בתחילת חודש יוני 1973 נפגש הנרי קיסינג'ר עם שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ בבית הלבן, לאחר ששב מפגישתו החשאית השנייה עם חאפז איסמעאיל, היועץ לבטחון לאומי המצרי בוילה של הסי איי איי מחוץ לפריז. זו היתה ההזדמנות האחרונה לעצור את המלחמה. ההזדמנות הוחמצה מאחר שקיסינג'ר לא העביר לאיסמעאיל דיווח על השינוי החד בעמדות של גולדה מאיר ומשה דיין.

בתחילת יוני 73' נפגש קיסינג'ר עם שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ בבית הלבן, לאחר פגישתו החשאית השנייה עם חאפז איסמעאיל, היועץ לבטחון לאומי המצרי, בוילה של הסי איי איי בצרפת. זו היתה ההזדמנות האחרונה לעצור את המלחמה

איסמעאיל כתב בספרו, שביטל את המשך המפגש ביום השני כי היה מאוכזב מתוצאות השיחות ואמר לקיסינג'ר שסאדאת יחליט אם יש טעם במפגש חשאי שלישי ביניהם. שיח הסופרים של עמוס ערן עם ד"ר יגאל קיפניס על ספרו "1973 הדרך למלחמה" עוסק בהיבט המדיני ובהצעת השלום של איסמעאיל.

הסיפור המדיני על פי קיפניס

קיפניס סיפר על החוויה הקשה שלו במלחמה, כשאיבד חברים קרובים, טייסי יסעור ששירתו איתו במהלך שירותו כטייס מסוקים, ונפלו ביומה האחרון של המלחמה בעת טיסה לחילוץ פצועים במערב התעלה.

קיפניס מדבר על התדהמה שאחזה בו כשנחשף לחומרי ארכיון אמריקאיים שמספרים על המגעים המדיניים של ישראל עם האמריקאים והמצרים, בין השנים 1967 ו-1973, כשהבין שהשיקולים המדיניים האפילו על המחדלים המודיעיניים והצבאיים במלחמה.

על פי קיפניס, הסיפור המדיני התחיל בשינוי החד במדיניות של קיסינג'ר בתחילת 1973 בעקבות יוזמת השלום של סאדאת, שהוצגה לו על ידי חאפז איסמעאיל. סאדאת הציע לקיסינג'ר להגיע עימו להבנות לגבי הריבונות המצרית על כל סיני והציע הסכם שלום נפרד עם ישראל. ההצעה של סאדאת דיברה על לוח זמן הדוק. עד ספטמבר 73 הצדדים היו אמורים להגיע להסכם עקרונות, שארה"ב תכפה על ישראל.

על פי הטענה של קיפניס, מנהיגי ישראל דחו את הצעת השלום של סאדאת והובילו את ישראל למלחמה. קיפניס מספר על הזעקה של יוסי שריד, על כך שניתן היה למנוע את התוצאות הנוראות של המלחמה אם גולדה מאיר, גלילי ודיין לא היו סרבני שלום.

קיפניס מדבר על תדהמתו כשנחשף לחומרי ארכיון אמריקאיים בענין המגעים המדיניים של ישראל עם האמריקאים והמצרים בין 1967-1973, והבין שהשיקולים המדיניים האפילו על המחדלים המודיעיניים והצבאיים במלחמה

קיפניס גילה גם בחומרי הארכיון שקיסינג'ר הוא זה שדרש מישראל לא לתת מכה מקדימה. לדעתו התכתיב המדיני של קיסינג'ר הוא זה שמנע את גיוס המילואים והמכה המקדימה בתחילת המלחמה ולא מחדל מודיעיני. על פי קיפניס מנהיגי ישראל לא הבינו את השינוי החד במדיניותו של קיסינג'ר בשנת 1973.

הגילויים של קיפניס מטלטלים וסותרים לחלוטין את הנרטיב המקובל שרואה במודיעין, בקונספציה השגויה של אמ"ן ובראשו אלי זעירא, את האשמים העיקריים למחדל מלחמת יום הכיפורים. ארכיון צה"ל חשף השבוע פרוטוקולים דרמטיים מהישיבה שבמהלכה פרצה מלחמת יום הכיפורים המחזקים את הטענה של קיפניס לגבי הכשל המדיני. גולדה מאיר אמרה כשעתיים לפני שפרצה המלחמה לשרי הממשלה: "הידיעות שקיבלנו אתמול אחר הצהריים לא השאירו כל ספק בליבנו ומשה (דיין) מסר כאן מה התוכנית שלהם ומה הם רוצים לעשות וכו'. את זה העברנו גם כן לאמריקנים. גם בדרג המודיעיני, אך גם בדרג המדיני הועברו הדברים". מודיעין לגבי המלחמה היה בידי גולדה ודיין כבר ביום שישי אחר הצהריים לפחות 24 שעות לפני פתיחת המלחמה והידיעות הועברו לאמריקאים בדרג המודיעיני וגם בדרג המדיני לקיסינג'ר.

האם גולדה קיבלה את נוסחת קיסינג'ר?

עמוס ערן (מנכ"ל משרד ראש הממשלה של יצחק רבין) שאל: האם ניתן היה למנוע את המלחמה? קיפניס ענה שאין לכך תשובה מוחלטת, אבל הוסיף שאם היה מתחיל משא ומתן, יתכן שלא היתה פורצת המלחמה או שהיתה פורצת בתנאים טובים יותר לישראל.

האם גולדה ודיין דחו באמת את יוזמת השלום של סאדאת? קיפניס לא מתייחס לעובדות שסותרות את טענתו לגבי הסרבנות הישראלית. יצחק רבין, שמחה דיניץ ומרדכי גזית כתבו שגולדה מאיר עשתה שינוי חד בעמדתה וקיבלה בחשאי את נוסחת קיסינג'ר בעת ביקורה בוושינגטון ב-1 במרץ 1973, פחות משבוע לאחר המפגש החשאי הראשון של קיסינג'ר עם איסמעאיל.

רבין כתב על כך בספרו פנקס שירות, גזית כתב על כך בספרו ב-1984 ודיניץ סיפר על כך בכנס 25 שנים למלחמה ב-1998. דן שיפטן מציין בהרצאתו שגולדה מאיר קיבלה בחשאי את נוסחת קיסינג'ר לפני המלחמה. מנהיגי ישראל לא דחו את יוזמת השלום של סאדאת וגולדה מאיר קיבלה את נוסחת קיסינג'ר בחשאי כבר במרץ 1973. אז מה בכל זאת השתבש והוביל למלחמה?

האם קיסינג'ר העביר את המסר הישראלי למצרים?

גזית כתב בספרו שהם לא ידעו תמיד אם המסרים שביקשו מקיסינג'ר להעביר לקהיר אכן הועברו, וספציפית שהם לא קיבלו תשובה מקהיר לגבי השינוי החד בעמדתה של גולדה מאיר בביקורה בוושינגטון ב-1 במרץ 1973, כשקיבלה את נוסחת קיסינג'ר לריבונות מצרית מלאה על כל סיני תמורת סידורי בטחון לישראל בנקודות מפתח.

איסמעאיל מחזק את טענתו של גזית, כשהוא התלונן במפגש עם קיסינג'ר ב-20 במאי וגם חזר בספרו על כך שלא קיבל דיווח על תוצאות השיחות של גולדה מאיר בוושינגטון. קיסינג'ר לא העביר את המסר הישראלי לקהיר ולכן ישראל לא קיבלה תשובה מקהיר על השינוי החד בעמדתה של ראש הממשלה גולדה מאיר כפי שגזית כתב. קיסינג'ר, שהיה אמור לייצר אמון ולגשר בין הצדדים שהיו די קרובים בדיעותיהם, עשה את ההיפך, הוא הביא את השיחות בערוץ המדיני החשאי למבוי סתום, הטעה, סיכסך ודחף את הצדדים למלחמה.

קיסינג'ר, שהיה אמור לייצר אמון ולגשר בין הצדדים שהיו די קרובים בדיעותיהם, עשה את ההיפך, הוא הביא את השיחות בערוץ המדיני החשאי למבוי סתום, הטעה, סיכסך ודחף את הצדדים למלחמה

האם ניתן היה למנוע את המלחמה?

קיפניס אומר שאין תשובה מוחלטת לשאלה, אך מציין שאילו גולדה מאיר היתה מנהיגה בעלת שיעור קומה והיתה מתחילה במשא ומתן עם סאדאת, אולי המלחמה היתה נמנעת. ערן הוסיף שדעת הקהל היתה נגד ויתורים בסיני ושגולדה וגלילי התעקשו על סיפוח של כשליש משטח סיני לישראל ועל התוכנית להקמת נמל ישראלי בימית.

אבל בניגוד לדבריהם, ראש הממשלה גולדה מאיר עשתה שינוי חד בעמדתה וגם שר הבטחון משה דיין גילה נכונות לעשות הסכם שלום עם מצרים תוך ויתור על כל סיני.

המסרים האלו הועברו בחשאי לקיסינג'ר ב-1 במרץ על ידי רבין וב- 16 במאי על ידי יעקובי. אם כך, מדוע סאדאת פתח במלחמה ולא חיכה עד אחרי הבחירות בישראל בסוף אוקטובר, אשר מייד לאחריהן היה לכאורה יכול לקבל את כל סיני ללא מלחמה?

הסיפור המדיני המטלטל הוא שקיסינג'ר לא העביר למצרים את המסר הישראלי לאחר שיחותיו עם ראש הממשלה ב-1 במרץ וגם לא את המסר של דיין מה-16 במאי כאשר נפגש עם אסמעאיל ב-20 במאי בפריז. הזדמנות מדינית הסטורית הוחמצה.

קיסינג'ר כתב בסיכום הפגישה החשאית בפריז ב-20 במאי שש נקודות חשובות שעלו בשיחה הפרטית שלו עם איסמעאיל בגן הוילה. נקודה 6 מדברת על ההסכמה המצרית לחתום על הסכם נפרד עם ישראל, וקיסינג'ר הוסיף, שלמרות דברי איסמעאיל הוא בספק אם המצרים יחתמו על הסכם מלא עם ישראל לפני הסורים והירדנים. קיסינג'ר בחר שלא לשתף עם ישראל את ספקותיו.

נקודה 6 בסיכום השיחה הפרטית בגן הוילה מתוך פרוטוקול הפגישה החשאית השנייה של קיסינג'ר ואיסמעאיל בפריז, 20 במאי, 1973.

הסיפור המדיני המטלטל הוא שקיסינג'ר לא העביר למצרים את המסר הישראלי לאחר שיחותיו עם גולדה דיין, כשנפגש עם אסמעאיל ב-20 במאי בפריז. הזדמנות מדינית הסטורית הוחמצה

מה דיווח קיסינג'ר לדיניץ על המפגש החשאי בפריז?

ונחזור עכשיו לפגישה של קיסינג'ר ודיניץ בשני ביוני 1973 בבית הלבן. קיסינג'ר שאל את דיניץ אם הוא רוצה לדעת מה קרה במפגש עם איסמעאיל. דיניץ ענה שכן. קיסינג'ר לא אמר לדיניץ שאיסמעאיל ביטל את היום השני של המפגש ב-21 במאי כי היה מאוכזב מתוצאות השיחות וששניהם הבינו שהמזרח התיכון הולך למלחמה.

קיסינג'ר לא אמר לדיניץ שאיסמעאיל אמר בשיחתם הפרטית בגן הוילה שמצרים מוכנה לחתום הסכם שלום נפרד עם ישראל וגם לא אמר שלא העביר לאיסמעאיל את המסר של גולדה ודיין על קבלת הנוסחה של הכרה ישראלית בריבונות המצרית בכל סיני.

קיסינג'ר גם לא אמר לדיניץ שהציע לאיסמעאיל להגיע להבנה שאם מצרים תחליט על פעולה צבאית כנגד ישראל היא לא תפגע ביחסיהם המתפתחים ולמעשה נתן לסאדאת אור ירוק לפתוח במלחמה נגד ישראל. מה קיסינג'ר כן אמר לדיניץ על המפגש עם איסמעאיל? קיסינג'ר אמר לדיניץ שלמעשה אין לו מה להגיד ושהדיווח יקח פחות מחמש דקות. קיסינג'ר אמר שאיסמעאיל רק חזר על העמדות שלו במפגש הקודם ושהמצרים לא מצפים לפעילות דיפלומטית אלא לנס.

מפגש קיסינג'ר ודיניץ, 2 ביוני 1973, פרוטוקולי שיחות רגישות, קיסינג'ר, דיניץ ורבין, מוזיאון ניקסון.

קיסינג'ר אמר שהפגישה היתה בל-תיאמן. איסמעאיל כלל לא ידע מה הוא רוצה. הוא שאל את איסמעאיל מה הם רוצים מארה"ב ואיסמעאיל ענה "תשברו לישראלים את הצוואר". קיסינג'ר גם העריך שבכל מקרה המצרים לא יעשו פעולה צבאית בזמן הקרוב.

מפגש קיסינג'ר ודיניץ, 2 ביוני 1973, פרוטוקולי שיחות רגישות, קיסינג'ר, דיניץ ורבין, מוזיאון ניקסון.

רק קיסינג'ר יכול להחזיר לערבים שטחים שישראל כבשה

קיסינג'ר סתם את הגולל על המשא ומתן המדיני החשאי בערוץ ודחף את המזרח התיכון למלחמה מיותרת. ניתן היה למנוע את המלחמה אבל לקיסינג'ר היתה תוכנית אחרת בשנת 1973, שהוא לא אילתר כפי שאמר בראיון ב-2019. אם תפרוץ מלחמה לקראת סוף השנה, הוא יוכל בעקבות המלחמה שבה ישראל תספוג מכה קשה ולא תנצח להפעיל לחץ כדי שישראל תחזיר לערבים שטחים שכבשה ב-67.

קיסינג'ר אמר לערבים שהרוסים יכולים לספק להם נשק מתוחכם, אבל רק הוא יכול להחזיר להם שטחים שישראל כבשה וכך הוא בנה את שמו ומעמדו כעושה ניסים דיפלומטים – הנרי איש ערב – כפי שנקרא בביוגרפיה של האחים קאלב.

קיסינג'ר אמר לערבים שהרוסים יכולים לספק להם נשק מתוחכם, אבל רק הוא יכול להחזיר להם שטחים שישראל כבשה, וכך הוא בנה את שמו ומעמדו כעושה ניסים דיפלומטים – הנרי איש ערב

קיסינג'ר לא האמין בהסכם שלום ישראלי-מצרי נפרד כפי שכתב בסיכום פרוטוקול הפגישה עם איסמעאיל וזו לא היתה כוונתו ב-73'. קיסינג'ר רצה לנתק את מצרים מהרוסים ולהביא לנסיגה ישראלית בסיני כפי שהבטיח לערבים.

סאדאת הפתיע את העולם כולו, גם את קיסינג'ר, ביוזמת השלום שלו ב-1977, בביקורו בירושלים ובנכונותו לחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל. ב-20 במאי 1973 קיסינג'ר מנע פריצת דרך מדינית היסטורית. קיסינג'ר דחה את יוזמת השלום של סאדאת ב-73 ודחף את המזרח התיכון למלחמה ולא סרבנותה של גולדה מאיר וזה בהחלט סיפור מדיני מטלטל ושונה מהנרטיב המקובל.

ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.

השנה היא 1981. אני בן 8, חולה בבית, לא הולך לבית הספר. אבא ואמא מטפלים בי וגם מוציאים את כל התקליטים מהארון ואני יכול לבחור מה שאני רוצה. אני שומע שוב ושוב ושוב את חוה אלברשטיין עם "העולם הוא ליצן עצוב" מתוך המחזמר לילדים "מה קרה בארץ מי", או "את כל פלאי הקיץ" מתוך "חוה ועודד בארץ הקסמים" (אלבום ילדים משנת 1973 עם עודד תאומי) וגם את "שבע" מהתקליט האהוב, ותוהה לעצמי תוך כדי שאני מפזם "רק רקיקים עם צימוקים הגישה לי לארוחה", מה זה רקיקים?

בתחילת שנות ה-90 מתגלה לאבא סרטן. אני דואג ומתמסר לעצב עם "געגועים" (מתוך האלבום "הצורך במילה הצורך בשתיקה"). כל פחדיי מנוקזים לשורה: "ובשבת בבוקר אין למי לצלצל". מתקשה לא לפרוץ בבכי בשורה "וכשהשניים מסתלקים שרים אל השמיים".

דצמבר 1992, אני בנח"ל בשל"ת (שירות ללא תשלום), מתנדב עם חבריי לגרעין הנח"ל בבית ספר ביוקנעם עלית. אנחנו מספרים להם שיום זכויות האדם הבינלאומי מתקרב. אנחנו משכנעים את הנהלת בית הספר שנקשט אותו בעצמנו ולי ברור כבר שנמלא את בית הספר עם ציטוטים מתוך "אתה פלא" של חוה אלברשטיין.

"יודע אתה מה שהינך
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד
אתה פלא
בכל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד".

תמיד זה היה כך: חוה אלברשטיין ויצירה דומיננטית בחיי. היא לפעמים תחנת התרבות ולפעמים הקטר.

מ"חד גדיא" שמסייע לעיצוב תפיסתי הפוליטית, דרך "החיטה צומחת שוב" שדרכו צללתי למוזיקה עברית ישנה, דרך" The Man I love" אלבום החידושים של חוה לשירים באנגלית ששמעה עם אחיה ברדיו הקטן והחליטה להקליט.

אני מתאבל על רבין ומפגין נגד מחליפו עם האלבום "תכף אשוב", צולל לעולמם של העובדים הזרים עם "מוצאי חג", ולומד ממנה שיעור בעיבוד אובדן ב"ברוך הבא", אלבום שנכתב אחרי מות בן זוגה נדב לויתן.

וזה רק קצה הקרחון. מתווספים אליו נדבכים על נדבכים: קורס מזורז באידיש ושיעורים אינסופיים בעצות חיים מולחנות, כמו ב"אמא מתייפחת" או "אמא של נכדתי". ודרך השירים של חוה אני נוסע מתמיד בפס הקול של ישראל.

אני פונה בצומת שבו נפגשים: "משירי ארץ אהבתי", "סולווג", יחד עם שיר סיום, נוסע בנתיב ישר כל הזמן ומגיע לתחנות תרבות נוספות, הפעם של התוודעות לנפלאות המילה הכתובה ויוצריה: דליה רביקוביץ, נעמי שמר, רחל שפירא, חנוך לוין ועוד.

ומטרת כל ההקדמה הזו היא להגיד שאלבום חדש של חוה אלברשטיין עבורי מעל הכל אירוע מוזיקלי אישי. ובקשר הזה ביני לבין חוה (תרשו לי בשלב הזה לקרוא לה כבר "חוה")  קשה להיות אובייקטיבי.

ומטרת כל ההקדמה הזו היא להגיד שאלבום חדש של חוה אלברשטיין הוא עבורי מעל הכל אירוע מוזיקלי אישי. ובקשר הזה ביני לבין חוה (תרשו לי בשלב הזה לקרוא לה כבר "חוה")  קשה להיות אובייקטיבי

ואחרי שניקיתי את הקשר העמוק הזה, אפשר להגיד ולהסכים שמה שמייחד את חוה אלברשטיין הוא היכולת המרשימה לבדוק גבולות ועדיין להשאיר חותם "אלברשטיינאי" שעובר כחוט השני בכל האלבומים שלה. כי גם אם הקליטה שירים או אלבומים כאלה או אחרים שלא הותירו חותם או רושם עז על עולם המוזיקה הישראלית, הם תמיד יעמדו בשלושה תווי תקן: אותנטיות, רלוונטיות והיעדר גרם של פתטיות. וככל שאתה אמן מבוגר יותר, תו התקן האחרון הוא הקשה מכולם.

"יהיה לי ערב אחר
ויהיה לי בוקר אחר
ובין שניהם יהיה לי
לילה שלא יזכר"

כך נפתח האלבום החדש של חוה, עם השיר "ערב אחר", שנכתב על ידי עמירה הגני כאילו לימים אלה (למרות שיצא לפני שלוש שנים), ובו מעין תפילה קטנה שאולי נקום לבוקר אחר בעוד הלילה שמאחורינו נשכח.

קטע הפתיחה בשיר מאוד מזכיר את חוה של "צמח בר" עם הווקליזה הנקייה בלי נגינה. בכלל, חוה מרפררת לעצמה לא מעט במהלך הקריירה, וזה מתרחש גם באלבום "ערב אחר", שהוא מפגש של כמה חוות: חווה המבצעת שירים של אחרים (לחן ומילים של אחרים) ממש כמו ב"אל המים" למילותיה של אפרת מישורי:

"את המים לא המצאתי
אל המים נסחפתי
אל המים נקלעתי
אבל הסירה כולה שלי
אבל הסירה כולה שלי"

בשיר הזה אלון עדר לוקח את אפרת מישורי והופך את הטקסט שלה, בלחן מתואם מאוד, לשיר ניצחון על הכישלונות שהחיים מספקים פה שם.

לפני שנצלול  עוד קצת לאלבום: עוד הערה למען הסדר הטוב. הרשומה הזו לא מתיימרת להיות טור ביקורת מוזיקלי, כי אין בידיי יומרה או כלים מקצועיים כדי להיות מבקר מוזיקה. חווה, כמו כל אמן המשפיע על מאזיניו הקבועים, היא מעין בת ברית לחיי בשעות השמחה, העצב וההרהורים. לכן לא תהיה פה רשימה של כל השירים באלבום עם ניתוח. אבל בהחלט אשאיר סימנים.

גם אם הקליטה שירים או אלבומים כאלה או אחרים שלא הותירו חותם או רושם עז על עולם המוזיקה הישראלית, הם תמיד יעמדו בשלושה תווי תקן: אותנטיות, רלוונטיות והיעדר גרם של פתטיות

עוד שיר שתפס את תשומת ליבי הוא "אהבה היא לא". זה שיר חוה טיפוסי: עוד חוליה בשירי העצה הטובה שכתבה במרוצת השנים:

"אל תכיני לו מנה ראשונה כי בסוף הוא ירצה גם קינוח".

"אהבה היא לא עסקת חבילה, אתה לא צריך לאהוב את אביה, אתה צריך לאהוב רק אותה".

שירי העצה של חוה תמיד נראים לי כפיצוי על השורה:

"אף אחד לא לומד מאף אחד, אנשים מלמדים את עצמם" (מתוך השיר "קרקס" באלבום: "הצורך במילה, הצורך בשתיקה, 1987).

חוה מנסה בכל זאת ללמד משהו. מי שיקשיב יקשיב ומי שלא, ילמד כבר בעצמו.

"אנשים אומרים התקפת לב
אנשים אומרים שטיפת מוח
אנשים אומרים עונת מעבר
ואני אומרת אהבה

לא זוכרת דבר, לא זוכרת כלום
מי אני, מי הייתי
לא זוכרת דבר, לא זוכרת כלום
מניין באתי, לאן רציתי"

"אנשים אומרים" הוא השיר המפתיע של האלבום. 30 שנה שחוה לא נשמעה ככה: מילים ולחן של חוה, עיבוד של ערן ויץ. נגיעות עדכניות של מוזיקה אלקטרונית שעדיין משמרת את המסלול של אלברשטיין ומזכירה קצת את "חד גדיא", עם טקסט שמרפרר בעיני ל"רמז" מאותו אלבום ("לונדון", 1989).

"בין הקירות" שכתבה עמירה הגני, מתאר בצורה מדויקת את המציאות הסוגרת של ימי הקורונה.  הטקסט החשוף עם הליווי בחצוצרה של אבישי כהן מוצאים מחוה כהרגלה את המוצר הכי טוב שהיא יודעת להוציא: אותנטיות.

ולסיום: "הייתה לה ארובה לבנה" של חנוך לוין, (מתוך" אין מקום לשניים על עמוד חשמל"), דואט מפתיע עם אבי קושניר. על זקן וזקנה שרואים אוניה לבנה ומתכננים לצאת למסע.

"היום יהיה יום יפה", אומר הזקן לזקנה,
״היום יהיה יום יפה, בשמים אין אף עננה״.
״כן, היום יהיה יום יפה״, עונה הזקנה לזקן,
״בשמים אין אף עננה, יהיה יום יפה, אמנם כן״.

״הים מתנוצץ כמו ראי״, אומר הזקן לזקנה,
״הים מתנוצץ כמו ראי, באופק רואים אוניה״.
״כן, הים מתנוצץ כמו ראי״, עונה הזקנה לזקן,
״באופק רואים אוניה, הים מתנוצץ, אמנם כן״.

חוה היא כאמור בית, והביצוע והטקסט לוקחים אותי מיד להורים המבוגרים שלי. בהאזנה ראשונה אני מרגיש את הלב שלי מתקמט כמו נייר צלופן. עבורי זה לא עוד זקן וזקנה אלא אבא ואמא (79 ,90) שלי. הלב שלי גם מפליג לאיים רחוקים: אל הפער אצלם, כמו אצל מבוגרים רבים, בין התכנון אל המעשה. אבל אחרי כמה האזנות אני מגיע בעזרת חוה אל חוף מבטחים: למרות ההחמצות היה להם באמת יום יפה.

חוה היא כאמור בית, והביצוע והטקסט לוקחים אותי מיד להורים המבוגרים שלי. בהאזנה ראשונה אני מרגיש את הלב שלי מתקמט כמו נייר צלופן. הלב שלי גם מפליג לאיים רחוקים

אחרי הכל: יש מבחינתי שיר של חוה לכל משבר, לכל סיטואציה. כבר לא ברור אם זה היקף היצירה או עומק החיבור של היצירה שלה לחיי. חוה אלברשטיין היא לא סתם זמרת, היא מסע. והאלבום "ערב אחר", הוא עוד אבן דרך ממנו. ממני.

רון קסלר הוא איש תוכן ודיגיטל, שימש כמבקר טלוויזה וכתב תרבות במעריב וכדובר הוועד למלחמה באיידס והשתתף בקמפיינים פוליטיים וחברתיים. קסלר ליווה את הפעילות התוכן והדיגיטל של נבחרי ציבור בכירים, ועובד כיום במגזר השלישי. התכנים המתפרסמים בזמן ישראל מבוססים על דעותיו בלבד ולא מייצגים דבר מלבד את עצמו. אתם מוזמנים לעקוב אחריו בטוויטר: https://twitter.com/kessleron_il?s=09.