חוד החנית הגיעה לספא המפואר ברודוס כבר ביום הראשון בצורת ארבע נשים צעירות נעימות מראה. אבל כאשר פתחו את הפה נגמרה הנעימות. יסודות המבנה רעדו. זוגות זוגות של גרמנים, צרפתים ואף רומנים התלחששו בבעתה וקיוו לטוב.

לשווא קיוו. עד מהרה הגיעה הפלישה האמיתית. המתחם נכבש על ידי להקות ישראלים שזעקו זה לעבר זה (וזו) גם כשנמצאים בסמיכות אחד לשניה – בבריכה, על מרפסת השמש, בלאונג' ובכל פינה שהייתה שלווה עד הגעתם. זאת, ללא קשר למיקום או למה שמתאים לשאר האורחים. ישראלים היוו כרבע מאוכלוסיית הספא, אבל היו אחראים כמעט לכל הרעש במרחב הציבורי.

המתחם נכבש ע"י להקות ישראלים שזעקו זה לזה (ולזו) גם כשנמצאו בסמיכות – בבריכה, על מרפסת השמש, בלאונג'. ישראלים היוו כרבע מאוכלוסיית הספא, אבל היו אחראים כמעט לכל הרעש במרחב הציבורי

"שמע, אחי, הורדתי מחירים כמו בסוף העונה, אבל בשיא העונה, אתה מבין מה אני אומר'ך?" צרח מזוקן כבן 30.

"אני הרווחתי 100 אלף בחודש בלי להוריד מחירים", ענה חברו.

"אז אני הרווחתי 500 אלף בחודש! בוכטות אני עושה אחי! נשבע'ך!"

אחר דיבר עם אמו בצווחות וברמקול של הסלולרי. "אני ברודוס," זעק. "רודוס אמא! אני יתקשר איתך יותר מאוחר! יותר מאוחר!".

קבוצת נשים התכנסה בג'קוזי שבפינת בריכת האינפיניטי האלגנטית. מישהי מהן אמרה שרודוס דומה לצפון הארץ. "אוי אוי אחותי אל'דברי איתי על הצפון! אני גרה שמה. איזה פחד. את רואה את חזבאללה מאיפהש'ני גרה את רואה! אני אומרת לך את שומעת את נסראללה, ימח שמו, עמלק!"

בעיני רוחי אני ניגש אליהן, נאבק בהצלחה בגלי ההדף, ובנחת מעיר בעברית הכי תקנית: "נסראללה יכול גם לשמוע אותך, יקירתי. היזהרי שלא לעזור לו בטעות לכוון לעבר הג'קוזי הזה ממש. זה אמנם יביא קצת שקט, אבל זה יהיה שקט עצוב".

"אתה לא תגיד שום דבר כזה", אמרה אישתי. היא מונעת ממני פדיחות.

החבר'ה האלו מגיעים בכל הצורות, מבליל עדות ומגדרים. מה שמאחד ביניהם זה גסות רוח מקפיאת דם, שאף קבוצה לאומית אחרת במקום הזה לפחות לא התקרבה אליה. אי אפשר להתעלם מזה. אפשר, אם נורא מתעקשים, לתרץ את זה.

החבר'ה האלו מגיעים בכל הצורות, מבליל עדות ומגדרים. מה שמאחד ביניהם זה גסות רוח מקפיאת דם, שאף קבוצה לאומית אחרת במקום הזה לפחות לא התקרבה אליה. אי אפשר להתעלם מזה

בלונדינית (טבעית) סיפרה לכל שהיא דוגמנית עם 18,000 עוקבי אינסטגרם, שזה אמנם הרבה פחות מנועה אלחמיסטר ה"חברה" שלה אבל היא רק בת 18 ויש לה כבר סוכן אז שימותו הקנאים.

החבר שלה היה סוג של שמש שכל שאר הפלנטות (המפיקות רעש מעט מופחת) חגו סביבו; הוא היה מעוצבן אש על דיווחים שהסוכן של חברתו הואשם בארץ בדבר מה בעיתונות. "תשתקו אני מדבר עם עתונאי!" פקד, וצעק אל תוך האייפון 12:

"שמע, אחי, זה תמיד השונאים, הם הולכים נגדך ואתה נשאר עם האמתש'ך. נו כן, האמת שלה. לא מודאג, אני ימשיך להרוויח כסף בעזרת השם".

לעצמי הרהרתי שרצוי מאוד שצו הגיוס יגיע ל"דוגמנית" הבלונדינית מה שיותר מהר, להצילה מעתיד שכולו דיבורים על פדיקור, ואז היא צרחה מהעבר השני של הבריכה: "מא-ור! מא-ור! אני יזמין לי עוד פינקולדה!".

"ואללה תזמיני לך עשרה פינקולדה כפרה!" הוא ענה, כיאה.

המלצרית הביאה את הפיניה קולדה ומאור הזמין לעצמו וודקה, השלישית במניין והשעה עוד לא אחת אחה"צ. המלצרית העירה משהו על זה ומתחרה חסרת סיכוי של הבלונדה צעקה לעברה:

"!Israelis we are always drinking on vacations"

החבר היה מעוצבן על דיווחים שהסוכן של חברתו הואשם בארץ בדבר מה. "תשתקו אני מדבר עם עתונאי!" פקד, וצעק לאייפון: "שמע, אחי, הם הולכים נגדך ואתה נשאר עם האמתש'ך. לא מודאג, אני ימשיך להרוויח כסף"

המלצר הראשי, ספירוס, הביט בסצינה בצער מסויים. "ראיתי זאת פעמים רבות", הוא סיפר לי באנגלית לא רעה. "הם אנשים בעלי דם חם, הישראלים האלה. מזג חם מאוד. עבדתי שבע שנים בקזינו. הם תמיד נפנפו בכסף. רציתי לומר שאני יודע שיש לך כסף – אתה טיפש מספיק כדי להביא אותו לכאן".

כאילו במתואם, אחד הצעירים התחיל לספר לחברו – וגם לכל מי שנמצא במרחק של 500 מטר ומבין עברית – על איך זכה ב"עשר אלף דולר" בקזינו, ואז הפסיד חמשת אלפים, ולא אכפת לו.

האם זה לא בסדר להיות עצוב שאלה הם האנשים שקובעים את התדמית הלאומית של ישראל בעיני ספירוס? מדובר במיעוט, אבל כזה שכמעט רק אותו מזהים. נראה שהוגן לשאול: היכן רוב הישראלים, שממש אינם נוהגים כך?

ביננו, משהו רקוב כאן. ראיתי את זה לפני כמה שנים כאשר חברי קבוצת ישראלים אחרת עישנו ואיפרו אל תוך הבריכה במלון הנחמד במלטה, מול עיניהם המשתאות של התיירים הבריטים. רואים את זה עם כל קליפת בננה שמושלכת מרכב בכביש החוף, אי עמידה בתורים, תרבות דיבור קלוקלת, והרשימה ארוכה.

מרתק לחשב מה גורם לזה (השטייטל והפריץ? קיבוץ הגלויות המקרטע? משהו ביהדות? צה"ל? ההסתדרות? הכיבוש??). אני מעריך שבתשובה לשאלה הזאת טמון הפתרון לסוגיות גורליות יותר מהתנהגות ברברית בבריכה ברודוס.

ביננו, משהו רקוב כאן. ראיתי את זה כשקבוצת ישראלים עישנה ואיפרה לתוך הבריכה במלון במלטה מול עיניהם המשתאות של התיירים הבריטים, ורואים את זה עם כל קליפת בננה שמושלכת מרכב בכביש החוף

בסופו של דבר זה פשוט, אם מתרכזים בסוגיית האנטישמיות שהתנהגות הזו מטפחת ומתחזקת: כיוון שזרים לא מבינים מה נאמר, נדרש לא יותר מאשר להוריד את הווליום. גם אם בא להם משום מה כל הזמן לצרוח – לא לצרוח. זה עד כדי כך פשוט, וזה אינטרס אסטרטגי של מדינת ישראל. הייתי מתקצב קמפיין של משרדי החוץ והחינוך במשולב.

בינתיים, עשיתי את המעט שיכולתי כדי להציל את המצב. הסברתי לספירוס שיש המון סוגים בישראל, והרוב לא כאלה למרות מה שנדמה, ושהמדינה היא לא פחות מהצלחה מסחררת, וציינתי שיש בה יותר חדי-קרן (חברות פרטיות המוערכות בלפחות מיליארד דולר) מאשר בכל אירופה.

"איך כל זה קרה?" הוא שאל בפליאה אמיתית. אמרתי לו שזה סיפור ארוך. "אני מבין, אדוני," הוא ענה.

ספירוס סיפר לי על חזונו. בחזון זה, ההנהלה תאשר לו לגרש מאזור הבריכה הראשית את כל מי שמתנהג בניגוד לנורמות במלון ספא מכובד. בבריכה השנייה, ממש מעבר לפינה, ישמיעו מוזיקה רועשת "לאנשים שרוצים יותר לחגוג, ושם יוכלו לצעוק".

אמרתי לו שאולי יראו בזה צעד אנטישמי, ממש כמו אצל בן וג'ריס. "לא, יש גם כמה ערבים וגם רוסים שככה מתנהגים. כשהם מאוד שיכורים". התחלתי לדאוג שספירוס מעולם לא פגש אמריקאים, בריטים או גרמנים שיכורים. אבל לא אמרתי דבר. איש איש נשאר בשתיקתו העגומה מול השמש השוקעת.

"אני אפילו דן היום עם ההנהלה ברעיון שלי", הודיע לפתע ספירוס. "ואל תדאג אדוני, עכשיו כשבאו יותר מהם אני אהיה בסביבה כל הזמן ואנסה לוודא שהם לא מפריעים יותר מדי למשפחה שלך".

ידעתי שאינו יכול לעשות הרבה בלי אישור מההנהלה להחמיר עם הצורחים – מדיניות מסוכנת מבחינה עיסקית, בהתחשב במספרם – אבל עניתי לו שאני אסיר תודה וחזרתי למיטת השיזוף שלי.

חשבתי שאולי השמש הקופחת גורמת לבנאדם להיות לא סובלני. אולי אני טועה.

כיוון שזרים לא מבינים מה נאמר, נדרש לא יותר מאשר להוריד את הווליום. גם אם בא לצרוח – לא לצרוח. זה פשוט וזה אינטרס אסטרטגי של מדינת ישראל. הייתי מתקצב קמפיין של משרדי החוץ והחינוך במשולב

מצאתי שכנופיה חדשה של ישראלים בריאי גוף (שהזכירו לא במעט את הסופרנוס) השתלטה על הסביבה.

"וואלה חיים רואים לך ת'חריץ", צעקה אחת משתי הנשים שישבו שם. יש לציין שאמת דיברה, אם כי זה לא היה מכיל וגם לא מכבד.

הוא נעץ בה מבט מאיים. "וואלה את לא 'דברי איתי ככה. אני הולך לחנך אותך, יא פוסטמה, את תראי מה זה".

הבחורה צחקה צחוק גדול. צחוק עצום, עוצר נשימה. "אתה הולך לחנך אותי? איך 'תה הולך לחנך אותי? עכשיו 'תה הולך לחנך אותי?".

"את שותה יותר מדי וודקה כל היום ואני לא אוהב איך את מדברת אלי  ולא תעיזי לעשות את זה שוב הפעם אחרי שאני יחנך אותך!".

"בוא הנה עכשיו ותחנך אותי יא ערס! בוא תראה לכולם איך אתה מחנך אותי!".

"אני יראה לאמא שלך איך אני מחנך אותך", הוא ענה, הפעם בשקט. התרשמתי משלוות הנפש שלו. הכל הרי יחסי.

הלכתי ללובי, ביקשתי את המנהל ואמרתי לו שלספירוס יש רעיון פנטסטי שכדאי להקשיב לו בראש פתוח. לפעמים שינוי זה דבר מבורך.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com