1

נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות נזעקה אתמול להגנתו של השופט דוד מינץ, שספג השבוע את נחת לשונו המשתלחת של ח"כ דוד אמסלם. "זה תקופה לא מבוטלת, וביתר שאת בתקופה האחרונה, אנו עדים להשתלחויות בוטות כלפי שופטים, בעקבות החלטות שיפוטיות שניתנות על ידם", כתבה חיות במייל לכלל השופטים בבתי המשפט.

"השתלחויות אלה מכוונות לגופם של שופטים באופן אישי ודבר אין להן עם ביקורת עניינית ולגיטימית המכוונת לגופם של דברים. מציאות זו אמורה להטריד מאוד את כל מי שעצמאותה ומעמדה של הרשות השופטת יקרים לליבו, אך אין לי ספק כי אנו מצידנו נמשיך לעשות כתמיד את מלאכתנו נאמנה".

"השתלחויות אלה מכוונות לגופם של שופטים באופן אישי ודבר אין להן עם ביקורת עניינית ולגיטימית המכוונת לגופם של דברים. מציאות זו אמורה להטריד מאוד את כל מי שעצמאותה ומעמדה של הרשות השופטת יקרים לליבו"

דברי ההגנה של חיות על מינץ, אף שלא נקבה בשמו, התחייבו נוכח המתקפה הפרועה של ח"כ דוד אמסלם (ליכוד) על השופט. כל זאת, בעקבות פסק דין שבו דחה מינץ, יחד עם שני שופטים נוספים, עתירה שהגיש אמסלם לבג"ץ. וכך בחר המחוקק לבקר את פסק דינו של בג"ץ:

"עאלק שופט, אם לא שתה לפני שכתב איזה בקבוק וויסקי … לא מתבייש? זה בית המשפט העליון, איך אמרתי, תגיד לי מי העותר ואני אגיד לך מה הליצנים האלה יעשו… השופט מינץ, אני מציע לך להתפטר עכשיו, אתה אפילו מבוא לשנה א' במשפטים לא היו מקבלים אותך. תתבייש לך".

ח"כ דוד אמסלם משתלח בשופט דוד מינץ על דוכן הכנסת, 29 בדצמבר 2021 (וידאו: ערוץ הכנסת)

על סגנונו של אמסלם חבל להשחית מילים. האיש הוא בושה לבית המחוקקים. אך לטענה שעתירתו נדחתה שלא בצדק, כדאי להתייחס.

אמסלם הגיש ביום שני השבוע "עתירה דחופה ביותר" לבג"ץ, בדרישה למנות את המנכ"ל בפועל של התעשייה האווירית, בועז לוי, למנכ"ל קבוע. לטענתו, לוי נבחר לתפקיד המנכ"ל על ידי דירקטוריון החברה כבר לפני חודש וחצי.

הקשר בין לוי לאמסלם אינו ברור מתוך העתירה עצמה, אך לוי עבר את תהליכי האיתור לתפקיד המנכ"ל בתקופה שבה אמסלם שימש כשר הממונה על רשות החברות הממשלתיות. בעתירה מאשים אמסלם את שר הביטחון בני גנץ בכך שאינו מאשר את מינוי לוי למנכ"ל כי הוא זומם למנות "מקורב" לתפקיד המנכ"ל.

שני דברים בולטים מיד למי שקורא את העתירה: האחד, שהעותר הוא אמסלם לבדו. לוי – לכאורה מי שאמור להיות בעל האינטרס המיידי לעתור מאחר שהוא זה שזכותו להתמנות נפגעת – לא עתר בעצמו ולא הצטרף לעתירה. והשני, שאמסלם לא טרח אפילו לצרף את לוי כמשיב נוסף לעתירה, לצד שר הביטחון והיועץ המשפטי לממשלה. מבחינת העותר אמסלם, לוי בכלל לא צד לעניין, בעתירה שדנה בדרישה למינויו כמנכ"ל קבע לתעשייה האווירית.

העותר הוא אמסלם לבדו. לוי – לכאורה מי שאמור להיות בעל האינטרס המיידי לעתור מאחר שהוא זה שזכותו להתמנות נפגעת – לא עתר בעצמו ולא הצטרף לעתירה

המנכ"ל בפועל של התעשייה האווירית, בועז לוי (צילום: התעשייה האווירית)

אין פלא, אם כך, שהעתירה נדחתה על הסף בשל היעדר זכות עמידה. "העותר רב בריב לא לו", כתב השופט מינץ בפסק הדין הקצר שעליו חתמו גם השופטים יצחק עמית ונעם סולברג, "אין לעותר זכות עמידה להגשת העתירה".

המסקנה שלאמסלם אין זכות עמידה בעתירה זו היא ברורה ומובנת מאליה, בלי קשר למחלוקת המתקיימת בעניין הרחבתה של זכות העמידה בארבעת העשורים האחרונים.

זכות העמידה הורחבה כידוע, כך שאדם פרטי או גוף ציבורי רשאים לעתור בעניין ציבורי, גם אם הם לא נפגעים ממנו במישרין. הרציונל הוא שאין למנוע הגשתה של עתירה בעניין פעולה שלטונית כלשהי, שהשלכותיה משפיעות על ציבורים רחבים, רק בשל העובדה שאין אדם יחיד ספציפי שהעניין נוגע אליו.

אך בקרב השופטים – אקטיביסטים או שמרנים כאחד – אין מחלוקת כי כאשר יש אדם הנוגע בדבר, שהוא הנפגע במישרין מהפעולה השלטונית, והוא עצמו אינו עותר, לא ניתן להיכנס בנעליו ולהגיש עתירה ציבורית במקומו.

2

לשופט בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, קובי ורדי, לא הייתה שום ברירה אלא לדחות את עתירת האמן דוד ריב והאגודה לזכויות האזרח, בעקבות הסרת יצירתו "ירושלים" מהצגתה בפני באי מוזאון רמת גן.

הניסיון שנעשה לראות את פסק הדין כמתן היתר לצנזור היצירה מטעמים פוליטיים על ידי ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן – אינו משקף נאמנה את פסק הדין, ובסופו של דבר הוא רק משרת את התומכים בהגבלת חופש הביטוי האמנותי.

הניסיון שנעשה לראות את פסק הדין כמתן היתר לצנזור היצירה מטעמים פוליטיים – אינו משקף נאמנה את פסק הדין, ובסופו של דבר הוא רק משרת את התומכים בהגבלת חופש הביטוי האמנותי

היצירה במחלוקת, "ירושלים", של האמן דוד ריב

לשאמה הכהן מותר לחגוג את הסרת היצירה, כפי שעשה אתמול בפייסבוק, לאחר שפסק הדין ניתן. אך בעולם המציאות, זה שמעבר לפוסטים שבהם מייחצן ראש העיר הפעלתן את עצמו, בית המשפט דווקא הבהיר שלראש העיר אין שום סמכות להורות על הסרת יצירות מהמוזאון.

הוא יכול להביע את דעתו, הוא יכול לבקש, הוא יכול אפילו לערוך משאלי דעת קהל מופרכים בפייסבוק, אך אין לו שום סמכות להנחות את המוזאון – לא את אוצרת התערוכה, וגם לא את הוועד המנהל של המוזאון, שהוא תאגיד בבעלות עירונית.

העתירה הוגשה לאחר ששאמה הכהן "הורה" להסיר את היצירה. בית המשפט הוציא צו-מניעה זמני האוסר להסירה, אך זו הועברה למיקום שאינו חשוף לקהל עוד קודם להוצאת הצו, ומשהוצא נמסר לאנשי המוזאון בטעות כי הצו מורה להחזירה, ומשהוחזרה – על אף קיומו של הצו – הוסרה שוב. בית המשפט מחל על כבודו והעדיף לראות בהתנהלות הזו כמעין קומדיה של טעויות.

האירוע המשמעותי שהכריע את גורל העתירה, היה ישיבה של הוועד המנהל של המוזאון, ביום שני השבוע, שהחליט – לאחר שהובהר לוועד כי ראש העיר יכול רק לבקש, לא להורות – להסיר את היצירה, ברוב של 11 נגד שניים.

האירוע המשמעותי שהכריע את גורל העתירה, היה ישיבה של הוועד המנהל של המוזאון, ביום שני השבוע, שהחליט – לאחר שהובהר לוועד כי ראש העיר יכול רק לבקש, לא להורות – להסיר את היצירה, ברוב של 11 נגד שניים

בית המשפט קבע כי ההחלטה סבירה, אף שהדבר היה כנראה מחוץ לסמכותו: בית המשפט לעניינים מנהליים שופט את מעשיהן של רשויות ציבוריות. המוזאון אינו רשות, הוא כאמור תאגיד עירוני. כדי לתקוף את החלטותיו יש צורך בהגשת תביעה אזרחית – ואגב, לא מאוחר מדי לעשות זאת.

כרמל שאמה הכהן (צילום: פלאש 90)

3

התנועה לחופש המידע יזמה מהלך חינוכי: מתברר שרשויות ציבוריות רבות מתחמקות מלספק מידע כאשר מוגשות להן בקשות בהתאם לחוק חופש המידע. הרשויות בונות על כך שרק מעט מהפונים יטרחו להגיש עתירת חופש מידע לבית המשפט. כאשר מוגשות בכל זאת עתירות כאלה, הרשויות הציבוריות שוקלות שוב את עמדתן, ומחליטות למסור את המידע, כך שהדיון בעתירה מתייתר.

בתי המשפט היו יכולים לתרום את חלקם לצמצום התופעה הבעייתית, אם היו מטילים תשלום הוצאות משפט על הרשויות הנוקטות עמדה סרבנית בתחום חופש המידע, אך נכון להיום, רוב השופטים נמנעים מלהטיל תשלום כלשהו על הגופים הציבוריים, ובכך תורמים בעצם להתעצמות התופעה ולריבוי הגשת עתירות חופש מידע לבתי המשפט.

לפיכך החליטה התנועה לחופש מידע לצאת במהלך רוחבי, שתכליתו לגרום לבתי המשפט לפסוק הוצאות לטובת העותרים בכל מקרה שבו המידע, שהיה אמור להימסר מיד עם הגשת הפנייה הראשונה, נמסר רק לאחר הגשת עתירה. מקרה אחד כזה הובא אתמול בפני השופט עוזי פוגלמן בבית המשפט העליון.

התנועה לחופש מידע יוצאת במהלך רוחבי, שתכליתו לגרום לבתי המשפט לפסוק הוצאות לטובת העותרים בכל מקרה שבו המידע, שהיה אמור להימסר מיד עם הגשת הפנייה הראשונה, נמסר רק לאחר הגשת עתירה

שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מדובר בעתירה של התנועה לחופש המידע נגד משרד הבריאות, בדרישה לקבל מידע על סקרים שהמשרד עורך. המשרד עיכב את תשובתו במשך שישה חודשים, לבסוף דחה את הבקשה אך לאחר שהוגשה העתירה שינה את עמדתו ומסר את המידע שהתבקש בשלמותו. העתירה התייתרה ולכן נמחקה, אך השופטת תמר בר-אשר מבית המשפט המחוזי בירושלים סירבה לפסוק הוצאות לחובת משרד הבריאות.

על כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון, וזה הובא אתמול לדיון. נציגת הפרקליטות ביקשה למנוע כתיבת פסק דין עקרוני שהיה עשוי לחול כתקדים על מקרים דומים בעתיד, ולכן הסכימה שבית המשפט יפסוק על דרך הפשרה, בטווח מרבי של 5,000 שקל. פוגלמן ציחקק למשמע הסכום הנמוך, אך לבסוף החליט שהמשרד ישלם 4,000 שקל לתנועה לחופש המידע. נחמת עניים לשוחרי השקיפות, תרתי משמע.

הפרקליטות ביקשה למנוע כתיבת פסק דין עקרוני שהיה עשוי לחול כתקדים על מקרים דומים בעתיד, ולכן הסכימה שבית המשפט יפסוק על דרך הפשרה, בטווח מרבי של 5,000 שקל. פוגלמן ציחקק למשמע הסכום