"יש הרבה מה לנתח שם", פתח ג'ון אוליבר את מונולוג הפתיחה של תוכניתו "השבוע שעבר הלילה", שבו השמיע ביקורת חריפה כלפי ישראל, נוכח ההתקפות הקשות שלה על רצועת עזה. "כולל השימוש במונח 'מידה כנגד מידה' בסכסוך שבו צד אחד ספג פי עשרה הרוגים מאשר הצד האחר, מה שמעיד על חוסר האיזון החמור בכוחות שני הצדדים". המסקנה של אוליבר: "פערי הכוחות האלה מיטשטשים פעמים רבות על-ידי האופן שבו אנחנו בוחרים לדבר עליו".

מותר לאוליבר כמובן לבקר את ישראל, ואף שהוא עצמו מעיד על הקושי הרב בשפיטת "הפרק האחרון בספר ארוך שלא קראתם" בכל הנוגע לסכסוך במזרח התיכון, מותר לו גם להגיע למסקנות ולגבש עמדה מוסרית. אבל מן הראוי שאוליבר ינהג על פי אותו סטנדרט שהוא מציב לאחרים. באופן ספציפי, מוטב שיימנע מלטשטש עובדות מהותיות, על-ידי האופן שבו הוא בוחר לדבר עליהן.

הפריזמה שבה בוחר אוליבר להתבונן בהתלקחות המלחמתית שבין ישראל לחמאס, היא פריזמת פערי הכוחות. לישראל יש צבא חזק ומשוכלל, מטוסי קרב ומערכות הגנה מפני טילים; לחמאס לא. זה כמובן נכון – בין ישראל לחמאס קיימים פערי כוחות עצומים, שאינם ניתנים להכחשה.

ההנחה המקובלת היא שפערים אלה הם הסיבה שמאפשרת את המשך קיומה של מדינת ישראל: אלמלא היה לה צבא חזק בהרבה מכל הצבאות וארגוני הטרור שבאזור – ספק אם לא הייתה נמחקת מהמפה כבר מזמן. עובדה די מהותית, צריך להודות, שאוליבר איכשהו שכח לציין.

ג'ון אוליבר במונולוג על המלחמה בין חמאס לישראל, 16 במאי 2021 (צילום: צילום מסך)

אבל לא זו הבעיה המרכזית שלו. הכשל המרכזי בעמדה שמשמיע אוליבר נובע מההתעלמות המוחלטת שלו משלוש עובדות יסוד, שבלעדיהן לא ניתן אפילו להתחיל להבין את המשמעות המוסרית והמשפטית של סבב הלחימה שבין ישראל לחמאס.

נכון, לא כל דבר בעולם חייבים לשפוט דווקא דרך המסננת המוסרית או המשפטית, אבל אוליבר טורח ועושה זאת. ו"באופן שבו הוא בוחר לדבר" על הנושא, הוא מטשטש את העובדות המהותיות המרכזיות:

• אוליבר יוצא מנקודת הנחה שגויה, שלפיה אם יש נפגעים אזרחים בפעולת לחימה, פירוש הדבר בהכרח שבוצע פשע מלחמה.
• אוליבר כלל אינו טורח לעשות הבחנה בין מידת החוקיות של פעולות חמאס, לעומת פעולותיה של ישראל.
• אוליבר אינו טורח להפריד בין הנעשה ברצועת עזה שבשליטת חמאס, השטחים שבהם שולטת הרשות הפלסטינית, ומזרח ירושלים המצויה תחת משטר ישראלי פנימי.

בית שנפגע באשקלון בפגיעה ישירה מרקטה של חמאס, 16 במאי 2021 (צילום: אדי ישראל/פלאש90)

לפי ההיגיון הפנימי של אוליבר, מאחר שנשים וילדים שבוודאי אינם חלק מהכוח הלוחם נהרגו בהפצצות הישראליות, הרי ברור שישראל מבצעת פשעי מלחמה. לכן הוא מביע כעס על היחס הסלחני שמפגינה ארה"ב כלפי "ידידתה הטובה" ישראל, תוך שהיא עושה את מה שאוליבר מצפה שיעשה חבר טוב – שיגיד לו כאשר הוא מבצע פשעי מלחמה.

את ההנחות המובלעות בטיעון של אוליבר אפשר לראות, למשל, בביקורתו על הפלת בניינים רבי קומות בעזה: "לפרוטוקול, השמדת בניין מגורים אזרחי נראית כמו פשע מלחמה, גם אם שולחים הודעת התראה מתוך נימוס קודם לכן". אם לא היה מתעקש להגדיר את היעד "בניין מגורים אזרחי", הטיעון כולו היה נופל. וזה הרי כל הדיון – לטענת ישראל, חמאס הפעיל תשתיות טרור מתוך הבניין הזה.

ובכן – זה לא נכון. זה מצער לומר זאת, וזה תמיד נשמע חסר לב, אבל מבחינת כללי המשפט הבינלאומי, פגיעה בחפים מפשע אינה מוליכה בהכרח למסקנה שנעשו פשעי מלחמה. ניתן לנהל פעולות לחימה תוך הקפדה על מילוי כל כללי המשפט הבינלאומי, גם אם התוצאה היא שבמהלך הפעולות הללו נפגעים חפים מפשע.

זה מצער לומר זאת, וזה תמיד נשמע חסר לב, אבל מבחינת כללי המשפט הבינלאומי, פגיעה בחפים מפשע אינה מוליכה בהכרח למסקנה שנעשו פשעי מלחמה

דיני המלחמה מחייבים שתכליתה של הפעולה הצבאית תהיה פגיעה בכוח לוחם. אילו ישראל הייתה פועלת כדי לפגוע במכוון על מנת לפגוע בנשים וילדים (ובאוכלוסייה אזרחית שאינה מעורבת בלחימה באופן כללי) הרי שפעולותיה היו מהוות פשע מלחמה חמור.

בקרת נזקים בעיר עזה אחרי הפצצה של חיל האוויר, 18 במאי 2021 (צילום: Atia Mohammed/Flash90)

אבל זה אינו המצב: מחלקת הדין הבינלאומי (דבל"א) בפרקליטות הצבאית מלווה את כלל פעולות הלחימה של צה"ל ברצועה, במטרה לוודא לא רק שתכלית הפעולה היא יעדים צבאיים, אלא שנעשו כל הפעולות הנדרשות על מנת למזער את הפגיעה הנלווית הנגרמת לאזרחים.

גם כאן, כמו במקרים אחרים, פועלים כללי המידתיות. הנזק הנלווה (זה מצער להשתמש במילים קליניות כאלה כשמדברים על חיי אדם) צריך להיות מידתי ביחס לתועלת הצבאית העיקרית מהפעולה הקונקרטית.

אפשר להתווכח על האופן שבו ישראל מיישמת את כללי המידתיות בהקשר הזה. האם צה"ל אכן עושה את כל המאמצים האפשריים על מנת לאסוף מודיעין על הימצאותם של "בלתי מעורבים" בבתים ובבניינים שבהם נמצא חמאס בלב עזה?

האם ההנחיות להתפנות מבניין דקות אחדות לפני הפצצתו אכן יעילות במאה אחוז? מה שאי אפשר לטעון הוא שישראל מבצעת פשעי מלחמה, רק בהתבסס על העובדה שיש גם נפגעים אזרחים בפעולות.

כבאי בבניין שספג פגיעה ישירה באשדוד במבצע שומר החומות, 17 במאי 2021 (צילום: מד"א)

מעבר להאשמה הכללית, שכאילו מובנת מאליה, שלפיה ישראל מבצעת פשעי מלחמה, אוליבר נראה אדיש לחלוטין לנקודת המוצא המשפטית ביחס לכלל הפעולות של ישראל לעומת אלה של חמאס. במילותיו של אוליבר: "שני הצדדים משגרים טילים. אבל לצד אחד יש אחד מהצבאות המתקדמים ביותר בעולם".

ובכן, העובדות: ישראל היא מדינה ריבונית, שכמו כל מדינה ריבונית מותר לה להגן על האוכלוסייה האזרחית בשטחה. היא נחשבת עדיין חלק מ"משפחת העמים" ופועלת, לפחות באופן מוצהר, בהתאם לנורמות של המשפט הבינלאומי. חמאס, לעומת זאת, הוא ארגון טרור השולט על רצועת עזה מזה 14 שנים.

ישראל היא מדינה ריבונית, שכמו כל מדינה ריבונית מותר לה להגן על האוכלוסייה האזרחית בשטחה. חמאס, לעומת זאת, הוא ארגון טרור השולט על עזה מזה 14 שנים

איכשהו המידע הזה נשמט מאוליבר. כל הרקטות שהוא משגר לעבר ישראל – כולן – הם בבחינת פשע מלחמה. בין אם הן פוגעות בישראלים, או נוחתות בשטחים פתוחים, או מיורטות באוויר על-ידי מערכת "כיפת ברזל".

הסיבה פשוטה: לחמאס אין שום כוונה לפגוע במטרות צבאיות. הוא יורה במכוון אל עבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית, במטרה לפגוע בה.

בתים הרוסים בעקבות תקיפת חיל האוויר בבית חאנון ברצועת עזה, 14 במאי 2021 (צילום: AP Photo/Khalil Hamra)

טשטוש העובדה המרכזית הזו אינו מסייע לשרטט תמונה מהימנה על המתרחש: ישראל עושה כל שביכולתה על מנת למזער את הפגיעה באזרחים ברצועת עזה, במסגרת הלחימה שהיא מנהלת בארגון הטרור היושב בלב אוכלוסייה אזרחית. חמאס עושה כל שביכולתו על מנת להגדיל את פגיעתו באזרחים ישראלים. זו נראית כמו עובדה מהותית, לפחות כמו פערי הכוחות האדירים בין ישראל לחמאס.

נכון, במבט מאמריקה קשה לפעמים להבחין בניואנסים. המרחקים בין מזרח ירושלים לרמאללה ובין רמאללה לעזה הם באמת קטנים, גם כשמסתכלים מקרוב. אך מבחינת המשפט הבינלאומי, בין ישראל לרשות הפלסטינית שוררת מערכת סבוכה של הסכמים המגובים בנורמות בינלאומיות, ואין כל דמיון בין אלה לבין מצב המלחמה המתמיד השורר בין ישראל לחמאס, השולט ברצועה.

מבחינת המשפט הבינלאומי, בין ישראל לרשות הפלסטינית שוררת מערכת סבוכה של הסכמים המגובים בנורמות בינלאומיות, ואין כל דמיון בין אלה לבין מצב המלחמה המתמיד השורר בין ישראל לחמאס, השולט ברצועה

וזה עוד לפני שנכנסנו למשטר המשפטי המורכב לאין-שיעור השורר במזרח ירושלים – שטח שאליו מתייחסת ישראל כאל חלק מישראל הריבונית (לבד מהעובדה שתושבי מזרח העיר אינם בעלי זכות הצבעה בבחירות לכנסת, וזה אכן ראוי לביקורת בדבר אפרטהייד) אך העולם רואה כחלק משטחי הגדה.

מגדל אל-ג'לאא שבו ישבו גם סוכניות תקשורת בעזה מופצץ על ידי צה"ל, 15 במאי 2021 (צילום: Mahmud Hams/Pool Photo via AP)

ערבוב בין כל אלה עלול להוליד את הרושם, שישראל שולטת על כלל הפלסטינים שבשטח ארץ ישראל ההיסטורית – עזה, רמאללה, שייח ג'ראח, הכול אותו דבר. אוליבר אינו טורח לתת הקשר כלשהו לעניין פינוי המשפחות הפלסטיניות מבתים בשייח ג'ראח, והעובדה שלסכסוך שם אין כל קשר לתקיפות הישראליות ברצועת עזה.

ג'ון אוליבר הוא קומיקאי ואיש טלוויזיה מוכשר כשד ומצחיק עד דמעות. פעמים רבות הוא גם אוחז בעמדות מוסריות ראויות להערכה. והוא צודק: צריך לומר לחבר כאשר הוא מתנהג כמו אידיוט.