לפעמים נגמרות לי המילים ואני נותר פעור פה מול הצד שאיתו אני מתווכח. כך היה עם הרשומה של ״מנכ"ל חברת המחקר למגזר החרדי״, דודי דרור.

אסכם בקצרה: לפי מר דרור, הציבור החילוני ״שונא חרדים״, בעוד שהציבור החרדי כלל לא שונא חילונים. ולכן, על מנת לפתור את בעיית השנאה, צריך לחנך ילדים חילונים על ידי היכרות טובה יותר עם החרדים במפגשים של ״פנים אל פנים״.

על הדרך יש להכיר להם את הרבנות, את בתי הדין הרבניים והמועצות הדתיות. כך יבינו החילונים שטופי השנאה שהחרדים אינם גרועים כמו שמציירים אותם ״בתקשורת״.

לפי דרור, הציבור החילוני ״שונא חרדים״, בעוד שהציבור החרדי כלל לא שונא חילונים. לכן, על מנת לפתור את בעיית השנאה, צריך לחנך ילדים חילונים על ידי הכרות במפגשים "פנים אל פנים" עם החרדים ומוסדותיהם

החילונים גם ילמדו מהחרדים מה היא ערבות הדדית, כי הרי לחילונים אין כלל ערבות כזו. כך, בעיני דרור, יצטמצמו הפערים החברתיים.

וודאי אתם שואלים את עצמכם מה באחריות החרדים במפגש הזה בין חילונים וחרדים? ובכן, החרדים צריכים לוודא שהערכים "השמרניים והבדלניים" שלהם ״לא נפגעים״ בעקבות המגע עם החילונים.

כן, כך זה נכתב על ידי חרדי אמיתי. זו לא פרודיה ולא בדיחה.

אז אם כבר אנחנו מדברים על שנאה, אולי שווה שמר דרור יבדוק מה עובר על אישה חרדית שרוצה לחיות חיים עצמאיים ולא להינשא בשידוך, על להט״ב חרדי שרוצה לצאת מהארון או על חרדי שרוצה להתגייס לצה״ל.

החברה החרדית מתהדרת באפס סובלנות, בהגדרה, לכל מי שמעז להיות שונה ומעז לחשוב עצמאית. את השיעור הראשון שלהם בסובלנות הם צריכים ללמוד מהמרכז הגאה בתל אביב, בו באמת לומדים על אהבת האחר והאדם באשר הוא.

את ההיכרות של הציבור החרדי והחילוני צריך לעשות בכמה מקומות חשובים, ואני מסכים עם דרור שההתחלה היא במערכת החינוך. החרדים, החילונים וכל הזרמים צריכים ללמוד בזרם אחד, ממלכתי, בו לומדים לימודי ליבה כמו אזרחות, אנגלית ומתמטיקה.

אחר כך החילונים והחרדים צריכים להיפגש בצבא, בו כולם וכולן משרתים באופן שווה. ואחר כך, בשוק העבודה. שם ייפגשו כל החרדים עם הציבור החילוני, שנושא אותם על גבו, ויבינו שלא מדובר באנשים שרוצים ״לאיים על החיים שלהם״, אלא שפשוט ישאו בנטל הכלכלי של חיים במדינה מודרנית. כמו כל אזרח אחר. אכן, היכרות בלתי אמצעית מצמצמת שנאה, אבל גם שוויון מצמצם שנאה, ואני חושב שהפיתרון שלי משלב בין השניים באופן מיטבי.

וודאי תשאלו את עצמכם מה באחריות החרדים במפגש הזה בין חילונים וחרדים? ובכן, החרדים צריכים לוודא שהערכים "השמרניים והבדלניים" שלהם ״לא נפגעים״ בעקבות המגע עם החילונים

אבל אם יש משהו שאני למד מדבריו של דרור הוא שאין תקווה או מקום להידברות. את השינוי צריך לעשות כמו הסרת פלסטר. לקצץ בתקציבים הנותנים לחרדים פריווילגיות מופרכות, לבטל את המוסדות מימי הביניים כמו הרבנות ובתי הדין הרבניים שמאמללים את חייהם של מיליוני ישראלים, ולחייב כל ילד וילדה חרדי ללמוד לימודים מלאים שיאפשרו להן ולהם לבחור בבוא היום את החיים שאותם הם רוצות ורוצים לחיות.

דרור חש מאויים, ובצדק, לציבור החילוני נמאס. הגיע זמן שוויון.

שמאלני ציוני גאה, תל אביבי, לומד משפטים ומלמד עברית. הוביל מחאות למען קהילת להט״ב, שיויון לנשים והדמוקרטיה הישראלית וכעת דובר של ח"כ יאיר גולן. גר עם הכלבה שלו, ירדנה.

אפתח בגילויים נאותים: לא הצבעתי מעולם לנפתלי בנט, עמדותיו שונות מעמדותיי ב-180 מעלות, ראיתי בו תמיד פוליטיקאי פזיז שקופץ בראש, חששתי שהפגנות בלפור ימליכו עלינו ראש ממשלה מהימין, ואין לי דרך לתאר את כאבי הבטן שחוויתי כשנפל הפור והפנמתי את העובדה שבנט יהיה ראש הממשלה ראשון ברוטציה.

ולא רק זה. חשבתי שיאיר לפיד, ראש המחנה שהצבעתי לו בבחירות האחרונות, חייב להיות ראש ממשלה, כי הגיע הזמן לשינוי וכי הוא עשה דרך התבגרות מפוארת. ואף על פי כן ולמרות הכל תמכתי בהקמת הממשלה הזו, שבעיני היא הממשלה החשובה ביותר שהוקמה פה מאז הקמת ממשלת רבין ב-92'.

חשבתי שלפיד, ראש המחנה שהצבעתי לו, חייב להיות רה"מ. ואף על פי כן תמכתי בהקמת הממשלה הזו, שבעיני היא הממשלה החשובה ביותר שהוקמה פה מאז הקמת ממשלת רבין בשנת 92'

רואים את השינוי

הבטחתם שינוי וריפוי צועקים ומצקצקים מימין. ואני אומר: שלפני שבוחנים את התוכן, צריך להסתכל דווקא על הצורה. תפקחו את העיניים ותסתכלו סביב: איילת שקד יושבת עם מנסור עבאס, שכתב את דברי ההמלצה לבחירתו של נפתלי בנט לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. אותו בנט שיושב עם ניצן הורוביץ ומחמיא לו.

ואל מול כולם ניצב לפיד שעשה את אחת ההקרבות המרשימות שעשה פוליטיקאי, ומוכיח לכולם שאפשר גם להיות גרסה אחרת של ראש הממשלה חליפי. אם זה לא שינוי וריפוי אני לא יודע מהם שינוי וריפוי.

המאוכזבים הכרוניים

מאה ימים עברו מאז שבנט אמר "מתחייב אני" וביליתי אותם בוויכוחים לא מעטים עם אנשים מימין ושמאל. כל אלו שכרתו להם ברית לא גלויה והפכו למחנה אחד: מחנה המאוכזבים.

"חכו לפחות מאה ימים" אמרתי למאוכזבים, בואו ונראה מה יהיה, אבל הם בשלהם, בפראפרזה על אמרת הצופים הידועה: "היה נכון, היה מאוכזב".

לעומתם, התחושה העיקרית שלי ביום ראשון 13.6.21 שבו הושלמה הרכבת הממשלה ובנט הועמד בראשה הייתה: אפס ציפיות.

בערב ההוא הפרידה מנתניהו הפכה לעובדה מוגמרת וישראל התחילה לצעוד לעידן שונה, שבו היא חייבת להיפרד גם מדרכו ומרוחו של נתניהו, ששלט פה באופן דמוקרטי אך ללא מיצרים. את המשימה הזו עוד לא השלמנו.

תפקחו את העיניים ותסתכלו סביב: איילת שקד יושבת עם מנסור עבאס, שכתב את דברי ההמלצה לבחירתו של בנט לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. אותו בנט שיושב עם ניצן הורוביץ ומחמיא לו

לקראת הרשומה הזו פרסמתי בפרופילים שלי ברשתות החברתיות שאלות וסקרים כדי לנסות להבין מה אנשים חושבים על הממשלה, לא עניינו אותי הציונים אלא הטיעונים. קיבלתי הרבה פניות שמאוד הרחיבו את ההסתכלות שלי על החודשים האחרונים.

כאן הסתיימו שידורינו

הדבר שצף מעל הכל הוא תופעה מרתקת: אנשים שתומכים בממשלה הפסיקו לצפות ולצרוך מהדורות חדשות. אני מודה שגם אני, מאז השבעת בנט לראש הממשלה, לא צפיתי במהדורת חדשות אחת. רציתי שקט והאמת היא שקיבלתי אותו. לא רק בגלל הפסקת השידורים אלא כי התחושה העיקרית, כפי שאמר לי מישהו שמתנגד לממשלה: "אין מה לעשות, הם באו לעבוד".

ואכן דבר אחד אי אפשר לקחת מהממשלה הזו: אחרי שנתיים וחצי בלי ניהול ועם הרבה פוליטיקה, יש סדר. דברים לא נורים מהשרוול ויש רצון אמיתי לשיתוף פעולה בין השרים השונים, לעשות טוב היכן שניתן, בדברים שכולם מסכימים עליהם לטובת אזרחי המדינה, וזה לא מעט. במקום שהיה כל כך רדוד בשנים האחרונות התגלה עומק.

הם לא נקיים מטעויות, ומדובר בלא מעט טעויות של טירונים, אבל הם פועלים בלב נקי, למעננו. אפשר לבקר רבות על למה לא דחו את הלימודים לאוקטובר, אבל שוכחים שהיו כבר 3 סגרים, שבסופו של דבר לא עזרו, חוץ מלרסק את המשק.

תופעה מרתקת: אנשים שתומכים בממשלה הפסיקו לצרוך מהדורות חדשות. אני מודה שגם אני, מאז השבעת בנט לרה"מ, לא צפיתי במהדורת חדשות אחת. רציתי שקט וקיבלתי

מאה ימים עברו גם על האופוזיציה, או יותר נכון על חבריי הכנסת שהיו פעם ממשלת ישראל הקודמת. אין ספק שהקומפרסור המפורסם לא הודמם, אבל הוא עבר רק לצד שלהם. בעוד בצד של הממשלה ישנה אווירת עבודה ורצון טוב, בצד השני יש אווירת שמחה לאיד על כל דבר רע שקורה. תקווה שהקורונה לא תסתיים, שנאה והסתה נגד ראש הממשלה ברמות של דקה לפני 4.11.95.

ואני מוצא הרבה ספקנים לגבי הממשלה הנוכחית שמנוהלים על ידי הפחד: מה יקרה אם יהיה פיגוע שאחראים עליו האסירים שנמלטו (שנתפסו בינתיים), מה היינו עושים אילו ממשלת נתניהו הייתה עושה ככה וככה.

להאמין בעצמנו

אחד המרכיבים המשמעותיים של מחנה השינוי הוא אי אמון במנהיגיו. ביום שנמלטו ששת האסירים, לא היה לי ספק שיתפסו אותם ומהר. אולי כי באתי עם אפס ציפיות, אבל באתי עם אמון שהם באו לעבוד ולא להאשים את השמאל, אוסלו ותרפ"ט.

בניגוד לאיחוד והאחידות באופוזיציה, במחנה המרכז שמאל יש מסורת של התנערות ממנהיגי המחנה בצורה כל כך מהירה, למרות שהמתנערים עשו את הדבר החשוב ביותר בדמוקרטיה: הצביעו עבור חברי הכנסת האלה.

אחד ממרכיבי מחנה השינוי הוא אי אמון במנהיגיו. כשנמלטו האסירים לא היה לי ספק שיתפסו אותם ומהר. אולי כי באתי עם אפס ציפיות, אבל עם אמון בכך שהם באו לעבוד ולא להאשים את השמאל, אוסלו ותרפ"ט

ככה שגם אם אני לא מסכים אידיאולוגית לכל הדברים, אני מאמין שיש בהם רצון להגיון ולפעולה למען הישראלים, בלי רצון לעשות רע לאוכלוסיה מסויימת או לפגוע ולהסית.

לרתוח על בנט

פעמיים במאה הימים האלה כעסתי על בנט, מה זה כעסתי – רתחתי. הפעם הראשונה הייתה באותה מסיבת עיתונאים מיותרת בה כינה את הססני החיסונים "סרבני חיסונים" ואמר ש: "סרבני החיסונים מסכנים את כולנו" ושאין שום סיבה שנממן להם בדיקות. עוד שינוי כזה ואבדנו, אמרתי לעצמי, אז מה עשינו? החלפנו את המילה "שמאלנים" ב"סרבני חיסונים" והפרחים לקלוגהאפט.

הפעם השנייה הייתה כשבנט הבהיר, לאחר הפגישה של שר הביטחון בני גנץ עם נשיא הראשות הפלסטינית ש"אין תהליך מדיני ולא יהיה כזה". מה? האם ראש ממשלת ישראל מודיע לעמו שתהליך מדיני הוא מסוכן, משל היה פצצה איראנית, וכל זה בגלל פגישה של שר הביטחון עם מחמוד עבאס? עוד שינוי כזה ורק צריך לשנות את השם בדלת הכניסה בבלפור לקודמו.

אז תקרית "מתנגדי החיסונים" לא ממש סייעה להגדלת כמות המתחסנים בקרב אותם מליון שלא התחסנו. מפתיע. מה שגרם לבנט לחזור לביטוי של "הססני חיסונים" ובכך לתרום למאמץ ההסברה בלי לייצר שיסוי כמו קודמו.

על התהליך המדיני עוד ידובר. דוקטרינת האפס ציפיות לא גורמת לי לחשוב שבנט יהיה שרון בעוד כמה ימים, אבל הכיבוש לא יעלם וגם הפלסטינים שאנחנו שולטים בהם 54 שנים לא יתפוגגו. במובן הזה, טוב לבנט שיש קורונה. כשהיא תיבלם, הדוקטרינה המדינית תהיה חייבת לחזור לשולחן.

תסמונת המעלית והיד הרועדת

השבוע נתקלתי בטור שכתבתי לפני עשר שנים. ראש הממשלה לשעבר ח"כ נתניהו, נתקע במעלית. התקשורת הייתה מלאה הדיווחים כיצד שמר על קור רוח והתכונן לנאומו בוועידת המשפט באילת שאליו המעלית התקועה הייתה אמורה להוביל אותו. וכרגיל המסר היה אותו מסר: שחלילה לא נחשוב שראש הממשלה הקודם היסטרי או קלסטרופובי, כי הרי ידוע שמי שרועד במעלית ירעד גם בבור.

בתחילת יולי היו לבנט שתי הופעות שכללו רעידות בידיים. בין אם זה רעידות התרגשות (גילוי נאות: גם אני רועד בידיים) ובין אם זו בעיה רפואית שקשורה לניתוח שעבר. האופוזיציה לא היססה לפרש זאת כחולשה, חוסר מנהיגות ורפיסות, ממש כמו "משל המעלית".

אז הנה החדשות ועיקרן תחילה: ראש ממשלת ישראל הוא תפקיד מלחיץ.

בבחירה בין ראש ממשלה חלש שמדבר חזק, לעומת ראש ממשלה שידיו רועדות, אני בוחר בשני. מצידי שהיד של בנט תרעד כל הזמן. היא באמת נושאת בכובד גדול של אחריות. הבעיה עם קודמו הייתה שהיד שלו אף פעם לא רעדה.

בבחירה בין רה"מ חלש שמדבר חזק, לעומת רה"מ שידיו רועדות, אני בוחר בשני. מצידי שהיד של בנט תרעד תמיד. היא באמת נושאת בכובד אחריות גדול. הבעיה עם קודמו הייתה שהיד שלו אף פעם לא רעדה

הערה אחרונה לסיום: הטוויטר והרשתות החברתיות מלאים במעריצי הממשלה, ששוחטים את כל מי שמעלה דבר ביקורת גם אם היא נכונה על הממשלה. מילה לי אליכם, תמו 12 שנים של הערצה בכפייה, בואו נעבור להיות מרוצים ופחות מעריצים.

אז כמה כמה, תכל'ס?

ומה עם הציון, תשאלו? דבר כבר במספרים. ובכן: 86 בסולם רון קסלר.

רון קסלר הוא איש תוכן ודיגיטל, שימש כמבקר טלוויזה וכתב תרבות במעריב וכדובר הוועד למלחמה באיידס והשתתף בקמפיינים פוליטיים וחברתיים. קסלר ליווה את הפעילות התוכן והדיגיטל של נבחרי ציבור בכירים, ועובד כיום במגזר השלישי. התכנים המתפרסמים בזמן ישראל מבוססים על דעותיו בלבד ולא מייצגים דבר מלבד את עצמו. אתם מוזמנים לעקוב אחריו בטוויטר: https://twitter.com/kessleron_il?s=09.

ג'רמי גילי היה בשנות העשרים לחייו כשהחליט, לקראת סוף שנות התשעים של המאה הקודמת, שכך אי אפשר להמשיך עוד. הוא חלם על סוף להרג, לשינאה ולחורבן, ויצא חמוש במצלמה למסע ארוך ומתיש. הוא ביקר ב-76 מדינות והקליט יותר מארבעים אלף צעירים וזקנים, נשים וגברים, שהשאיפה שלהם היא להביא לסיום המלחמות בעולם.

זה היה כמו לחיות בתוך חלום מול הוויה מדממת, כשמאות אלפי אנשים ממשיכים לשלם בחייהם במלחמות מיותרות.

הוא חלם על סוף להרג, לשינאה ולחורבן, ויצא חמוש במצלמה למסע ארוך ומתיש. הוא ביקר ב-76 מדינות והקליט יותר מארבעים אלף צעירים וזקנים, נשים וגברים, שהשאיפה שלהם היא להביא לסיום המלחמות בעולם

ג'רמי הגיע לכל מקום שחשב כי משם יכולה לבוא התקווה, הבשורה.

הוא נועד עם מי שהיה אז מזכ"ל האו"ם קופי עאנן, עם הדלאי לאמה ועם מרי רובינסון, בעבר נשיאת אירלנד, עוד מדינה שדיממה בקרבות רחוב, עם שמעון פרס שכיהן אז בתפקיד נשיא המדינה (שאמר לו: "אם אנחנו רוצים 365 ימים של שלום בוא נתחיל ביום אחד"). עם נלסון מנדלה האיש ומאבקו לחירות ועם רבים אחרים.

הוא נפגש עם כל מי שצריך וחזר וקרא ליום אחד של שלום, יום אחד שבו יודממו  כלי המלחמה. בשנת 1999 הוא הקים תנועה בשם Peace One Day – שלום ליום אחד, שמטרתה לגרום לכל המדינות, הצבאות והארגונים בעולם להניח את נשקם ולו ליום אחד, בתקווה שיום אחד המוקדש לשלום ברחבי העולם, ה-21 בספטמבר (המספר האהוב על סבו שהיה שבוי מלחמה) אולי ישנה את תפיסת העולם של רבים.

ב-2007 הוא אפילו נקרא לאפגניסטן ע"י ראשי הממשל שם לנסות להידבר עם הטליבאן. והוא נסע ודיבר איתם.

ב-7 בספטמבר 2001 יעד מסעו של ג'רמי הושלם. 192 חברות באו"ם קיבלו את ההחלטה שבכל שנה ב-21 בספטמבר יצויין יום השלום בכל מדינות העולם.
ג'רמי אפילו הוזמן ב-11 בספטמבר 2001 לטקס שבמהלכו אמור היה לצלצל בפעמון השלום היפני. ההמשך, כידוע, כמו לקוח מאחד מסיפרי המדע הבדיוני, כשבדיוק באותו בוקר התרחש פיגוע הטרור הרצחני והגדול בהיסטוריה האנושית, עם קריסת מגדלי התאומים בניו יורק, ואירוע השלום בוטל.

הוא נפגש עם כל מי שצריך וחזר וקרא ליום אחד של שלום. יום אחד שבו יודממו  כלי המלחמה. ב-2007 הוא אפילו נקרא לאפגניסטן ע"י ראשי הממשל שם לנסות להידבר עם הטליבאן. והוא נסע

אבל יום השלום כבר נשאר חקוק במציאות שהתהוותה. וכאן אנחנו, נשים עושות שלום, נכנסות לתמונה.

גם אנחנו אומרות: די להרג ודי לשפיכות הדמים. לא, אנחנו לא פורשות תוכניות שלום ולא מגבשות צעדים אופרטיביים לקידום השלום. אנחנו רק דורשות ממנהיגי הצדדים להיפגש. לבחור בשדה המו"מ במקום בשדה הקרב.

4 מיליון אימהות זועקות: זה הזמן להידבר. זה הזמן לבחור בשלום.

ביום רביעי (ה-22 בחודש כי ב-21 חג), בשעה ארבע אחר הצהרים, נעמוד מול חומות העיר העתיקה בירושלים, ששמה הוא עיר השלום, וניצור שרשרת אנושית של נשים יהודיות וערביות בעצרת האימהות.

אמא, לא תעשי הכל בכדי שהילד שלך יוכל לישון בשקט?

הנשים והילדים משלמים את המחיר הכבד ביותר של הסכסוך,
לכן החלטנו, נשים ישראליות ופלסטיניות, לעשות הכל כדי שהסכסוך המדמם יפסק, לפעול בכל הכוח כדי שמנהיגים משני הצדדים יתחילו לדבר.>2 pic.twitter.com/7bqgEBt1XU

— נשים עושות שלום (@WomenWagePeace) September 15, 2021

מהמרפסת בשער יפו תצא הקריאה למנהיגים להיפגש ולהגיע להסדר עם הפלסטינים. בשנה האחרונה דובר על צמצום הסיכסוך, על הכלת הסיכסוך. הגדרות אלה שעונות על האמירה שאין לנו פרטנר לשלום. ואנחנו אומרות: יש פרטנר. אלה הן אותן מיליוני אימהות משני הצדדים, שכאבן מפלח את מציאות חיינו.

בשנים האחרונות נעלמה המילה "שלום" מהשיח הציבורי. ארבע מערכות בחירות התקיימו כאן מבלי שניסינו לברר לאן אנחנו הולכים. מה צופן לנו העתיד. עוד מבצע הרואי עם הרוגים לנו ולהם? עוד מלחמת אין ברירה ואחריה מלחמת ברירה ואחריה עוד מבצע לאחר ירי טילים לישובינו, ואחריו עוד אחד? בואו נחשוב על הילדים שלנו ועל הנכדים שלנו. זה העתיד שאנחנו צופים להם? עמוד ענן וחומת מגן ו.עופרת יצוקה וחוזר חלילה?

בשנה האחרונה דובר על צמצום הסיכסוך והכלתו. הגדרות אלה שעונות על האמירה שאין לנו פרטנר לשלום. ואנחנו אומרות: יש פרטנר. אלה הן אותן מיליוני אימהות משני הצדדים, שכאבן מפלח את מציאות חיינו

אנחנו מקיימות מפגשים, שיחות ופעילויות משותפות עם פלסטיניות. אנחנו מקימות תנועות אחיות למאבק משותף למען קידום השלום. כן, אנחנו מבקשות להקים אתרי מורשת לדו-קיום בשלום, וכן אנחנו רוצות לראות מפגש פיסגה בין מנהיגים.

כרזה הקוראת לעצרת שלום של "אמהות עושות שלום"

אתן.ם הרי יודעות.ים שזה בידינו.

לכל מלחמה יש לנו תוכניות מגירה.
ולשלום?

אימהות, זה הזמן שלנו!
מתחילות את השנה החדשה בעשיית שלום!
הצטרפו אלינו ליום השלום 22.9 בירושלים
מה בתכנית?
16:00 גן העצמאות -צעדה קצרה ברחובות ירושלים⁰17:00 שרשרת שלום אנושית משער יפו לאורך החומות⁰18:00 עצרת במרפסת שער יפו בהשתתפות הזמרות דנה ברגר ושירה גולן
לרישום והסעות…2 pic.twitter.com/osfxIb5UXS

— נשים עושות שלום (@WomenWagePeace) September 17, 2021

פאר לי שחר היתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של 48 שנים בתקשורת - בגלי צהל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות), ככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר, וכיום היא פעילה בעמותות לטובת האוכלוסיה המבוגרת. היא חברת הועד המנהל במדרשת אדם לקידום הדמוקרטיה.