לפעמים נגמרות לי המילים ואני נותר פעור פה מול הצד שאיתו אני מתווכח. כך היה עם הרשומה של "מנכ"ל חברת המחקר למגזר החרדי", דודי דרור.

אסכם בקצרה: לפי מר דרור, הציבור החילוני "שונא חרדים", בעוד שהציבור החרדי כלל לא שונא חילונים. ולכן, על מנת לפתור את בעיית השנאה, צריך לחנך ילדים חילונים על ידי היכרות טובה יותר עם החרדים במפגשים של "פנים אל פנים".

על הדרך יש להכיר להם את הרבנות, את בתי הדין הרבניים והמועצות הדתיות. כך יבינו החילונים שטופי השנאה שהחרדים אינם גרועים כמו שמציירים אותם "בתקשורת".

לפי דרור, הציבור החילוני "שונא חרדים", בעוד שהציבור החרדי כלל לא שונא חילונים. לכן, על מנת לפתור את בעיית השנאה, צריך לחנך ילדים חילונים על ידי הכרות במפגשים "פנים אל פנים" עם החרדים ומוסדותיהם

החילונים גם ילמדו מהחרדים מה היא ערבות הדדית, כי הרי לחילונים אין כלל ערבות כזו. כך, בעיני דרור, יצטמצמו הפערים החברתיים.

וודאי אתם שואלים את עצמכם מה באחריות החרדים במפגש הזה בין חילונים וחרדים? ובכן, החרדים צריכים לוודא שהערכים "השמרניים והבדלניים" שלהם "לא נפגעים" בעקבות המגע עם החילונים.

כן, כך זה נכתב על ידי חרדי אמיתי. זו לא פרודיה ולא בדיחה.

אז אם כבר אנחנו מדברים על שנאה, אולי שווה שמר דרור יבדוק מה עובר על אישה חרדית שרוצה לחיות חיים עצמאיים ולא להינשא בשידוך, על להט"ב חרדי שרוצה לצאת מהארון או על חרדי שרוצה להתגייס לצה"ל.

החברה החרדית מתהדרת באפס סובלנות, בהגדרה, לכל מי שמעז להיות שונה ומעז לחשוב עצמאית. את השיעור הראשון שלהם בסובלנות הם צריכים ללמוד מהמרכז הגאה בתל אביב, בו באמת לומדים על אהבת האחר והאדם באשר הוא.

את ההיכרות של הציבור החרדי והחילוני צריך לעשות בכמה מקומות חשובים, ואני מסכים עם דרור שההתחלה היא במערכת החינוך. החרדים, החילונים וכל הזרמים צריכים ללמוד בזרם אחד, ממלכתי, בו לומדים לימודי ליבה כמו אזרחות, אנגלית ומתמטיקה.

אחר כך החילונים והחרדים צריכים להיפגש בצבא, בו כולם וכולן משרתים באופן שווה. ואחר כך, בשוק העבודה. שם ייפגשו כל החרדים עם הציבור החילוני, שנושא אותם על גבו, ויבינו שלא מדובר באנשים שרוצים "לאיים על החיים שלהם", אלא שפשוט ישאו בנטל הכלכלי של חיים במדינה מודרנית. כמו כל אזרח אחר. אכן, היכרות בלתי אמצעית מצמצמת שנאה, אבל גם שוויון מצמצם שנאה, ואני חושב שהפיתרון שלי משלב בין השניים באופן מיטבי.

וודאי תשאלו את עצמכם מה באחריות החרדים במפגש הזה בין חילונים וחרדים? ובכן, החרדים צריכים לוודא שהערכים "השמרניים והבדלניים" שלהם "לא נפגעים" בעקבות המגע עם החילונים

אבל אם יש משהו שאני למד מדבריו של דרור הוא שאין תקווה או מקום להידברות. את השינוי צריך לעשות כמו הסרת פלסטר. לקצץ בתקציבים הנותנים לחרדים פריווילגיות מופרכות, לבטל את המוסדות מימי הביניים כמו הרבנות ובתי הדין הרבניים שמאמללים את חייהם של מיליוני ישראלים, ולחייב כל ילד וילדה חרדי ללמוד לימודים מלאים שיאפשרו להן ולהם לבחור בבוא היום את החיים שאותם הם רוצות ורוצים לחיות.

דרור חש מאויים, ובצדק, לציבור החילוני נמאס. הגיע זמן שוויון.

שמאלני ציוני גאה, תל אביבי, לומד משפטים ומלמד עברית. הוביל מחאות למען קהילת להט״ב, שיויון לנשים והדמוקרטיה הישראלית וכעת דובר של ח"כ יאיר גולן. גר עם הכלבה שלו, ירדנה.

ההתקפה הג'יהאדיסטית על הדרוזים בסווידא המחישה מוקדם מן הצפוי את הטעות האסטרטגית של ישראל כאשר העדיפה את ההסכמים עם אחמד א-שרע (מוחמד אל-ג'ולאני) על פני השלום עם סעודיה.

החישובים של ממשלת ישראל ברורים – סעודיה דורשת "התקדמות מוחשית" בבעיה הפלסטינית, ולא מוכנה להתקרב לישראל כל עוד איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' חברים בממשלה, בנוסף לחוסר האמון של סעודיה בראש הממשלה בנימין נתניהו אישית. זאת בעוד לג'ולאני אין שום דרישות בעניין הפלסטיני, והוא נראה כשותף יעיל בהרחקת איראן מן האזור.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

הדיווחים בליל שלישי בשבוע שעבר על נפילת עוד שלושה לוחמים בעזה, הוסיפו לטראומה הכללית גם את הדיווח על עוד לוחם שהתאבד בצפון. הם, הדיווחים, נצמדו לדיווחים מהכנסת על דיל עסקת הפטור לחרדים.

אלה נצמדו לדיווחים על ההתעקשות של בנימין נתניהו על עסקה חלקית, בה שוב יופקרו החטופים לזוועות השבי במנהרות חמאס, ולאדישותו למשפחות החטופים שליוו אותו לוושינגטון ואף הצטלמו אתו, ולשלל הסרטונים הזחוחים שהוא מוציא בוקר וערב.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.