ישראל ניצלה. ישראל הוצלה. ישראל משכה עצמה בציציות שערותיה אל מחוץ לחול הסמכותני, הטובעני של משטר נתניהו. המצילים לא היו מציגים. הם היו עשרות ומאות אלפי אזרחים הגונים שהבינו, אינטואיטיבית ואינטלקטואלית, הרבה לפני מרבית הפוליטיקאים, אנשי התקשורת, ומה שקרוי "המעמד הפוליטי" (The political class), שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה קיומית, מבפנים.
ישראל משכה עצמה בציציות ראשה אל מחוץ לחול הסמכותני, הטובעני של משטר נתניהו. המצילים לא היו מציגים. הם היו עשרות ומאות אלפי אזרחים הגונים שהבינו שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה קיומית
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
הם יצאו לרחובות לאט, המעגלים התרחבו ואז הצטמקו שוב, לא תמיד מתוך הגיון שניתן היה לפענח בזמן אמת. אבל הנחישות וההתמדה של הגרעין הקשה, גם מול מכשיריו האימתניים ביותר של המשטר – המשטרה, השב"כ, התקשורת השבויה, הבוטים והפייקים ברשתות החברתיות – הנחישות הזו היא שהביאנו עד הלום.
משטר נתניהו הוא רשת. כפי שארגוני ביון טווים בשקדנות, לאורך שנים ארוכות, רשתות רשתות של משתפי פעולה, סוכנים פעילים ורדומים, משוטים או מודעים, כך יצר משטר נתניהו שכבה עבה ומוצקה של ישראלים, שעבורם המשך שליטתו של נתניהו הפכה לצורך חיוני, ופעמים רבות גם מתגמל.
חלקם האמינו ועדיין סבורים שנתניהו הוא "מגן ישראל", מנהיג יחיד בדורו שישראל חבה לו חוב שלעולם לא יוחזר. אחרים, ציניים יותר, עשו את המשטר קרדום לחפור בו, חיבור ישיר או עקיף אל מחוזות הכסף-כוח-כבוד.
פיצוח הרשת הזו הוא משימה מסובכת, רב-מימדית. יש בה מרכיב אידאולוגי, מרכיב פוליטי, מרכיב תקשורתי, ומרכיבים סוציו-אקונומיים. ויש בה, כן, כפי שמיטיב לנצל בציניות אבישי בן חיים, יש בה גם מרכיב זהותני. למחנה הביביסטי יש נרטיב חזק, יש בסיס רעיוני, ויש מערכת משומנת של תמריצים. וכל אלה עדיין כאן גם ביום שאחרי הורדתו של נתניהו מכס ראש הממשלה.
מנגד, הקונגלומרט הפוליטי שהצליח להתגבש מול הביביזם איננו רשת. הוא חיבור רופף של קבוצות פוליטיות שונות מאוד זו מזו. אין לו נרטיב חזק למעט החלפת נתניהו והחזרת המדינה ל"נורמליות", "שפיות" ו"תפקוד". אין לו בסיס רעיוני מובהק, והתמריץ העיקרי לשרידותו הוא הפחד מאובדן השלטון ומפגש חוזר עם הבוחר.
משטר נתניהו הוא רשת. כפי שארגוני ביון טווים בשקדנות, לאורך שנים, רשתות משתפ"ים, סוכנים פעילים ורדומים, כך יצר משטר נתניהו שכבה עבה של ישראלים, שעבורם המשך שליטתו היא צורך חיוני
הפוליטיקה הישראלית נבנתה סביב קווי-שבר אידאולוגים וזהותיים. מחנה הימין ומחנה השמאל בידלו עצמם בעבר על בסיס יחסם לסוגיית שטחי הגדה המערבית ועזה. כאשר יצחק רבין, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט הפכו לראשי ממשלה, הם נישאו על גלי הסכסוך והנסיונות לפתרונו. גם נתניהו עלה במקור, ב-1996, על הרקע הזה.
ברור שהקונגלומרט בנט-לפיד-סער-גנץ-ליברמן ושותפיהם משמאל לא נוצר בהקשר ישראלי-פלסטיני, ואין בו כל מכנה משותף בתחום זה. להיפך, כפי שהשתקף בקווי היסוד ובנאומו של בנט בכנסת, ככל שהדבר תלוי במובילי הקואליציה, הנושא הפלסטיני אמור לעבור למצב "השתק" עד סוף הקדנציה.
ברור גם שאילו היו נשאלים להגדרתם-העצמית (ונניח לרגע שהיו משיבים בכנות), רובם המכריע של חברי הכנסת של הקואליציה ושל חברי הממשלה, היו מגדירים את עצמם כאנשי ימין או מרכז, ורק מיעוטם כאנשי שמאל.
נתניהו נאחז במותג "ימין", שכן רוב הישראלים מגדירים את עצמם ככאלה, ובנאומו אמש בכנסת ניסה לתאר את יריביו הימניים כ"ימין מדומה". הקרב הזה בתוך מחנה הימין ימשיך להגדיר את המערכת הפוליטית גם בשנים הקרובות, בוודאי כל עוד נתניהו נשאר בה כשחקן פעיל.
ברור שאילו היו נשאלים להגדרתם-העצמית (ונניח לרגע שהיו משיבים בכנות), רובם המכריע של החכ"ים מהקואליציה ושל חברי הממשלה, היו מגדירים את עצמם כאנשי ימין או מרכז, ורק מיעוטם כאנשי שמאל
אבל עבור הדמוקרטיה הישראלית חיוני לעבור משיח רדוד, סיסמתי וריקני, לבירור מעמיק בהרבה של הזהויות הפוליטיות האמיתיות בתוך מחנה הימין, ומעבר לו.
נפתלי בנט, איילת שקד, גדעון סער ואביגדור ליברמן וכל חברי מפלגות-הרסיס שלהם הם אנשי ימין מובהקים, שאין בינם לבין עמדות נתניהו והליכוד שום הבדל אמיתי. כולם צמחו בליכוד וכולם עשויים בהחלט לשוב לליכוד בתצורה כזו או אחרת.
מימין להם, סיעות הגזענות הדתית של סמוטריץ' ושל בן גביר, ונתזיהן השונים, מסמנות כנראה את הגבול בין הימין לימין הרדיקלי. זהו ימין לא-ממלכתי, שעבורו "תהליך הגאולה" הסטיכי הוא צו אלוהי מחייב, הרבה מעבר לחובת הציות לחוק או לנורמות בינלאומיות בסיסיות.
זהו קו גבול שחשוב מאוד לחדד ולהבהיר, שכן יש לו משמעויות עמוקות על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית. לנתניהו היה וישנו אינטרס לטשטש את הקו, ולהעביר שוב, כפי שעשה בבחירות האחרונות, מספר מנדטים מהליכוד לסמוטריץ'-בן-גביר, כך שיצלחו את אחוז החסימה.
האינטרס הציבורי הוא דה-לגיטימציה מחודשת לכהניזם וגרורותיו, ולגזענות ה"גאה והלא מתנצלת" שמייצגים גורמים אלה, למרבה הבושה, לא רק ברחוב אלא גם בכנסת. הברית בין הביביזם לכהניזם, ובינם לבין החרדים הספרדים והאשכנזים, היא כתם על הדמוקרטיה הישראלית.
חיוני לדמוקרטיה הישראלית לעבור משיח רדוד לבירור מעמיק של הזהויות הפוליטיות האמיתיות במחנה הימין ומעבר לו. האינטרס הציבורי הוא דה-לגיטימציה מחודשת לכהניזם וגרורותיו, ולגזענותם ה"גאה והלא מתנצלת"
בעוד שלימין לגווניו יש כאמור סיפור מכונן, למחנה שמולו אין אפילו שם מוסכם, שלא לדבר על נרטיב חזק, אידאולוגיה מוצקה ו"כלי עבודה" פוליטיים. מיצובו המתחזק של לפיד כראש המחנה הזה רק מנכיח את הואקום.
ברמה הערכית, המחנה הזה אמור לייצג את מה שמייצגת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, למול הטראמפיזם: מחויבות לדמוקרטיה מהותית ולא רק פורמלית, פלורליזם כעמדת-יסוד, שאיפה להוגנות ולשוויון חברתי, התנגדות לקפיטליזם דורסני, לריכוזיות ולהון-שלטון, חיבור לזירת הרעיונות והמוסדות הגלובליים בדגש על משבר האקלים, עתיד מערכות המטבע העולמיות, שוק העבודה העתידי, וגם חתירה ליישוב סכסוכים בדרכי דיפלומטיה ושלום.
אבל סט האג'נדות המפואר הזה, ברובו, הוא נחלת רק חלק קטן מן הפלטפורמות המפלגתיות בישראל. הוא זר לרוב בעלי זכות ההצבעה, לא מכיוון שבחנו אותו לעומק, גיבשו עמדה מושכלת ודחו אותו, אלא משום שאין לו כמעט נוכחות בשיח הציבורי והפוליטי, ואין לו גם כמעט זכר במערכות החינוך.
הדומיננטיות של נתניהו וחברי הרשת שלו ברוב מערכות החיים הישראליות, שנבנתה במשך 25 שנה, חנקה את השיח הדמוקרטי-ליברלי ודחקה אותו לשוליים. עד שבאה מחאת בלפור, מחאת אזרחים אותנטית בהיקף שמעולם לא נראה בישראל, והחייתה חלק ממנו.
אם כך, בעידן החדש שהתחיל אמש, משימתה של הפוליטיקה הישראלית מוגדרת היטב – המשימה היא: להגדיר היטב. להגדיר מחדש את תחולתם ואת גבולותיהם של המחנות הפוליטיים. את התוכן האמיתי שלהם. לתת בהם שמות וסימנים ותוכניות מעשיות, ולתקשר אותם בקול תרועה רמה לציבור הישראלי כולו. זה נכון לימין, שרצוי שיחדד את הגבולות בינו לבין הגזענות הדתית, ובינו לבין הביביזם. אבל זה נכון שבעתיים למחנה שכנגדו, זה שגם הוא בין תופסי השלטון, ונדרש עכשיו להגדיר את עצמו.
הדומיננטיות של נתניהו וחברי הרשת שלו ברוב מערכות החיים הישראליות, שנבנתה במשך 25 שנה, חנקה את השיח הדמוקרטי-ליברלי ודחקה אותו לשוליים. עד שבאה מחאת בלפור, מחאת אזרחים אותנטית בהיקף שמעולם לא נראה בישראל,
הדומיננטיות של נתניהו ורשתו, שנבנתה במשך 25 שנה, חנקה את השיח הדמוקרטי-ליברלי ודחקה אותו לשוליים. עד שבאה מחאת בלפור, מחאת אזרחים אותנטית בהיקף שמעולם לא נראה בישראל
הדמוקרטיה הישראלית זקוקה מאוד לכינון מחדש, על בסיס של מערכת זהויות פוליטיות ופלטפורמות פוליטיות מעודכנות, מדויקות, ושיח פוליטי שיתנער מעידן נתניהו, ויציע לישראלים אלטרנטיבות רעיוניות מהותיות.
ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוישראל הייתה דמוקרטיה במשך כחצי שנה בתולדותיה. בין הזמן שבו בוטל המשטר הצבאי על ערביי ישראל והזמן שבו הוטל משטר צבאי על ערביי השטחים. היינו חייבים להעיף את נתניהו אבל כל הדיבורים על שיח דמוקרטי ליברלי? זה כמו בעלי עבדים במיזורי שרוצים להעיף את המושל המושחת ולא מבינים מה הבעיה עם העבדות, הרי זה רק לשחורים, הלבנים יכולים להנות מדמוקרטיה לכל דבר ועניין.