב לתקשורת הישראלית?"

"לא", אמרו לה.

"אז למה כל החקירות?"

"אנחנו לא אוהבים לעבוד עם ישראל", הייתה התשובה, "ואנחנו לא אוהבים שאת עובדת עם ישראל".

נדא סיפרה לי כי לאחרונה פרצו לדירה שלה. היא חושבת שצ'יקה הפחיד את מי שנכנס לשם. בשבועות האחרונים היא לא ישנה בבית, היא פחדה מדי.

נאמר לה כי לאחר ה-5 באוגוסט היא תעמוד בפני גירוש, והיא נאבקה בהחלטה הזו בבית המשפט בטורקיה עד אשר ישראל פתחה בפניה את השער.

אני בטוח שיש עוד הרבה חלקים בסיפור שלה, ואין לי מושג איך הוא ימשיך מכאן. אבל בתור עיתונאי שמביע לעתים קרובות ביקורת על מה שקורה כאן, ודואג באשר לכיוון אליו מתקדמת המדינה, אני מרגיש היום די גאה במדינת ישראל.