ממשלת ישראל לא הסתפקה בהצבת אתגר בקנה מידה סטנדרטי לפתחה של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות. החלטת הממשלה מאתמול – היסטורית ללא ספק – להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר פרשת הצוללות וכלי השיט, מחייבת את חיות, בהתאם לחוק ועדות חקירה, לאייש כעת את הוועדה.
אלא שהממשלה החליטה לאמץ את הצעתו של שר המשפטים גדעון סער, בעקבות דיון שקיים עם שר הביטחון בני גנץ, ולקבוע כי הוועדה תהיה בת חמישה חברים. בהתאם לחוק, סער קיים התייעצות גם עם חיות בטרם הביא את הצעתו זו לממשלה. אין לדעת מה הייתה עמדתה של חיות בעניין זה, אך ברור שכובד האתגר שעל כתפיה כעת גדול שבעתיים.
בחוק ועדות חקירה יש בעייתיות מובנית, הנוגעת להליך מינוי חברים לוועדה. בניגוד למינוי שופטים, למשל – שם החוק מחייב את הוועדה לבחירת שופטים לפרסם לציבור את שמות המועמדים למינוי או לקידום, על מנת לקבל השגות מן הציבור; ובניגוד להליך מינוי יועץ משפטי לממשלה, שבמסגרתו מפרסמת ועדת האיתור את שמות המועמדים כדי שמי שיש בידו מידע רלוונטי לגביהם יוכל לפנות לוועדה – בעניינם של חברים בוועדת חקירה ממלכתית, נשיאת בית המשפט העליון נדרשת להתייעץ רק עם עצמה.
בניגוד למינוי שופטים, למשל, ובניגוד להליך מינוי יועץ משפטי לממשלה, בעניינם של חברים בוועדת חקירה ממלכתית, נשיאת בית המשפט העליון נדרשת להתייעץ רק עם עצמה
למעשה, הפעם הראשונה שבה הציבור אמור להיחשף בכלל לשמות החברים שמונו לוועדה, היא ביום שבו הם מקבלים את כתב המינוי שלהם, בטקס צנוע בלשכתה של נשיאת העליון. זהו מתכון לצרות. ד"ר אביגדור (דורי) קלגסבלד כתב על כך בשנת 2001 בספרו "ועדות חקירה ממלכתיות":
"נשיא בית המשפט העליון חסר את המידע הנדרש למינוי חברי ועדת חקירה שאינם שופטים, ואין בידיו מנגנון היוועצות לגבי מומחיותם ואישיותם".
בניגוד למה שנהוג לחשוב, יו"ר ועדת חקירה ממלכתית אינו חייב להיות שופט בית המשפט העליון בדימוס. זה יכול להיות גם שופט מחוזי בדימוס, או שופט העליון או מחוזי שעודנו מכהן. אם כי, יש להניח שחיות לא תסטה – ודאי לא במקרה של ועדת הצוללות – מהעיקרון שלראשות ועדת חקירה ממלכתית ממנים שופט שפרש מהעליון.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, יו"ר ועדת חקירה ממלכתית אינו חייב להיות שופט בית המשפט העליון בדימוס. זה יכול להיות גם שופט מחוזי בדימוס, או שופט העליון או מחוזי מכהן
אך הבעיה האמיתית של חיות תתמקד בחברי הוועדה האחרים. אין שום כלל שלפיו חיות אמורה לפעול, המגדיר מהם תחומי המומחיות הנדרשים לחברים בוועדה שמונתה לנושא מסוים.
נשיא העליון אמור להפעיל היגיון בריא: בוועדה שעוסקת ברכש בתחום הביטחוני, בהצטיידות אסטרטגית ובתפיסת הכוח בהינתן תרחישי קיצון – אמורים לכהן מי שמכירים את הנושאים הללו.
אך מאחר שפרשת הצוללות מלווה את הציבוריות הישראלית זה למעלה מחמש שנים, קשה להאמין שנותרו עדיין מומחים ביטחוניים כלשהם שאינם מזוהים עם עמדה כלשהי הנוגעת לעניין. אם שהם קראו להקמת הוועדה, או שהם מתנגדים לה, או שהם מעורבים בעצמם בתהליכים שאמורים להיחקר.
מאחר שפרשת הצוללות מלווה את הציבוריות הישראלית זה למעלה מחמש שנים, קשה להאמין שנותרו עדיין מומחים ביטחוניים כלשהם שאינם מזוהים עם עמדה כלשהי הנוגעת לעניין
לוועדות חקירה ממלכתיות אין שום נכס ואין בהן שום תוחלת, מלבד אמון הציבור בכך שהוועדה פעלה באופן נטול פניות ושמסקנותיה והמלצותיה הן ענייניות. קלגסבלד כתב בספרו בעניין זה:
"המטרה בהקמת ועדת חקירה ממלכתית דווקא היא כי תוצאות עבודתה של הוועדה יזכו לאמון הציבור. מטרה זו מחייבת את הוועדה לפעול בלא הטיה ובלא משוא פנים. ועדה שמי מחבריה נגוע בניגוד אינטרסים או במשוא פנים עלולה לאבד את אמון הציבור, להיכשל במילוי תפקידה ואף לסכן את המשך קיומו של המוסד כולו".
בעבר הרחוק, וגם הקרוב, היו מי שביקשו לאתגר את הרכבן של ועדות חקירה ממלכתיות בעתירות לבג"ץ. בעתירה משנת 1994 בעניין הרכב ועדת החקירה הממלכתית לחקר הטבח במערכת המכפלה, טענו העותרים כי לאחד מחברי הוועדה – השופט עבד א-רחמן זועבי – יוחסו בראיון לאורנה קדוש ב"מעריב" התבטאויות בנושא ההתנחלויות בשטחים. העותרים, שני עורכי דין, הסתמכו על הכתבה כראיה שעל בסיסה יש לפסול את זועבי מכהונה בוועדה.
בפסק הדין, שדחה את העתירה, ניפק השופט מישאל חשין את אחד הציטוטים הקאנוניים שלו, שהפרקליטות חוזרת ומצטטת עד ימינו אלה, במטרה להדוף עתירות סרק:
"על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קורא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון – אל בית המשפט העליון. אומר ועושה. עתירה לבית המשפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה, ובעומדו לפני בית המשפט ועתירה פגומה בידו, מבקש אותו מתדיין כי תינתן ארכה בידו לתקן את אשר עוול. מנהג חדש בא למדינה, ואני לא אסכים לחיות בו".
אבל מעבר לאנקדוטה ההיסטורית הנוגעת לזעמו של חשין על כך שהעתירה התבססה על ציטוטים לא מאומתים מכתבה עיתונאית, יש כאן לקח: אחרי שנשיאת בית המשפט העליון תמנה את חברי הוועדה, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי להזיז אותם מתפקידם.
בפסק הדין מ-1994 ציין השופט יצחק זמיר כי "חבר בוועדת חקירה חייב למלא את תפקידו ללא משוא פנים וללא דעה קדומה. אני מעדיף לתפוס מרובה, כלומר להניח כי בעניין זה ראוי להקפיד עם חבר בוועדת חקירה כשם שמקפידים עם שופט".
"חבר בוועדת חקירה חייב למלא את תפקידו ללא משוא פנים וללא דעה קדומה. אני מעדיף לתפוס מרובה, כלומר להניח כי בעניין זה ראוי להקפיד עם חבר בוועדת חקירה כשם שמקפידים עם שופט"
האמירה הזו היא חרב פיפיות: נוכח העובדה שבשנים האחרונות כמעט שלא מתקבלת שום החלטה בדבר פסילת שופט מלדון בתיק מסוים בשל משוא פנים, השוואת הסטנדרט לזה של פסילת שופטים משמעה מתן חסינות דה-פקטו גם לחברי ועדות חקירה.
לא צריך ללכת רחוק מדי במנהרת הזמן. לפני חודשים אחדים החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר אסון מירון. נשיאת בית המשפט העליון מינתה לוועדה את הרב מרדכי קרליץ, המקורב לפוליטיקאים חרדיים. עתירה לבג"ץ נגד מינויו נדחתה (גילוי נאות: הח"מ ייצג את העותרים בעתירה זו).
בפרשה זו התברר כי אף לנשיאת העליון עצמה, שחתמה על כתב המינוי של חברי הוועדה, אין בהכרח סמכות למשוך בחזרה את המינוי. היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט, עו"ד ברק לייזר, העדיף לומר כי "אין מקום לטעת מסמרות בשאלה זו".
כמובן שגם הממשלה וגם יו"ר הוועדה אינם מוסמכים לפטר חבר בוועדת חקירה. התוצאה היא שמרגע שמונו חברי ועדת חקירה, הרי הם כמסמר ללא ראש.
אף שהעתירה בעניין קרליץ נדחתה, היה נכון השופט יצחק עמית, שכתב את פסק הדין, להשיא עצות לעתיד:
"ראוי כי מועמדים השוקלים להיענות בחיוב להצעה לשמש כחברים בוועדת חקירה, יבהירו מבעוד מועד אם הם בעלי זיקה פוליטית ישירה ומובהקת למפלגה כזו או אחרת, ובמיוחד אם תוצאות עבודתה של ועדת החקירה עשויות להשליך על אותה מפלגה או מי מחבריה".
כך אכן ראוי. אך האם המציאות פועלת תמיד באופן ראוי?
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואסור לסמוך על בחירת אסתר חיות את חברי וועדת הצוללות או לבדוק אותם ב-7 עיניים. חיות טייחה את מעשיו של השופט בדמוס שפירא בתקופת מועמדותו לשמש מבקר המדינה (ולא בלי קורבנות). שפירא עבר ראיון אצל הזוג נתניהו והבטיח שהוא לא יטפל בשחיתות השלטונית. פרטים על מעשיהם של חיות ושפירא גם בידי.