לפני מספר שנים ייצגתי אישה צעירה בהליך גירושין כואב. במהלך אחד מהדיונים המשפטיים היה ניכר שעורך הדין של הצד שכנגד לא מרוצה מהדרך שבה הובלתי את הדיון. באמצע שטף דבריו באולם הדיונים הוא פנה לעבר הלקוחה שלי, הצביע עליי ושאל "מאיפה הבאת את הילדה הזו שמייצגת אותך".

באחד הדיונים בהליך גירושין כואב היה ניכר שהעו"ד של הצד שכנגד לא מרוצה מהדרך בה הובלתי את הדיון. באמצע דבריו הוא פנה ללקוחה שלי, הצביע עליי ושאל "מאיפה הבאת את הילדה הזו שמייצגת אותך"

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

עד היום, בכל פעם שאני נזכרת באפיזודה הזו אני יכולה להרגיש באופן פיזי לחלוטין את התחושה שעברה לי בגוף באותם רגעים, כמו גם את הקיפאון הבלתי נשלט שאחז בי.

בסיפור הזה נזכרתי השבוע בעקבות הצפייה בסרטון של ישיבת הוועדה המסדרת בכנסת, שבמהלכה ח"כ מנחם פורוש כינה את יו"ר הוועדה ח"כ עידית סילמן "ילדה קטנה". סילמן לא נשארה חייבת וענתה לו באופן ישיר "אל תקרא לי ילדה קטנה, אני לא ילדה קטנה".

ח"כ פרוש קרא היום ליו"ר הועדה המסדרת, עידית סילמאן, ילדה קטנה ותינוקת במהלך הדיון בועדה. מדהים שהוא חושב שזה מעיד עליה ולא עליו. pic.twitter.com/MILrDjWToh

— דפנה ליאל (@DaphnaLiel) June 21, 2021

תרבות הדיון בכנסת, שלא ידועה בנימוסיה הבריטים, עשויה לטשטש את המשמעות והחשיבות של ההתרחשות הלכאורה אגבית. לכן אני רוצה להפנות את הזרקור לפעולה של פרוש ולטעון שהתגובה של סילמן סימנה מעשה פוליטי ופמיניסטי חשוב, ראוי ולא מובן מאליו.

העולם המערבי נמצא בסך הכל כמאה שנה מאז נשים זכו לשוויון אזרחי ופוליטי. הגל הראשון של התנועה הפמיניסטית ברא לנו עולם, שבו באופן כמעט גורף כבר לא נשללת ממחצית האוכלוסיה הזכות המשפטית לבחור ולהיבחר, לרשת, להחזיק ברכוש ולהתמנות לתפקידים ציבוריים.

אלא שהיסטוריה, הרגלים, תפיסת עולם או – אם תרצו – הנטייה של הגורם האנושי לא להרפות ממנגנוני כוח – כל הללו נותרו במידה רבה בעולם הישן, או לכל הפחות לא הדביקו את הקצב של השינוי הפורמלי שהתרחש בחקיקה. למעשה האפליה לא מוגרה בפועל מחיינו אלא פשטה צורה ולבשה צורות אחרות ומנגנונים חדשים וותיקים שמייצרים מוטציות חדשות של אפליה.

היסטוריה, הרגלים, תפיסת עולם או – אם תרצו – הנטייה של הגורם האנושי לא להרפות ממנגנוני כוח – כל הללו נותרו במידה רבה בעולם הישן, או לכל הפחות לא הדביקו את הקצב של השינוי הפורמלי שהתרחש בחקיקה

חלק מהמנגנונים ידועים, ברורים ונחקרו עד עייפה, כמו הסללה של בנות למקצועות מסוימים או ציפיות חברתיות לחלוקת הנטל המשפחתי. אך לצידם קיימים גם ווריאנטים חמקמקים וקשים להגדרה שיוצרים חסמים באפשרויות המקצועיות של נשים ובהתנהלות שלהן במרחב הציבורי. כל כך מסובך לארגן, לקטלג ולאבחן אותם, עד שלעיתים אפילו נשים יגידו לעצמן שהן מדמיינות או שככל הנראה מדובר באפיזודה מקרית ולא במנגנון שיטתי.

כזה הוא אותו מנגנון שביקש ח"כ פורוש להפעיל כלפי ח"כ סילמן: שימוש בכלי מילולי, לרוב באופן פומבי, במטרה להקטין, לזלזל ולערטל את האישה ממעמדה המקצועי, כדי ולהחזיר את יחסי הכוחות למקומם ה"טבעי".

המילים "ילדה קטנה" בקונטקסט המסוים הזה משמעותן: את צעירה, לא מקצועית, למרות שניסית "להתחפש" ליו"ר וועדה שבמסגרתה אני כפוף אלייך. באמצעות המילים הללו הח"כ הנכבד מבקש לבצע היפוך ולחזק את מעמדו על חשבונה של האחרת.

אולם המנגנון הנ"ל עשוי להגיע בלבוש עדין יותר. למשל: מי לא מכירה את הסיטואציה שבה עורכים סבב היכרות במסגרת מקצועית ואת הגברים מציגים בשמם המלא ובתוארם, ואילו הנשים מכונות בשמן הפרטי בלבד? באיזה מקום עבודה לא התפלקה לחבר הנהלה אמירה לגבי "המתכנתים והבנות ממשאבי אנוש" או פניה בתואר "חמודה" לאחת המנהלות.

כזה הוא אותו מנגנון שביקש ח"כ פורוש להפעיל כלפי ח"כ סילמן: שימוש בכלי מילולי, לרוב באופן פומבי, במטרה להקטין, לזלזל ולערטל את האישה ממעמדה המקצועי, כדי ולהחזיר את יחסי הכוחות למקומם ה"טבעי"

התגובה של ח"כ סילמן היתה משמעותית כי היא לא הותירה את ההיגד המפלה של פורוש באוויר, ובכך היא ניטרלה במידת מה את האפקט של פעולת מנגנון ההקטנה וההיפוך. בדומה לתפיסה של הפילוסוף מישל פוקו, השפה לא רק "יוצרת" מציאות, אלא השיח עצמו הוא הוא המציאות. ומכאן שעצם הנוכחות של סילמן והבחירה שלה בפעולה לכאורה שולית שלא מאפשרת לאדם אחר לנשל אותה מהמקצועיות שלה ממשיכה לסלול את הדרך לעולם הגון יותר, טוב יותר ושוויוני יותר עבור בנותנו.

ניצן כספי שילוני היא מנהלת משפטית של "מרכז צדק לנשים". עורכת דין, פמיניסטית, דתיה. תלמידת מחקר בחוג למגדר באוניברסיטת בר אילן, מגישה (במשותף) את הפודקאסט "מבקרות ברבנות".