סתיו שפיר מיקמה את עצמה הבוקר בשורה הראשונה של הפוליטיקאים הממולחים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, כשהיתה השושבינה לחיבור בין מרצ וישראל דמוקרטית, והתמקמה במקום השני ברשימה המאוחדת.
חברת הכנסת הנמרצת, שנכנסה לפוליטיקה בעקבות המחאה החברתית ב-2011, והפכה עד מהרה לדמות בולטת בוועדות הכנסת, תחטוף בימים הקרובים לא מעט ביקורת ועקיצות מכיוון מפלגת העבודה, אותה למעשה עזבה אמש לטובת המחנה הדמוקרטי.
שפיר לא צריכה לדאוג יותר מדי: ההיסטוריה מלמדת שהזיכרון הפוליטי קצר, וח"כים שעורקים בתוך המחנה לרוב מוצאים עצמם מאוחדים שוב ובעמדה טובה יותר.
יו"ר העבודה עמיר פרץ נשמע אתמול אומר כי הצעד של שפיר הוא "פוטש לאור יום". אבל פרץ הוא דווקא ההוכחה ש"פוטש" שכזה משתלם בטווח הארוך: כשפרץ הפסיד לשלי יחימוביץ בהתמודדות על ראשות העבודה לפני בחירות 2013, הוא קם ועזב את מפלגתו בטריקת דלת, והצטרף אל ציפי לבני בהקמת "התנועה".
יו"ר העבודה, עמיר פרץ, נשמע אתמול אומר כי הצעד של שפיר הוא "פוטש לאור יום". אבל פרץ הוא דווקא ההוכחה ש"פוטש" שכזה משתלם בטווח הארוך
שנתיים אחר כך, התנועה והעבודה התאחדו, כזכור, ופרץ שוב רץ עם חבריו לשעבר-לעתיד, ברשימת "המחנה הציוני". ארבע שנים אחר כך, ופרץ הוא שוב יו"ר העבודה ונאלץ להתמודד עם המציאות המפלגתית שבה המפסידים בוחרים בין שליפת סכינים או פרישה למחוזות טובים יותר.
שפיר יכולה להיות בטוחה, אם כך, כי אלו שהיום רואים בה בוגדת, מחר יבחרו בה לעמוד בראש המפלגה – יהיה שמה אשר יהיה.
"סיימה את תפקידה ההיסטורי"
אם יכול לצמוח משהו טוב מהשינויים הטקטוניים שמתרחשים במפת המפלגות בישראל, הוא מחיקה של מותגים שעבר זמנם ונושאים עמם היסטוריה לא רלוונטית, אשר לרוב מזיקה למוניטין – ובמקרים נדירים מועילה.
כשנפתלי בנט מחק את המותג המפד"ל לטובת הבית היהודי, הוא בבת אחת רענן והצעיר את מפלגת הציונות הדתית. מרצ צריכה ללכת בדרכו של המפד"ל. הביטוי, "סיימה את תפקידה ההיסטורי" מלווה את השם הזה כבר כמה שנים. במציאות, אין דבר כזה לסיים את התפקיד ההיסטורי – בכל רגע נתון, נחוצה לישראל מפלגת שמאל אמיתית, לא מתנצלת (כמאמר בנט).
כשם שהמפד"ל לקחה עמה לספרי ההיסטוריה את הדימוי של חתן חידון תנ"ך בסנדלים עם גרביים, כך צריך לקוות עתה שמרצ תיעלם יחד עם דימוי ההיפסטר על קורקינט, שמדבר על אכיבוש, מפגין למען בעלי חיים, אבל אטום לגמרי לנעשה דרומה משכונתו
הבעיה היא שמרצ הפכה, בשלב מסוים, מזוהה יותר עם קייל ותל אביב מאשר עם השמאל – עד כדי כך שהשמאל הפך להיות מזוהה בלעדית עם קייל ותל אביב.
וכשם שהמפד"ל לקחה עמה לספרי ההיסטוריה את הדימוי של חתן חידון תנ"ך בסנדלים עם גרביים, כך עתה צריך לקוות שמרצ תיעלם ביחד עם דימוי ההיפסטר על קורקינט שמדבר על אכיבוש, מפגין למען בעלי חיים, אבל אטום לגמרי לנעשה דרומה משכונתו.
"המחנה הדמוקרטי" מתיישבת היטב על משבצת חורבות מרצ – והעבודה. היא מייתרת את מפלגת העבודה כמפלגת שמאל, אבל לא בהכרח מייתרת אותה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית. פרץ, יחד עם אורלי לוי-אבקסיס, צריכים לבדל את מפלגתם באופן נחרץ מכחול-לבן ומהמחנה הדמוקרטי ולהיכנס לוואקום שהשאירה "כולנו" של משה כחלון.
אם פרץ-לוי ישכילו להתמקד אך ורק בקהלים האלו, במסרים הללו, ולא יבזבזו אנרגיה על מריבות וחשבונות עם שפיר ואחרים שיעזבו – יש לעבודה תוחלת. לא בטוח שהשם צריך להישאר. אם אפשר להציע, מה לגבי "מפלגת פועלי ארץ ישראל"?
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם