בניגוד למה שנדמה בימים האחרונים, יש בזמנים הנוראים האלה הרבה מאוד מן המשותף ליהודים ולערבים בישראל: רובם, רוב האנשים הטובים, שאינם שטופי שנאה ותאבי אלימות, פשוט פוחדים. מתים מפחד. פוחדים ומתביישים במה שבני עמם עושים. והם גם מדברים באותם מונחים ששאובים מההיסטוריה – פרעות, ליל הבדולח, קישינב. אותו עולם מושגים – רק שכל צד מלהק את עצמו בתפקיד הקורבן.

האמת היא שאלה וגם אלה צודקים. מפחיד ומסוכן להיות יהודי שנקלע בדרכו של אספסוף ערבי אלים ביפו, עכו, טמרה או לוד; מסוכן ומפחיד להיות ערבי בכל מקום שבו מפטרלות פלוגות השנאה של לובשי החולצות השחורות, שצצות בלילות כמו פטריות רעל אחרי הגשם.

מפחיד ומסוכן להיות יהודי שנקלע בדרכו של אספסוף ערבי אלים ביפו, עכו או לוד; מסוכן ומפחיד להיות ערבי בכל מקום שבו מפטרלות פלוגות השנאה של החולצות השחורות, שצצות בלילות כמו פטריות רעל אחרי הגשם

לכן ההשוואה המדויקת יותר – בהנחה שבהיסטוריה בכלל אפשר להשוות – היא לא לתהליכים המפורסמים שהתרחשו בשנות ה-30' של המאה הקודמת בגרמניה, וגם לא לפרעות בשטעטל.

מכוניות שרופות בלוד, 11 במאי 2021 (צילום: אמיר בן-דוד)

המציאות הישראלית בימים האחרונים מזכירה הרבה יותר את מה שקרה ביוגוסלביה בתחילת שנות ה-90'. מדינה שהתקיימה על קליפה דקה של שפיות, של שכנות בין בני שבטים שונים, וברגע אחד קרסה לתוך מלחמת כל בכל שבה בני השבטים ביצעו זה בזה שפטים ברחובות.

המציאות הישראלית מזכירה הרבה יותר את מה שקרה ביוגוסלביה בתחילת שנות ה-90'. מדינה שהתקיימה על קליפה דקה של שפיות, של שכנות בין בני שבטים שונים, וברגע אחד קרסה לתוך מלחמת כל בכל

יש כמובן שלל הבדלים – שום סיטואציה היסטורית היא לא קופי-פייסט של אירוע שהתרחש בזמן ומקום אחרים – אבל בלקניזציה היא שם די הולם לתהליך שמתרחש ברחובות ישראל בימים האחרונים. בזמנו שמעתי סיפורים מכדורסלנים ששיחקו ביוגוסלביה הגדולה לשעבר והגיעו לארץ, סיפורים שברובם שלטה האימה ודמו באורח מקפיא דם למה שקורה עכשיו כאן אצלנו.

לדבר על תיקון עמוק של השבר בחברה הישראלית זה מוגזם ותלוש בימים כאלה; אבל כדי למנוע את המשך הגלישה המהירה לתהום – כדי להבין באיזו מהירות מדובר, תחשבו איפה היינו רק לפני שבועיים, כשערביי הגליל פתחו את בתיהם כדי להשקות ולהקל על ניצולי האסון במירון, ואיפה אנחנו עכשיו – יש דבר אחד שאפשר לעשות, שמוכרחים לעשות, ומייד: להפסיק את המבצע בעזה. להיענות לגישושי חמאס להפסקת אש, לרדת מההצהרות הבומבסטיות ולהתכנס לטיפול בחזית הפנימית.

הקריאה הזו מופנית לאדם אחד: בני גנץ. גורל החברה הישראלית, בלימת הסכנה המיידית שתידרדר לאלימות פנימית שלא תהיה ממנה חזרה, מונחים בידיו.

בני גנץ (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

מה האינטרסים של בנימין נתניהו ומה מניע אותו, אנחנו כבר יודעים. גנץ – גם מי שהתנגד נחרצות לכניסתו לממשלה צריך להודות בזה – ניהל בחודשים האחרונים קרב בלימה, מוצלח רוב הזמן, נגד ניסיונותיו של נתניהו לפרק את ישראל מבפנים.

בכל הנוגע לעזה הוא משתף פעולה עם נתניהו, שת"פ מלא והדוק, מתוך אמונה והשקפה שאלה האינטרסים הביטחוניים של ישראל. והוא חייב להפסיק את זה. כי גם אם צורכי הביטחון מצדיקים את המשך המערכה האגרסיבית מול חמאס – ועל זה כמובן אפשר להתווכח מכאן ועד עופרת יצוקה – צורכי הביטחון הפנימי, וקיומה של ישראל כדמוקרטיה, מחייבים להפסיק את העימות עם חמאס, עכשיו.

כולם הרי יודעים איך זה ייגמר: עוד כמה מגדלים בעזה ייפלו, עוד כמה "בכירי מחבלים" יחוסלו, עוד כמה "תשתיות טרור" ימוגרו, עוד כמה ישראלים ימותו מפגיעת רקטות. כל צד יגיד שהוא ניצח, החמאס יטען שהוא הציל את אל אקצא וצה"ל יספר שהוא השיב את ההרתעה. זה יקרה עוד שבוע, שבועיים או חמישים וכמה ימים, כמו בצוק איתן. אבל זה יקרה.

בניין בעיר עזה שנפגע בתקיפת צה"ל, 12 במאי 2021 (צילום: AP Photo/Adel Hana)

החמאס לא ילך לשום מקום, וישראל בוודאי שלא. גם גנץ יודע את זה. אבל מה המחיר הפנימי שעד אז תשלם ישראל, כמה דם ישראלי יישפך בידי ישראלים – זה לחלוטין תלוי בהתמשכותה של המלחמה.

החמאס לא ילך לשום מקום, וישראל בוודאי שלא. גם גנץ יודע את זה. אבל מה המחיר הפנימי שעד אז תשלם ישראל, כמה דם ישראלי יישפך בידי ישראלים – זה לחלוטין תלוי בהתמשכותה של המלחמה

בסוף כל יום קרב ממתין ערב שמעמיק את השבר, מחריף את הפרעות, מביא איתו עוד בתי כנסת מוצתים וכנופיות של גזענים שמסתובבים ברחובות המופקרים. אי אפשר יהיה להעלים את הסיוט הזה ביום אחד, אבל כדי להתחיל להשתלט על הלהבות חייבים קודם כל להנמיך אותן. וזה לא יקרה כל עוד החזית החיצונית בוערת.

מבחינה צבאית ישראל מסוגלת, כנראה, לעמוד בכמה חזיתות בו זמנית. אבל היא לא מסוגלת לעמוד בחזית חיצונית ופנימית באותה עת. גנרלים בדימוס נוהגים לומר שאחרי עשרות שנים במדים, הם הגיעו למסקנה שהסכנה האמיתית אורבת לישראל מבפנים. תמיד נדמה שזו קלישאה, אבל בימים אלה מתברר כמה היא מדויקת.

תנוח דעתו של גנץ: לשטח את הווילות ברימאל ולחסל עוד כמה פעילי חמאס הוא תמיד יוכל. עזה תהיה שם, עזה יכולה לחכות. ישראל, לעומת זאת, לא.

הלינץ' שבוצע בערבי ברחובות בת ים, 12 במאי 2021 (צילום: ראובן קסטרו, באדיבות וואלה!)

גנץ ואנשיו – למשל חילי טרופר, אלון שוסטר, מיכאל ביטון – הם בסך הכול אנשי ציבור הגונים שרוצים בטובתה של ישראל. בחודשים האחרונים הם הצליחו פעם אחר פעם לעצור בגופם את הרס הדמוקרטיה הישראלית. הם חייבים להתפכח ולהבין שהמשך המלחמה בעזה עלול למוטט ולהעלים את כל מה שהשיגו בתקופה הזו. שהדמוקרטיה שהם עבדו כל כך קשה כדי להציל קורסת לתוך עצמה בגלל שהם מתעקשים לתת לחמאס עוד כמה מהלומות.

יש רק דרך אחת לעצור את זה: הפסקת אש  עכשיו, זריקת הרגעה לרחובות הבוערים, ואחר כך להתניע מחדש את הקרב על נשמתה של האומה.